חן רוזנקאיך העולם התרבותי מסייע לנו להסתכל על העיר במבט רענן? איך יצירות אמנות, שירה וספרות מספקות זווית חדשה להתבוננות על המרחב המוכר? רשימה קצרה לפרידה.
“עיר: אבן, בטון, אספלט. אלמונים, מונומנטים, מוסדות.
כרכים ענקיים. ערי תמנון. עורקים. המונים. קני נמלים?
מהו לבה של עיר? נשמתה של עיר? למה אומרים על עיר שהיא יפה, או שהיא מכוערת? מה יפה ומה מכוער בעיר? איך מכירים עיר? איך מכיר אדם את עירו?
שיטה: היה צריך או להימנע מלדבר על עיר, מלדבר בה, או להתחייב לדבר עליה בצורה הכי פשוטה, ברורה מאליה, יומיומית. לדחות כל רעיון מקובל. להפסיק לחשוב במונחים מוכנים מראש, לשכוח מה שאומרים האורבניסטים והסוציולוגים.”
(ז’ורז’ פרק, 1974)1
ה”אורבניסטים” ו”הסוציולוגים” הם מזמן לא היחידים שמדברים על העיר. נראה שהעניין בעיר ובעירוניות גבר במחזותינו בשנים האחרונות וגלש לשיח הפופולרי, לדיבור יומיומי ופשוט. המושג “עירוניות” נהפך לטרנדי במיוחד והניסיון לפצח מה עושה עיר “טובה” העסיק ועדיין מעסיק מוחות רבים. יותר ויותר צעירים בדור ה-Y מבינים שהדרך להשפיע על המקום בו הם חיים היא במעורבות ברמה העירונית, וכך הביקוש ללימודי תכנון עירוני באוניברסיטאות הולך וגדל. במקביל גם השיח על ערים ועל עירוניות זוכה לבמות שונות, מעל דפי העיתונים, ברדיו ובזירה הווירטואלית.
המושג ‘עירוניות’ הפך לטרנדי, כולם עסוקים בשאלה מה עושה עיר ‘טובה’ (צילום: Chris Ford, Flickr.com)
גם אנחנו ב”אורבנולוגיה” חלק ממגמה זו. המגזין מהווה במה לכותבים שונים לעסוק בעיר ובעירוניות מזוויות מגוונות; לדון בבעיות ובאתגרים הניצבים בפני העיר העכשווית, לחשוב מחדש על הדברים שנראים לנו לעיתים מובנים מאליהם בעיר, לדמיין עיר אחרת.
בשלוש השנים האחרונות היה לי העונג לשמש כעורכת המשנה של המגזין. בתקופת זמן זו עברו תחת ידי טקסטים רבים שהיוו הוכחה חיה, פעם אחר פעם, לעושר התוכני האדיר הטמון בדיבור על הזירה העירונית. ברפרוף מהיר על הנושאים בהם עסקנו במגזין בשנים האחרונות ניתן לזהות כמה סוגיות מפתח לקריאת העיר; ובפרפרזה על ספרו של הסופר האמריקאי ריימונד קארבר, כדאי לשאול: על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על עירוניות? היו רשימות שעסקו בקשר שבין טכנולוגיה לפיקוח ושליטה על חיינו בעיר; חלקן נגעו לשאלת המקום של התעשייה והתעסוקה בין מרחבי המגורים; היו שדנו בעיצוב ותכנון השטחים הציבוריים הפתוחים; אחרות ביקשו לאתגר מודלים קיימים של התחדשות עירונית, ועוד ועוד.
ואולם ברשימה קצרה זו הייתי שמחה להתעכב מעט לא על הטיעונים שהושמעו מעל במה זו, אלא על הדרך אליהם; אם תרצו, לא על ה-function אלא דווקא על ה-form. על אותן רשימות שפנו לתרבות – ספרות, שירה, אמנות – על מנת לדבר על העיר.
עולם האסוציאציות התרבותי הרחב, מהווה אנלוגיה לעיר עצמה שמלאה שכבות של פרשנות. (צילום: Chris Ford, Flickr.com)
כך למשל רשימה שעסקה בתפקידו של המוזיאון בימינו השתמשה במונולוג מסרטו של קלוד סוטה, “לב בחורף”, כדי להעביר את הנקודה באשר לחשיבות הדיון באדריכלות של המוזיאונים, בתכנים שהם מקדמים ובמה שהם מציעים לקהל; הסדרה “האנטומיה של גריי” צצה ברשימה שעסקה בזירת בית החולים ובשאלות של שליטה, התמצאות וניתוק בהקשר להטרוטופיה של מישל פוקו; מקסימיליאן אנדרייביץ’ מ”האמן ומרגריטה” של בולגקוב ומוסקבה של שנות השלושים עזרו לחדד את המרכזיות של משבר הדיור כמחולל עירוני במאה הנוכחית ובזו הקודמת; שירו של יהודה עמיחי “לא כברוש” יחד עם ספרה של איין ראנד “כמעיין המתגבר” סייעו לחדד טיעון על תפקידם של האדריכלים והמתכננים כאנשים הפועלים מאחורי הקלעים ועל היופי והיתרונות הטמונים בסיזיפיות; גם ביאליק ומאמרו “על גילוי וכיסוי בלשון” שימשו כדי להעביר רעיון הנוגע לאופני ההנצחה והזיכרון במרחב הציבורי.
בעיניי, בניית הטיעון והדיבור על העיר תוך הפניית המבט אל עבר התרבות, אל אותם מושאי יצירה שאינם בהכרח קשורים לשיח המקצועי על העיר, אינם רק אמצעים רטוריים ריקים. כדי לומר משהו על מהות המקצוע או כדי לחשוב מחדש על המרחב סביבנו צריך לפעמים להסתכל עליהם מזווית לא מוכרת, ולכאורה לא בהכרח רלוונטית. זה עלול להישמע רומנטי או קיטשי מדי, אפילו נאיבי, אבל יש משהו בהרחבת הדעת שמאפשר מבט רענן. במידה רבה האינטרדיסציפלינריות הזו, עולם האסוציאציות הרחב, מהווה אנלוגיה לעיר עצמה שמלאה שכבות של פרשנות.
מכאן נראה שהדבר הנכון ביותר הוא לסיים רשימה זו בציטוט מעורר מחשבה על העיר ועל המקום שלנו בה:
“יש משהו מעורר חלחלה בעצם הרעיון של עיר; יש רושם שאי אפשר אלא להיתלות בדימויים טרגיים או נואשים: מטרופוליס, ממלכת הדומם, העולם המאובן, עד שאי אפשר אלא לצבור ללא הרף שאלות ללא תשובה.
לעולם לא נוכל להסביר או להצדיק את העיר. העיר קיימת. היא המרחב שלנו ואין לנו אחר. נולדנו בערים. גדלנו בערים. בערים אנחנו נושמים. כשאנחנו נוסעים ברכבת אנחנו נוסעים מעיר אחת לעיר אחרת. אין שום דבר לא אנושי בעיר, אולי רק עצם אנושיותנו”
(ז’ורז’ פרק, 1974)2