בית רומנו: מרחב פרטי מצליח או מרחב ציבורי?

בית רומנו הפך לאחד ממרחבי הבילוי האהובים והעמוסים בעיר תל אביב. הוא עושה שימוש ייחודי במבנה וותיק ושומר על ריבוי השימושים שלו והשונות בין יום ולילה. האם החצר הפנימית השוקקת היא מרחב ציבורי או מרחב פרטי וכיצד נשמרת האווירה המחתרתית והארעית גם לאחר עשור

את מה שקורה בבית רומנו בשעות הלילה, גיליתי ממש מאוחר. התוודעתי לקבוצת התדר דווקא באירוע שעשו במוזיאון תל אביב. עד אותו הלילה לא שמעתי על אותה קבוצה שסחפה את כולם. לאחר האירוע במוזיאון הייתי סקרנית להבין מי אלו ומה פועלם, וקפצתי לביקור בבית רומנו למקום מושבם הקבוע של “התדר”. הביקור הראשון שם היה בלתי נשכח. הלכתי עם חברות שהכירו את המקום והובילו את הדרך. לא הבנתי לאן מועדות פנינו, מה קורה שם בפסאז’ המקורה המוביל לכניסה, לא ציפיתי להיכנס דרך דלת ברזל קטנה אל חצר פנימית – מרחב פתוח, שלא הכרתי לפני, לא הבנתי למה אנחנו עולות במדרגות למסעדה בקומה למעלה כשהרחבה בכניסה מלאה באנשים, ואם להתוודות – הרגשתי כמו האחרונה עלי אדמות שלא ידעה על מה שקורה בבית רומנו.  מה שעניין אותי לדעת היה האם זו תופעה חד פעמית? או שהיא מתרחשת במקומות נוספים? ואיך זה שהמקום הומה אדם מידי ערב ועדין נחשב מחתרתי? וכמובן סיקרן אותי הקשר בין האדריכלות להתרחשות. ככל שקראתי והעמקתי במקום ובנושא, עלו שאלות נוספות: איך מקום בבעלות פרטית נתפס כמרחב ציבורי? ואיך הוא נתפס בעיני הממסד? איך מסתדרים בינהם המשתמשים השונים ביום ובלילה, והאם הם חיים בשלווה יחד? מבלי שידעתי מהי האג’נדה של חברי “התדר”, חשבתי לעצמי  – הצליח להם! ברשימה זו אציג את ההיסטוריה של המקום ואנתח את הכוחות השונים המשפיעים עליו.

ההיסטוריה והתפקוד של בית רומנו

בית רומנו,¹ נבנה בשנת 1947 בסגנון הבינלאומי בשטח של כ- 3 דונם. זהו קומפלקס טקסטיל מיושן בדרום תל אביב שפעם, לפני שנים, היה אחד המקומות ההומים לרכישת טקסטיל  ואילו בעשור האחרון הפך למתחם תרבות ובילויים לוהט בתל אביב. במרכזו, בשעות הלילה, בר “התדר”, שמשמש גם תחנת רדיו אינטרנטית, פיצרייה ונקודה להסתלבט עם כוס בירה או גלידה, שמגיעים אליה עם כפכפים, עם הכלב והאופניים. ברחבת המבנה, שמשמשת ביומיום כחניון, מופקים מסיבות בריכה ומופעי היפ־הופ, ג’ז ורוקנרול, על פי התוכנית המשודרת בתחנה. בקומות השונות של המתחם התמקמו גלריות מתחלפות, סדנאות אמנים, אולפני הקלטות, חנות תקליטים ומסעדת “רומנו”.

המבנה בעל 4 דפנות ובתוכו חצר פנימית, סבל מהזנחה במשך עשורים רבים. כיום רוב העסקים שנותרו לעבוד בו במהלך היום הינן חנויות טקסטיל בדמי מפתח ומספר משרדים בקומות העליונות. בשעות היום, החצר הפנימית מתפקדת כשביל גישה לכלי רכב לפריקה ולטעינה ואילו בשעות הערב מרגע שבעלי החנויות הקטנות סוגרים את דלתותיהם, המתחם מתעורר לחיים כרחבה של מפגש, ריקודים ובילוי. שטיחי דשא סינטטי ושולחנות הפיקניק שמאוחסנים בצד ממוקמים על הרחבה,

שני ברים ומסעדה מתחילים בהכנות לקראת ההמולה שתגיע בשעות הערב. יחד עם פתיחת הרחבה נסגרים שערי המקום ששימשו את כלי הרכב בשעות היום, וכך מתאפשרת כניסה אל המתחם רק דרך דלת ברזל קטנה וצדדית כך שמי שלא יודע מה קורה בצד הפנימי לדפנות המבנה – לא יוכל להבחין במתרחש מהרחובות סביב. המבנה המיושן נטמע לגמרי בסביבתו המוזנחת ולא מסגיר את הפעילויות הרבות המתקיימות כבר למעלה מ-8 שנים ברחבה הפנימית שלו.

