טלי חתוקההמוזיאון לתרבות הפלישתים ע”ש קורין ממן באשדוד הוא דוגמה למבנה ציבור “חריג” בנוף הישראלי. כאשר מרבית מבני הציבור המתוכננים כיום כורעים תחת היומרות והניסיון לייצר אייקון, בולט לחיוב המוזיאון, אשר מודע לסביבתו ותפקודו.
לתכנן מבנה ציבור הוא לרוב מושא כיסופים של רבים מן האדריכלים. בשונה מתכנון של מגורים, הכולל מגבלות פרוגרמתיות, עמידה בתקנים, והנחיות נוקשות יחסית של עיצוב. מבנה הציבור הוא המקום בו רשויות רוצות למשוך תשומת לב, לייצר אייקון, לקדם את הדימוי של העיר והמקום. לכן, בישראל כמו במקומות אחרים מבני הציבור הם הרבה פעמים ניסוי בפרוגרמה, בצורות, רווי סמלים ומשמעות. אנשי המקצוע מבקשים להעביר באמצעות חומר, צורה, מסרים רעיוניים. לא תמיד זה מצליח. זה בהחלט תלוי כישרון האדריכל כמו גם בתהליך המשא ומתן שיש לאדריכל מול הרשות. בישראל המון מבני ציבור מוצלחים, אך גם לא מעט מפגעים. לעתים נדמה כי האדריכלות של מבני הציבור מתאמצת מידי, גסה.
לאחרונה הגעתי לעיר אשדוד ושם נתקלתי במוזיאון לתרבות הפלשתים ע”ש קורין ממן. אשדוד, אשר רוב מבני הציבור בה נוטים להיות בוטים ביותר ו”אופנתיים” יתר על המידה, חרגה הפעם מן המסורת. המוזיאון הצנוע ממוקם בשכונת מגורים “ישראלית” ברובע ד’. בין מבני מגורים חסרי הזהות, מבנה קטן. הכניסה אליו דרך שביל וחצר קטנה הנפתחת כמבואה למוזיאון. המוזיאון עצמו מתמקד בנושא התרבות הפלשתית, אחד והתצוגה בו קטנה וקומפקטית. בנוסף, בשיתוף קהילות אשדוד, גלריה לתערוכות מתחלפות. “מבחינה זו, על אף היותו מוזאון ארכאולוגי המוזאון מספר סיפור אקטואלי, על-זמני וחסר תוקף על התייחסותנו אל השונה מאיתנו הן מבחינה חברתית, דתית ולאומית.”
במוזאון שלושה חללי תצוגה: תערוכת קבע ארכיאולוגית – ‘עולמם של הפלשתים – ראשיתה ואחריתה של התרבות הפלשתית’, המשתה הפלשתי – חלל אירוח לקבוצות עם הכרת המטבח המקראי והגלריה לתערוכות מתחלפות. המוזאון הארכאולוגי מספר את סיפורו של עם שהגיע במאה ה-12 לפנה”ס דרך הים והיבשה מאזור האי כרתים של היום והתיישב במישור החוף הדרומי של ארץ כנען. ההכרות של רובנו את העם המהגר בשם “פלשתים” הוא כשבט אחד מני חמישה שבטים המכונים גויי הים. עפ”י המקורות המקראיים חלק מהפלשתים השתקעו באשדוד והיא הפכה לאחת מחמש עריהם החשובות, כפי שמוזכר בתנ”ך: “…. וְאֵת, כָּל-מַלְכֵי אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְאֶת-אַשְׁקְלוֹן וְאֶת-עַזָּה וְאֶת-עֶקְרוֹן, וְאֵת שְׁאֵרִית אַשְׁדּוֹד” (ירמיהו כה’: כ). במוזאון שני חללי תצוגה: תערוכת הקבע “עולמם של הפלשתים” (אוצרת: גלית ליטני). התצוגה מספרת את סיפורו של העם הפלשתי המוכר לנו מסיפורי התנ”ך ושהשאיר חותמו באתוס הלאומי-יהודי. התפישה הרווחת אודות הפלשתים הייתה מאז ומעולם שלילית והורגלנו לראות בהם לא יותר מאשר עם זר ואכזר. הפלשתים מוצגים במקרא כעם כובש, גס שמצוי במאבקים חוזרים ונשנים מול הכנעניים, כאשר שאלות רבות על הנסיבות להגעתם לכנען, על השתלבותם בחברה ועל תרבותם – נותרו ללא מענה וללא מידע. התערוכה מבקשת להציג את סיפורם של הפלשתים מנקודת מבט אנושית המציגה את סיפורו של עם מהגר שבשל גורמי דחיפה נאלץ לנטוש את אדמתו בחיפושו אחר אדמה אחרת, עם כל בני ביתו ומעט מחפציו האישיים. מעניין לראות כי על אף המלחמות ביניהם ופערי התרבות, הפלשתים התיישבו והשתלבו לצד בני ישראל בארץ כנען. הם השפיעו והושפעו מהעמים הסמוכים להם מבחינה תרבותית וחומרית. התערוכה מתבוננת באורח חייהם ומפגישה את הצופה עם צדו האחר של העם הפלישתי.
