לחיות, לחקור ולהביט על המרחב מהפריפריה

הקיבוצים, החרדים, המושבים ועיירות הפיתוח, לכולם היה תפקיד בהיגיון הלאומי של ההתיישבות, אך מה קורה משעה שסיימו את תפקידם? פרופ’ ארז צפדיה טוען כי בישראל פועלת דינמיקה של דעיכת אזורי ספר לפריפריות תוך שימוש בכל פעם באוכלוסיה אחרת. על כך ועל ההפרטה של המרחב, מדיניות התכנון והיווצרותו של ה’מרחב האפור’

פרופ’ ארז צפדיה חוקר מדיניות מרחבית, שבישראל ובכלל, קשורה ומעוגנת בפוליטיקה. “מדיניות מרחבית במקרים רבים מזוהה עם תכנון עירוני. אבל בגישה שלי אני מרחיב אותה גם להיבטים שקשורים לזכויות בקרקע, בעיקר זכויות קנייניות, זכויות שימוש, זכויות חכירה”. צפדיה מסביר כי השילוב בין זכויות פיתוח לבין מדיניות המקרקעין מכונן את המדיניות המרחבית. מדיניות מרחבית קשורה ליחסי כוח, לשאלה למי יש ולמי אין זכות להינות מפיתוח מרחבי ומזכויות בקרקע, ומהו ההיגיון בחלוקה או מניעה של זכויות. “אופן ההקצאה של זכויות פיתוח וזכויות בקרקע מעצב את המרחב מצד אחד ומשפיע על היחסים החברתיים מן הצד שני”.

כמרצה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר, בעיר שדרות, צפדיה משלב בין שתי דיסציפלינות- גאוגרפיה ומדיניות ציבורית. למיקום של מכללת ספיר בנגב המערבי השפעה גם על נושאי המחקרים שלו ובמיוחד על ניסיונותיו להבין דינמיקות ומדיניות מרחבית בהקשר של פריפריה. “מעניין אותי לשנות את נקודת המבט שדרכה בדרך כלל מבינים מדיניות, ומדיניות מרחבית בפרט ולנסות לבחון אותה דרך נקודת מבטה של האוכלוסייה בפריפריה. זוהי נקודת מבט אחת, והאחרת היא באיזה אופן המדיניות המרחבית בייחס לפריפריה משרתת מטרות פוליטיות, ואיך על ידי כך המדיניות עושה גם שימוש בקבוצות אוכלוסייה שונות על מנת לממש מטרות אלו”.

 המושג פריפריה, שלאחרונה הועלו הצעות לשנותו, מאותגר לא פעם דווקא על ידי מי שחיים ופועלים בפריפריה, בניסיון להתרחק מתבניות וסטראוטיפים שמולבשים על אוכלוסיות ואזורים שלמים. צפדיה מציע להשתמש במושג פריפריות על מנת להציג את הריבוי והיחסיות: “אני יוצא מנקודת הנחה שבסופו של דבר אנשים שחיים בעולם משתייכים לסוג כזה או אחר של פריפריה, בכל מקום שבו יש יחסי כוח ויש מרחב אז יש גם פריפריה ואנחנו חלק ממנה. לכן, ההנגדה של פריפריה למרכז מדומיין איננה מדוייקת. במקומה אני מציע לבחון את הזיקות והניגודים בין המונח ‘פריפריה’ למונח אחר –  סְפָר (Frontier)”. הוא מדגים לנו את הזיקות והניגודים באמצעות מדיניות עיצוב הגבולות המוניציפליים. מבחינתו של צפדיה “עיצוב גבולות מוניציפליים נטוע באינטרסים לאומיים של בינוי אומה ומדינה, של יצירת גבולות מאד ברורים בין קבוצות אוכלוסייה שונות ויצירת פערים חומריים ביניהן, כלומר פערים בזכויות המרחביות ביניהן. כאשר אנחנו בוחנים את הדינמיקה סביב הגבולות המוניציפליים אנחנו מתחילים להבין את הפוליטיקה של המרחב טוב יותר, את ההתנגדות, את האופן שבו קבוצות שונות מעלות טיעונים כמו צדק סביבתי, צדק חברתי, זכויות היסטוריות, כאמצעי להגדיל את חלקן בעוגה של ההכנסות המוניציפליות בפרט, וזכויותיהן המרחביות בכלל”. למשל, החלוקה בנגב בין מועצות אזוריות למה שמכונה עיירות פיתוח טעונה ביותר, שכן המאבק על ההכנסות מארנונה של אזורי תעשייה ובסיסים צבאיים הנקבעת על פי חלוקת הגבולות המוניציפליים היא בעלת משמעות אדירה מבחינה כלכלית ושימור המבנה החברתי-כלכלי¹. אבל, חשוב לזכור שמאבק פוליטי שכזה ושורשיו נעוצים בתהליך הפוליטי של יצירת סְפָר ודעיכתו לאורך זמן למצב שמתואר במונח ‘פריפריה’ .