רק טיפטוף או לעתים נהירת האנשים פנימה מרמזת שמשהו קורה בפנים, ואם מתקרבים – ניתן גם לשמוע את המוסיקה המתנגנת בין הרחבה הראשית ועד למסדרונות שתי קומות העמודים המקיפות את הרחבה. הדפנות שמהוות חוצץ משמעותי בין המתרחש בפנים לרחובות סביב – יוצרים אווירה מחתרתית שמצליחה להישמר על אף שלמקום כבר קהל גדול של מבקרים, תיירים, בליינים ושמו הולך לפניו.

השאלות העולות והפרדוקסים במתחם
ניכר שהאחראים על המקום מודעים היטב למסרים שהם מעבירים באופן שמירתם על איכויות המקום הוויזואליות, ואף מחזקים אותן בהתערבות שלהם. הכניסה למתחם היא קטנה וצדדית להולכי רגל בלבד (בשעות הערב). דלת ברזל ישנה ומוזנחת, בתחושה היא איננה פרופורציונלית למבנה הגדול, ובהחלט לא מרמזת על המתרחש בפנים. שכבות של כרזות, מדבקות וגרפיטי מראות את השנים הרבות של המבנה, וכן שהמקום מוזנח במידה שמרמזת על התערבות נטולת מאמץ ואולי זמנית. שילוט קטן, מעל דלת הברזל, מסמן את מקומות הבילוי במתחם. קטן מאוד ביחס למבנה, לא מואר וכמעט לא נראה, בעיקר בלילה. כשנכנסים פנימה ניתן לראות את דפנות המתחם שלא נגעו בהן, לא טיפלו בהן,  אופיין נשמר, שנותיהן ניכרות. גם תוספות של תאורה, מאווררים וחשמל הוספו כאילו ברישול, הכבלים גלויים, מטיילים על תקרות וקירות דפנות המבנה. במרכז יש נגיעה של עיצוב חדש באווירת רישול מוקפד.

 שולחנות פיקניק מסודרים בסימטריה ברחבה. הבחירה נעשתה כנראה כדי לשדר זמניות ועל מנת לפנות את הרחבה לשימושה היומי.  הדבר היחיד המוקפד בעיצוב זה הצמחיה, ניכר שהיא מטופלת, היא מוסיפה רבות לאווירה, “מטשטשת” מעט את ההזנחה סביב. נשמרת האותנטיות של הסביבה העירונית באזור אולי כמסר על הזמניות של הדבר.

בית רומנו הוא מרחב בבעלות פרטית ויחד עם זאת הוא מאפשר ומשמש את הציבור בשעות השונות של היום והלילה. פרדוקס זה מעלה שאלות רבות לגבי הכוחות המניעים, הקובעים והמחליטים באשר לפעילויות במרחב. כאמור, המרחב מתפקד ברובו ככלכלי במהלך שעות היום ובשעות הערב, הלילה ובסופי שבוע, משנה את עורו והופך להיות מתחם בילוי חברתי ותרבותי – האם מצאנו את התמהיל המושלם למרחב ציבורי יעיל ומתפקד? האם מדובר במרחב מכליל?

מתצפיות נראה כי יש פער ברוב הקטגוריות שהופכות מרחב למכליל. בין אם ביום או בלילה, המרחב עדין פונה למגוון מסוים של פעילויות לחתך אוכלוסייה די מצומצם. למשל פעילויות פוליטיות וספורטיביות לא נכנסות לשום מסגרת פעילות במרחב, לא ביום ולא בלילה. מבחינת חתך האוכלוסייה על אף שאין הגבלה כזו או אחרת, בפועל המרחב מכיל הן ביום והן בלילה בעיקר אוכלוסייה חילונית, גילאים ממוצעים, מעמד בינוני, הגרים באזור המרכז. המהפך שהביאה עימה תחנת הרדיו “התדר” ששכרה מקום קטנטן בבית רומנו לפני כ-8 שנים למרחב, הוא לא מובן מאליו, קיצוני ביחס לתפקודיו של המרחב טרום בואם למתחם ומעורר הערכה רבה לאנשים המניעים את המיזם הזה – מדובר כמובן לא רק באנשים מאחורי “התדר” אלא גם בבעלי הקרקע המאפשרים לכל התרבות הזו לקרות במסגרת המרחב.