שולחן “חכם” בתצוגת הקבע. (צילום : המעבדה לעיצוב עירוני)
רשות העתיקות עשתה כאן בהחלט מאמץ להנגיש את החומרים לקהל הרחב באמצעות משחקים אינטראקטיביים המתאימים לילדי בית הספר. בתערוכה כ- 140 מוצגים ארכאולוגיים ודיגיטציה מתקדמת שהופכים את החוויה לאחרת. המשתה הפלשתי הוא חלל בתוך המוזאון בו יש אביזרים ובגדים של לוחמים פלשתיים, וכן בגדים של כנעניים וכלי נגינה. המבקרים בחלל נוהגים ללבוש את הבגדים, להצטייד בחניתות, אפוד ומגן ולהצטלם עימם. המוזאון מאפשר לקבוצות המעוניינות ארוחת צהריים עשירה, הארוחות המוצעות מתבססות עפ”י מחקריה של ד”ר טובה דיקשטיין, החוקרת קולינריה קדומה. ארוחת הצהריים היא צמחונית המבוססת על מאכליהם של הפלשתים. בתקופתם של הפלשתים (מאה 6-12 לפנה”ס), צריכת הבשר הייתה נהוגה לעתים רחוקות ולא בהיקף הצריכה של ימינו אנו. הבשר היה מוגש לשולחן בעיקר באירועים חגיגיים או בזמני שפע. הגלריה לתערוכות מתחלפות – אחת לשנה מתחלפות תערוכות בתחומי התרבויות והאתנוגרפיה, המאפשרות הצצה למסורות ולמנהגים בחתכי אוכלוסייה מגוונים בישראל. התערוכות המתחלפות משלבות לרוב את אנשי קהילות אשדוד שמציגים מחפציהם האישיים, סביב הנושא המובא בתערוכה.
תוכנית חידוש מוזיאון הפלישתים של גיל מיניסטר אדריכלים אשר נעשה בשנת 2014 באדיבות המשרד
אבל אם נחזור לשאלה של תכנון מבני ציבור. עולות מביקור במוזיאון מספר שאלות:
- קנה מידה. אין ספק שיש מקום למבני ציבור גדולים. אולם אלו כרוכים גם בעלויות משמעותיות, הקצאה של שטח קרקע משמעותי. בעידן בו אנו מוצפים במידע ודימויים השאלה היא האם מוזיאונים קטנים אינם פתרון רצוי. במוזיאונים הקטנים התערוכות לרוב ממוקדות סביב נושא מסוים ומאפשרות העמקה סביבו. זו שאלה חשובה במיוחד על רקע ביקורים במוזיאונים גדולים בעולם, כמו טייט מודרן בלונדון אשר לעתים נדמה כי הפכו לקניונים גדולים של צריכה יותר מאשר מרחבים של תצוגה המעודדים רפלקסיה ומחשבה.
- צורה וחומר. מבני ציבור קטנים, יכולים להיות מפגע כמו מבני ציבור גדולים. אולם לעיתים קרובות קנה המידה מעדן את ההתערבות, והניסיון של אנשי המקצוע להעמיס על מבני הציבור סמלים וצורות מרוסן יותר. אם כי תמיד יש יוצא מן הכלל.
- השמשה של חללים קיימים ושילובם בסביבות מגורים. מוזיאונים קטנים מאפשרים השמשה של חללים קיימים. שילובם בתוך רקמות החיים בעיר, כחלק מן החיים של הקהילה. הרי המוזיאון מספר סיפור של מקום, האם לא ראוי שיהיה חלק מן המקום?
בשנותיה הראשונות קידמה ישראל פיתוח והקמה של מבני ציבור לאומיים ועירוניים מפוארים. האם לא הגיע הזמן לשנות גישה? ובהקשר האדריכלי, למעט איפוק? לא כל פרויקט אדריכלי צריך לנסות להמציא את השפה האדריכלית מחדש. ברוב המקרים זה לא מצליח.