חלוקת השטחים וקביעת הגובלות המוניציפליים הם עניין פוליטי ומאבק על חלוקה. לאחר מאבק בין ירוחם למועצה אזורית רמת נגב הוחלט כי עיר הבה”דים תעבור לשטחה המוניציפלי של ירוחם ותכניס לה כארבעה מיליון שקלים בשנה מארנונה (צילום: קובי גדעון, ארכיון לעם)

“מדיניות מרחבית קשורה ליחסי כוח, לשאלה למי יש ולמי אין זכות להנות מפיתוח מרחבי ומזכויות בקרקע”. בולדוזרים עובדים להקמת יישוב יהודי בחירן על אדמת הכפר הבדואי הלא מוכר אום אל חירן שיפונה לשם כך (צילום: ארז צפדיה)

גואלי האדמה התורנים

לפי צפדיה במדינת ישראל, מימיה הראשונים, מתקיימת דינמיקה של ייצור אזורי סְפָר, יישובם כמעשה לאומי טריטוריאלי והפיכתם לפריפריה משעה שסיימו את תפקידם הפוליטי. “כשהאזור מוגדר כסְפָר הוא בעל יותר ערך ויש לזה ביטויים רבים- השקעות, תמריצים, טיפוח, אהדה, כלומר הגדלתן של זכויות מרחביות. אבל זה לא קבוע. אפשר לראות שוני בהתייחסויות להתנחלויות בשטחים לאורך השנים: כל עוד המקום מתוחזק כסְפָר וישראל מנסה להרחיב את שליטתה, האוכלוסייה היהודית שחייה שם היא חוד החנית של יישום הפרקטיקות של השליטה בסְפָר והיא זוכה לזכויות מרחביות נדיבות, אפילו מעבר לאלה הקבועים בחוק (בוודאי מעבר לאלה הקבועות במשפט הבינלאומי) ברגע שהסְפָר ינוע למרחב גאוגרפי אחר, אז האוכלוסייה המתנחלת תאבד את זכויות היתר המרחביות ותדרדר למעמד פריפריאלי”. הוא מראה כיצד אזורי הסְפָר משתנים לאורך השנים “הסְפָר נדד מהגליל והנגב אל השטחים שנכבשו ב1967. לאחרונה מצטיירות הערים המעורבות במרכז ישראל כסְפָר חדש, לאחר ששנים נחשבו כפריפריה. כל הזמן יש דינמיקה שמסמנת אזורים חדשים כסְפָר, ואגב כך מסמנת את דעיכתם של אזוריי הספר הקודמים לפריפריאליות. זה הסיפור של ערי הפיתוח, של המושבים ואפילו של הקיבוצים היום”. דוגמא נוספת שהוא מציין היא מפוני ההתנחלויות בעזה ששנים טופחו וזכו לתקציבים. אך משעה שפינו אותם, הפכו באחת לעוד פריפריה. לראיה, עד היום הם ‘זרוקים’ באתרי קראוונים מבלי לראות את הקץ של הזמניות המתמשכת הזו.