‘הזמניות’ של התדר והשינוי הקבוע

 התדר התחיל כ”פופ-אפ” לפני כמעט עשור, ועד היום הם שומרים על הארעיות שהפכה לסוג של מותג, שמאפשר גם את החלוקה של המרחב בין שימושי היום לשימושי הלילה. בעלי הקרקע של בית רומנו הם קבוצה הנקראת “בית הסוחרים בע”מ”, חברת בת של איי.די.בי. ובבעלותה ההצלחה של המתחם שמורה בבלעדיות לחברי תחנת הרדיו “התדר” שהתחילו בקיץ 2013 כמשהו זמני, המשיכו בעונה הבאה וב- 2015 הפסיקו לנדוד בין מיקומים משתנים בתל אביב וביפו, וקבעו את מקומם בבית רומנו. “התדר” נהפך לאחד הכוחות התרבותיים המשפיעים בעיר והוביל עוד שורה של מגמות – צריכת תקליטים, ירידים וחנויות פופ־אפ, ברים קולינריים שנפתחו מאז בכל מקום. אך אט אט הבניין כולו ודייריו משתנים בהתאם לשינוי שהתדר חוללו במקום. המתחם. ההצלחה של המתחם גורמת לפינוי איטי של בעלי חנויות בדמי מפתח ובמקומם נכנסים שוכרים חדשים– בעלי גלריות, חנויות תקליטים וכו.

למרות זאת, מקפידים אנשי התדר לשמור על הארעיות – “התדר נותר מקום ארעי, עם ריהוט מפלסטיק וארגזי בירות מרופדים, שצריך להקים כל ערב ולקפל כל בוקר מחדש” אומר אחד מהשותפים². הם משאירים באופן קבוע רק כמה רמקולים ומאווררים. את השאר בונים כך שיתקפל וייעלם. עובדים עם עגלות ציוד ופורקים אותן כל לילה. “זה ממש לנסוע בזמן. בבית רומנו – בבוקר את בשנת 1978, 1981 לכל היותר, ובערב את נכנסת לשנות ה-2000. יש לנו מחלקה שלמה שמתעסקת בזה, ומנהלים שהם שחקני נשמה.”³ מול הסוחרים שנמצאים במקום בשעות היום הם שומרים על התנהלות מכבדת: “יש לנו יחסים אישיים עם הרבה מאוד סוחרים פה. אנחנו בדיאלוג איתם. הם אנשים של פעם. אנחנו מנסים להשתלב, וחשוב לנו להתחשב בהם. כשהגענו זו היתה מזבלה אחת גדולה. שיפצנו וטיפחנו, אנחנו דואגים לתחזק את המקום ברמה היומיומית והם נהנים מכך.”⁴

התדר כבר לא נמצא בשוליים המחתרתיים אלא מחובק על ידי הממסד, מעידים על כך שיתופי הפעולה בין  “התדר” למוזיאון תל-אביב, הקונסולייה הישראלית ומשרד החוץ.

את הפעולה של “התדר” בבית רומנו ניתן להגדיר כ”פלייסמייקינג”⁵– ייצור מקום מתוך פעולה בו.  המקומות בהם מתארח התדר הופכים ממרחבים אנונימיים ומוזנחים למקומות אופנתיים ומוכרים בעירוניות התל אביבית. הרעיון להקים מיזם מוזיקה במתכונת “פופ-אפ”, אטרקציה עירונית הפתוחה לזמן קצוב מראש, עשתה את שלה ואף שה”תדר” השתכן במקום דרך קבע, האווירה הארעית, הננושלנטית נשמרת. הסביבה והניגודיות הם חלק מהמשיכה. התדר משתייך לסוג של עסקים שקשורים לסביבתם ומחפשים שיתופי פעולה עם ארגונים ועסקים מקומיים. אלה הופכים להיות חלק מהזהות של העסק והמקום ותורמים לפיתוחו. היכולת של התדר להפוך אזורים אנונימיים לחלק מהמפה התל-אביבית המוכרת זוהתה על ידי משקיעים והיא כלי להתחדשות עירונית.

איכות המבנה ואותנטיות אורבנית

בית רומנו הוא מבנה ייחודי שנבנה באופן שונה מהבנייה הסטנדרטית בארץ ישראל כאשר החצר הפנימית שלו מזכירה יותר מתחם אירופאי קלאסי מאשר מבנה דרום תל אביבי טיפוסי. המבנה, קומותיו, גרמי המדרגות שלו, מאפשרים תסריטי מפגש רבים ושונים לאנשים המגיעים – אלו שרוצים להיראות במרכז עם כולם, או אלה שבוחרים להיעלם באיזו פינה נטושה באחת מקומות המבנה. הצבע המתקלף ושכבות הפוסטרים המודבקים מעידים על מקום שטומן בחובו סיפורים רבים, זיכרונות, ובעיקר סוג של אותנטיות אורבנית שלא התערבו בה, ישירה ומחוספסת שנשמרת בקפידה גם על צדדיה הפחות יפים ואסתטיים. המופע האורבני המתקיים שם לא שינה את פני המקום כי אם הוסיף לו עוד רובד, עוד עניין. על בסיס  שאלון שהפצתי בקרב המבלים במקום עולה כי אופי המקום תורם רבות לתחושת ההנאה של המשתמשים – הרגשת שחרור ללא צורך להתלבש ולהתגנדר, הקלילות והפשטות שמשדר המקום נעימה למבלים, והקסם הזה של מתחם פתוח לשמיים ולאוויר אך סגור אל הרחוב מסתמן כיתרון גדול. רובם ככולם תיארו את המקום כייחודי, שאין שני לו באווירה ובאופי ובתחושה שהוא יוצר.

