טלי חתוקהמדינת ישראל היא מרחב בהתהוות. מרחב פוליטי, חברתי, פיזי. מרחב של טעויות, הרבה טעויות, של הרבה קצוות פרומים. המון עבודה עוד לעשות. ואולי זה מה שעושה את המקום הזה, המסוכסך, הלא פתור, למרחב בעל משמעות, מעניין יותר מן המרחבים השְׂבֵעִים והמוגנים. יש לכך מחיר. זהו מצב מתיש מאוד. רוב הזמן אין בנו את הכוח להסתכל על המרחב, אנו פשוט חיים בו. מתעלמים ממה שקשה להתבונן עליו. ואז צעקה, מישהו מרים קול, “אתנוקרטיה” , מישהו אחר מזכיר לנו את ששכחנו את ה”כיבוש”. אלו צעקות של ה”שבט” המפנות את המבט החוצה, או מן החוץ כלפינו. איתם למדנו להתמודד היטב. רוב הזמן אנחנו מדחיקים. אולם יש צעקות בתוך השבט, כלפי חברי השבט, כאלו שמכירות בהבדלים בקבוצות בתוך השבט. אלו מורכבות יותר, מסובכות יותר להתרה ולהתמודדות. הרי ככלות הכל, החברה הישראלית יודעת להתכנס יחד סביב “אויב חיצוני”, אבל קצת פחות סביב סערה מבית.
ועתה, שלומי חתוכה, מרים את הקול בנוגע ל”ילדי תימן”, פרשה קשה לכל הדעות. אולם כפי שהוא מציע, עדיף בעיניים פקוחות. תמיד.
בעיניים פקוחות
“כי אם ילדי היהודים נעלמים, מה יקרה לילדים שלנו?”
(אליאס ח’ורי, “באב אל שאמס”)
וְאִם כָּכָה עָשׂוּ לַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ
מָה עוֹשִׂים לַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם,
וְאִם כָּכָה עָשׂוּ לַהוֹרִים שֶׁלָּנוּ
מָה עוֹשִׂים לַהוֹרִים שֶׁלָּהֶם,
וְאִם כָּכָה עָשׂוּ לַסָּבִים שֶׁלָּנוּ
מָה עוֹשִׂים לַסָּבִים שֶׁלָּהֶם?
וְאִם אֲנַחְנוּ מְחַשְּׁבִים אֶת הַכֶּסֶף
בַּדֶּרֶךְ לַמַּכֹּלֶת
אִם לָנוּ הוֹפֶכֶת הַדֶּרֶךְ הַקְּצָרָה הַזּוֹ
לְחֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ,
לְזַעַם,
לְמָה הוֹפְכִים הַצְּעָדִים שֶׁלָּהֶם?
כְּבָר קָרָה שֶׁיָּצָאתִי מֵהַבַּיִת אָדָם אוֹהֵב
וְשַׁבְתִּי אֵלָיו
אָדָם שׂוֹנֵא.
וְאִם אוֹתָנוּ מְגָרְשִׁים מִן הַבָּתִּים
כְּאִלּוּ אֵינֶנּוּ שַׁיָּכִים אֲלֵיהֶם וְהֵם אֵלֵינוּ,
כְּאִלּוּ לֹא הִסְתּוֹבַבְנוּ בָּהֶם
כְּמוֹ נְשִׁימָה בַּגּוּף
(“כְּאִלּוּ לֹא תָּלִיתִי אֶת אַבְנֵי בֵּיתֵנוּ
מַחְרֹזֶת עַל הֶחָזֶה שֶׁלִּי”),
מָה עוֹשִׂים לַבָּתִּים שֶׁלָּהֶם?
וְאִם הַמִּלִּים שֶׁלָּנוּ לֹא חוֹדְרוֹת אֶת שְׁמֵי הָעִתּוֹנִים
וְלֹא מַגִּיעוֹת אֶל
הָאֱלוֹהִים שֶׁבְּתוֹךְ הָאֲנָשִׁים
וּבְאֵיזֶה מַאֲמָץ אֲנַחְנוּ בִּכְלָל
לוֹחֲשִׁים אוֹתָן
אֶחָד לַשֵּׁנִי
אוֹ מוֹסְרִים בַּחֲשָׁשׁ,
אֵיפֹה
קוֹלוֹתֵיהֶם נִתְקָלִים –
בְּחוֹמוֹת?
בְּכָרִים וּבִכְסָתוֹת?
הֵן מַגִּיעוֹת אֶל הַשִּׁירוֹת?
הֲרֵי דַּרְוִישׁ מֵת
וְעָלִי טָהָא מֵת,
מִלִּים נֶאֶטְמוּ בְּמִלִּים
וּמִי הַמְּשׁוֹרְרִים שֶׁלָּהֶם הַיּוֹם?
(“לְאָן
צוֹמֵחַ הָעֵץ?”)
וּמִי נִמְצָא מֵעֵבֶר לָאֲבָנִים,
לַחוֹמוֹת?
וְאִם אוֹתָנוּ מְצַיְּרִים כְּפוֹשְׁעִים
פֶּלֶא שֶׁאוֹתָם מְצַיְּרִים כְּרוֹצְחִים,
וְאִם לָנוּ אֵינָם מַאֲמִינִים
פֶּלֶא שֶׁלָּהֶם אֵינֶנּוּ מַאֲמִינִים,
וְאִם אֲנַחְנוּ שׂוֹנְאִים אֶת הַשּׁוֹטְרִים
פֶּלֶא שֶׁהֵם שׂוֹנְאִים אֶת הַחַיָּלִים,
וְאִם כָּאן אֲנָשִׁים מַצִּיתִים אֶת עַצְמָם
פֶּלֶא שֶׁהֵם מְפוֹצְצִים אֶת עַצְמָם?
תַּקְשִׁיבוּ מָרוֹקָאִים,
שֶׁעַל הַסָּבִים שֶׁלָּכֶם כְּשֶׁהָיוּ נְעָרִים יָרוּ עַל הָרֹאשׁ
מְכוֹנוֹת עִם אַרְבַּע מֵאוֹת רָאד קַרְנֵי רֶנְטְגֶּן
בִּמְקוֹם לְפַזֵּר עֲלֵיהֶם אֶת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ;
תַּקְשִׁיבוּ תֵּימָנִיּוֹת,
שֶׁלַּסָּבְתוֹת שֶׁלָּכֶן בִּהְיוֹתָן אִמָּהוֹת חָטְפוּ תִּינוֹקוֹת מֵחֵיקָן
כְּאִלּוּ הֵסִירוּ מִן הָעוֹלָם אֶת הַשֶּׁמֶשׁ;
לֹא בְּמִקְרֶה נִצָּב הָאִישׁוֹן בְּגַלְגַּל הָעַיִן
כְּמוֹ דַּחְלִיל בַּשָּׂדֶה:
אַחֲרֵי שֶׁקַּלִּים הָעַפְעַפַּיִם מִן הַסִּפּוּרִים
וְהַדְּמָעוֹת מִתְנַקּוֹת מִן הָעֵינַיִם
גַּם קָרְבָּנוֹת
הֵם עֵדִים.