ביתר עלית (צילום: עמוס בן גרשום, ארכיון לעם)

“זה הסיפור העצוב של כל הפרויקט הציוני, של כל הפרויקטים ההתיישבותיים באשר הם. יש תחושה לאורך זמן של ניצול ציני של אוכלוסיות לטובת קידום יעדים טריטוריאליים לאומיים. בתחילה המתיישבים נהנים מרווחים, כלומר מזכויות מרחביות נדיבות. הצעירות והצעירים שהגיעו לקיבוצים לפני הקמת המדינה היו חסרי רכוש, בדומה ליוצאי המדינות המוסלמיות שיושבו בעל כורחם בעיירות פיתוח. שתי הקבוצות, למרות הבדלים עמוקים ביחס אליהן ובמדיניות כלפיהם, זכו לקורת גג ולתעסוקה. כך גם המתנחלים ותושביי המצפים בגליל. זאת אומרת שקבוצות שבגופן ממלאות את התפקיד הקולוניאלי יש רווח, אבל הן עלולות להתדרדר למצב של פריפריה”.

דוגמא מעניינת והבוטה ביותר לדבריו מהשנים האחרונות, היא הקהילה החרדית. “שליש מהמתנחלים היום הם חרדים. וכאשר מסתכלים על מפת ההתיישבות היהודית בשטחים מגלים שהישובים החרדיים בשטחים הם העניים ביותר. אבל זה סוף הסיפור. תחילת הסיפור במצוקת הדיור של החרדים, מצוקה שנעוצה במדיניות דיור שהפקירה את החרדים בזמן שהוקמו מאות יישובים ושכונות עבור הציבור החילוני והדתי-לאומי. מצוקת הדיור של החרדים מנוצלת על ידי ממשלות ישראל על מנת להעבירם לשטחים. זוהי אוכלוסייה שבעבר לא תמכה בהתנחלות או בשליטת ישראל בשטחים”. היום כאשר חרדים רבים כל כך או בני משפחותיהם חיים בהתנחלויות הם הפכו לצד פוליטי שתומך, כמעט ללא הסתייגות, בהמשך השליטה הישראלית בשטחים והימנעות מהשגת הסכם מדיני שעלול להביא את פינויים מבתיהם. אך היום כבר ניתן לזהות את ניצני העוני במודיעין עילית (קרית ספר), בבית”ר עילית  ובעמנואל. “ההתנחלויות הגדולות הן חרדיות. החרדים שעברו לגור בשטחים מילאו את תפקידם הגיאוגרפי והדמוגרפי ועכשיו אפשר להזניח אותם” ².

היום שחרדים רבים כל כך חיים בהתנחלויות הם הפכו לצד פוליטי שתומך בשליטה בשטחים, אך ניתן לראות לאחר השימוש הפוליטי שנעשה בהם, את תחילת סימני העוני וההזנחה. מודיעין עילית (צילום: מיכאל יעקובסון, ויקימדיה)

לאחרונה, במסגרת מחקריו עם פרופ’ אורן יפתחאל, צפדיה מקדיש תשומת לב מיוחדת לשאלה באיזה אופן משמש החוק להענקה ומניעה של זכויות מרחביות, כמנגנון ליצירה של סְפָר (frontier) ולשם יצירת פריפריה. ההחלטה ליישם חוק או לא, לאכוף את החוק או לא, להחליט מה חוקי ומה לא היא החלטה פוליטית שמונעת משיקולים דומים לאלה שאנו מזהים בדיון על סְפָר ופריפריה: שיקולים לאומיים ושיקולים כלכליים. בית לא חוקי בכפר בדואי בנגב שונה מבית לא חוקי במאחז, ושניהם שונים ממגדל זכוכית וברזל בת”א שהתווספו לו קומות באופן לא חוקי. השונות ביניהם נעוצה בהיגיון המרחבי, שעושה שימוש מניפוליטיבי בחוק ויוצר אגב כך “מרחבים אפורים”³.

שיקולים לאומיים ושיקולים כלכליים מכתיבים את השימוש המניפולטיבי בחוק, כך בניה לא חוקית במאחזים זוכה לייחס שונה מבנייה הלא חוקית במזרח ירושלים או יישובים בדואים, דוגמא לבניה לא חוקית בחוות גלעד ביהודה ושומרון, משקף את ההיגיון המרחבי שמייצר “מרחבים אפורים” ׁ(צילום: ארז צפדיה)