בית רומנו כקונצנזוס: מחתרתי כבר לא אבל עובד

בייחס לבית רומנו והתדר יש קונצנזוס הביקורות משבחות, התקשורת מהללת והמבקרים רוצים עוד ועוד.  ניכר שכולם נשבו בקסם. איתי דראי מבעלי “התדר” מכיר בהשפעה שלהם על הסביבה  “אנחנו סוג של פתרון: אנחנו דואגים שהמרחב יישאר נקי, אם מנורה נשרפת או משהו נוזל אנחנו הראשונים שנפעל לפתרון. אפשר  לראות שמאז שהגענו הרבה יותר נעים לחיות ולגור כאן ממה שהיה בעבר”. הגישה שמסתכלת על הבר כאל חלק מהסביבה העירונית שלו, ממשיכה בהתייחסות לעסקים ופעילויות מקומיות. ניכר כי בעלי המקום משתמשים באופן מודע בזהות המרחב, שומרים על “הזנחה מוקפדת” ועל צביון המתחם, מה שתורם לאותנטיות של המקום, ואולי אף לתחושת ארעיות מסוימת. הם השכילו להפוך את החצר הפנימית מופרדת מן הרחוב – ליתרון, הקפידו לשמור על הכניסה הצדדית הקטנה ככניסה היחידה, הסתפקו בשילוט מינימלי ולא מואר ובכך שמרו על חוצץ (buffer) ברור בין המתרחש בחוץ, ברחוב לבין המתרחש בין כותלי המרחב, מה שתרם ליצירת מוניטין מחתרתי ומסקרן לתופעה.

כל השחקנים במגרש מודעים היטב לתפקידם –  בעלי הנכס נותנים יד חופשית לבעלי “התדר” ונהנים מעליית ההכנסות משכירות (בהינתן שרוב המתחם בדמי מפתח) ומעלים להם את ערך המתחם וסביבתו. בעלי התדר עם חזון ברור ואג’נדה מתרחבת ממשיכים להמציא את עצמם, לשמור על עירנות ועל אופי המקום. קהל המבלים – מסורים ומעבירים הלאה את הבשורה. אופי המתחם מאפשר מפגשים אקראיים, בילוי משותף ואולי גם סמל סטטוס.  גם בעלי החנויות שעובדים במהלך היום לא מתלוננים. הם מסיימים את יום העבודה בחמש וחצי ומפנים את המתחם לצעירים. בזכות ההצלחה הם מרוויחים גם מקום נקי יותר, מוקפד ומתוחזק. בעלי החנויות שפועלים בשכירות בשעות הערב מספקים מגוון מסחרי למרחב (חנות תקליטים, מסעדה, בר פיצה, גלריה וכו) ונהנים מקהל לקוחות צעיר ונלהב. כך שניתן לטעון שבעלי התדר יצרו סינרגיה בין השחקנים והתפקודים השונים שעובדת ומשרתת את כלל הצדים ונשענת על אדריכלות מיוחדת שמייצרת חוויה. אותה חצר פנימית, אותו מרחב מחבק שלא נראה לעתים קרובות בתכנון מבנים בישראל – מייצר מרחב עוטף, נעים לשהייה, מלא אור ואוויר, צמחייה ובעל הרבה מבטים שונים ומעניינים. לתפיסתי יש קשר חזק בין האדריכלות לבין ההצלחה של המקום והתחושה הרגשית חושית שהוא מייצר. למבנה ההיסטורי יש נשמה, הוא נושא את עקבות האדם והחיים שהיו בו. שהייה בכזה מבנה מחוללת מחשבה, סקרנות, ואולי אף זיכרון, מה שמוסיף עוד רובד של חיבור והנאה למשתמש.

המתרחש בבית רומנו הוא חלק ממופע עירוני חברתי ותרבותי. האם בית רומנו יכול לשמש כאב טיפוס שניתן לשכפל למקומות נוספים?. האם זהו המודל לפיתוח המרחב הציבורי העתידי?