ההפרטה של המרחב

בשנים האחרונות ביחד עם פרופ’ חיים יעקובי הוא לוקח חלק בקבוצת מחקר של מכון ון ליר ומרכז חזן בנושא של הפרטה. ביחד הם מנסים להאיר את הביטויים של הפרטת המרחב: “אנחנו קצת עופות מוזרים בזירת המחקר על הפרטה, מניעיה והשלכותיה, כיוון שלהבנתנו הפרטה והלאמה אינן מנוגדות זו לזו אלא משלימות זו את זו, בעיקר בהקשר הקולוניאלי של התיישבות ושליטה במרחב. המדיניות המרחבית בישראל ביקשה מאז ראשיתה להעניק זכויות יתר לקבוצות מסוימות על מנת להגדיל את השליטה המדינית במרחב,  באמצעות הפרטה סלקטיבית של זכויות מרחביות, ובה בעת הלאימה את המרחב מקבוצות אחרות (דהיינו פלסטינים) מסיבות דומות. כלומר, תהליכי ההפרטה וההלאמה הם חלק בלתי נפרד מהדינמיקה של ייהוד המרחב. בעשורים האחרונים מטושטשת חלקה של הלאומיות ואת מקומה תופס שיח מוטה שוק. אבל תוצאותיו דומות לאלה שהושגו תחת השיח הלאומי: קיבוע הישגיי ההלאמה, ההפרטה הסלקטיבית של המרחב והגדלת זכויותיהן המרחביות של אותן קבוצות שנהנו בעבר מזכויות יתר.

“אין מקום לאליטיזם בתואר ראשון”

מכללת ספיר בנגב (צילום: מארק נוימן ארכיון לעם)

קצת  לפני שאנחנו מסיימים את שיחתנו הוא עוצר את שטף הדיבור ומציין  “יותר חשוב לי להדגיש את האופן שבו החיים המקצועיים, ההוראה, המחקר והפעילות הציבורית שזורים זה בזה. אני רואה את המקום שבו אני מלמד, מכללת ספיר, והפעילות הציבורית (בימים אלה הוא נכנס לתפקיד יו”ר עמותת במקום: מתכננים למען זכויות תכנון) שאני שותף לה כחלקים בלתי נפרדים מן המחקר עצמו”. הוא שוטח תפיסה מאתגרת בייחס לאקדמיה ומבחני הקבלה שהשתרשו בה “אני מאמין שהשכלה אקדמית היא זכות ולא פריבילגיה והיא זכות שווה לכולם. מתוקף היותה זכות, אין להתנותה במבחני מיון וכניסה שמבטאים בעיקר את הפערים בהשקעה בחינוך שנהוגים בישראל, ולא בהכרח שונות בכישוריהם של המועמדים ללימודים. האקדמיה חייבת לפרוץ את הגבולות החברתיים שבדרך כלל מתוכם היא מגייסת את החברים”. המכללות האזוריות, שספיר היא חלק מהן,  והמיקום המיוחד שלה בשדרות מאפשרות לתפיסתו את המימוש של תפיסה זו. המחלקת למינהל ומדיניות ציבורית (“ביתי האקדמי”) פתוחה כמעט לכל המעוניין: למשל, הקבלה ללימודיי תואר ראשון איננה מותנית בפסיכומטרי. מבחן הכניסה האמיתי, מעבר לבגרות, הוא ביכולת להתמודד בשנה הראשונה עם האתגרים הרבים והמטלות. כלומר אנחנו דואגים שמדיניות זו לא תעלה במחיר של רמת הלימודים במחלקה. “אנחנו מחויבים לתת הכשרה ראויה וכלים מעולים לכל הסטודנטים. אמנם קל להיכנס בשערי המחלקה, אבל הלימודים עצמם מאד תובעניים ומאתגרים ומצד שני מאד מעניינים”.

יחסו למחויבותם של מרצים לפעילות ציבורית ממשיך קו זה: המרצים באקדמיה הם אנשי ציבור לתפיסתו ולכן חלק מהמחויבות שלהם היא להחזיר בחזרה לציבור. “לכל מרצה יש מה לתרום. אנחנו אוצרים בנו ידע וכלים, וראוי להשתמש בהם על מנת לקדם מטרות ציבוריות, בהתאם להשקפות עולם אישיות. אני משתדל שהעשייה הציבורית שלי תהיה כזו שמשרתת את הצדדים פחות מדושני העונג בחברה הישראלית”.