פרק שנעשה במסגרת מיזם הרשמקול בשיתוף עם עמותת עלם מביא את קולותיהן של צעירות חסרות בית על הצורך והחסמים בדרך לבית. הפרק נעשה במסגרת פרויקט רדיו שהקמנו במסגרות הקצה של עלם לצעירים בזנות וחסרי בית. כיצד כל זה קשור למחקר עירוני ולתהליכים בזירה העירונית?

הספרות על העיר האידאית והמרחב הציבורי מקדשת את המגוון, מוקסמת מהזרות, השוני והצפיפות של הזירה העירונית ההטרוגנית שמפגישה את האדם עם ה’אחר’.לפי גישה זו, סביבה שכזו מטפחת באדם סובלנות וקבלה ולכן נתפסת כטובה יותר ובטח מעניינת יותר מהפרבר ההומוגני. אך במציאות אנו רואים את הפער שבין האקזוטיקה העירונית המתקיימת באידאה לבין החתירה להומוגניות בסביבות עירוניות רבות. למשל על ידי מאבקים של תושבים חזקים כנגד כניסתן של  אוכלוסיות מיוחדות (עם צרכים מיוחדים, אסירים משוחררים ועוד), או דרישה של תושבים לשיטור מוגבר, או תכנון עירוני שמייצר הומוגניות מעמדית וגילאית וחסמים שונים המבטיחים שנהיה בסביבת הדומים לנו. אך לצד זה העיר היא עדיין מקום מושבן של אוכלוסיות שונות, גם אם הן נדחקות למרחבים מסוימים בעיר. לאוכלוסיות המוחלשות שנמצאות בתחתית שוק העבודה לרוב גם חסר הכוח הפוליטי להשמיע את קולן או לדרוש דבר מה, ולכן הם נותרים שקופים בשיח הציבורי.  פרויקט רדיו שהקמתי עם שותפי ניר לייסט במסגרות הקצה של ארגון עלם, המיועדות לצעירים בזנות וחסרי בית, נועד לתת קול לאותן אוכלוסיות נאלמות בזירה העירונית.

קולותיהם של אוכלוסיות הקצה  

מומו גיבור הספר “כל החיים לפניו”(1975) הוא בן לאישה בזנות שחי בשכונת עוני בפריס של שנות השישים. שכונת בלוויל הייתה אז שכונה של יהודים, מוסלמים ומהגרים מהקולניות שבאפריקה. באותה תקופה אסור היה לנשים בזנות לגדל את ילדיהן והן נאלצו לשים אותם אצל נשים אחרות שיגדלו אותם. מומו הוא אחד מאותם ילדים, שחי אצל אישה יהודייה, זונה לשעבר וניצולת שואה שמגדלת אותו וילדים נוספים. הוא חי את חיי הרחוב שבהם זנות, הימורים, פשיעה, עוני, אלימות ויתמות. הוא מספר את הדברים מעיניים ילדיות שלא מכירות דבר אחר ומורגשת הבדידות האדירה שלו. ברגע מסוים הוא פוגש אישה, עובדת סוציאלית שלוקחת אותו לביתה. אצלם בסלון הוא מתחיל לספר לה ולבן בן זוגה שהוא חוקר או סופר את סיפור חייו. לראשונה הוא מדבר בלי סוף, המילים נשפכות כמו סכר שנפרץ.  ואז קורה פלא:

“הוא אפילו קם והפעיל את הרשמקול כדי לשמוע אותי טוב יותר, ואני הרגשתי את עצמי עוד יותר חשוב, ממש קשה להאמין […]. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי ראוי לתשומת-לב ושאפילו הקליטו אותי על רשמקול. אף פעם לא ידעתי מה צריך לעשות כדי להיות ראוי לתשומת-לב- להרוג מישהו עם בני ערובה או השד יודע מה. כן, לעזאזל, אני נשבע לכם, יש כמות כול-כך גדולה של חוסר תשומת לב בעולם שלנו, שחייבים לבחור. […] השתרעתי בכורסה ודיברתי כמו מלך, והכי מציק שהם הקשיבו לי כאילו אף פעם לא שמעו משהו דומה.[…] התלהבתי יותר ויותר ולא יכולתי להפסיק, כי פחדתי שאם איעצר הם לא יקשיבו לי יותר.” 1

את הספר קראתי לאחר שהקמנו את סדנת הרדיו במרכז לצעירים בזנות של עמותת עלם ומשרד הרווחה בדרום תל אביב. המילים של מומו הצליחו לזקק את מה שראיתי לנגד עיני בכל פעם שהפעלנו את הרשמקול. פעם בחודש היינו מגיעים ומקימים אולפן רדיו קטן ומזמינים צעירים לעלות לשיחה מוקלטת. הרגע שבו הצעיר.ה הניח את האוזניות, קבל מיקרופון ונהפך למרואיין, התגלה כקסום. המסכות לאט לאט ירדו, והעניין בהם, בסיפורם האישי, בחירת השירים, ההצגה העצמיתבדרך שבה הם בחרו איפשרה להם להשמיע את קולם. לקבל תוקף והכרה בסיפור שלהם, בייחודיות שלהם ובדרך הקשה אך מלאת כוחות נפש שהם עושים.

כצעירים בשולי החברה שנדחו והתגלגלו בין מסגרות שונות, חוו חוויות מרובות של ניצול, אלימות, הדרה, פגיעה בנפש בגוף ובביטחון, היכולת לקחת בעלות על הסיפור שלהם, להשמיע את התובנות שלהם על העולם ולשמוע את עצמם לאחר מכן ערוכים, קוהרנטיים, מרגשים, נעימים, חכמים ומעט זרים, היא משמעותית ביותר. וכך הפרויקט שהתחיל באופן ספונטני התגלה ככלי טיפולי, אומנותי, אינטימי, רב משמעות ורב מימדים. עם הזמן גיבשנו פורמט ובשנה האחרונה הרחבנו את הפרויקט לכלל מסגרות הקצה של עלם ברחבי הארץ. הכשרנו צוות של מתנדבים והקנינו להם את הכלים של עשיית רדיו ככלי טיפול במסגרות קצה. כיום הפרויקט עובד בתל אביב, ירושלים, פתח תקווה, אילת, דימונה וחיפה.

היחס האמביוולנטי אל העיר בסיפורי הצעירים וחוסר ההתאמה בין השיח על זנות לפתרונות הקיימים

כחוקרת עירונית המתמקדת בהיבטים של אלימות, המפגש עם הצעירים והשיחה איתם על  העיר מנקודת מבטם לימדה אותי הרבה. ראיונות רבים התחילו או נסובו סביב העיר תל אביב. תל אביב עבורם היא לא רק העיר שבה הם מתגוררים, זה המקום שאליו הם ברחו, שבו יכלו לממש את הזהות המינית שלהם, הטראנסית או ההומו סקסואלית. שבה הכירו אנשים כמוהם והתחברו לקהילה מקומית, מסיבות, שיח, לבוש אחר, בנו זהות חדשה, החליפו שם. זו עיר של חופש ושל פתיחות שהם ייחלו לה. ומצד שני זו גם העיר של הזנות, של הניצול, של החיים ברחוב. לעיתים של חוויות זנות ראשונות, שימוש בסמים וחיים ברחוב. המרחב של התחנה המרכזית נקשר אצלם בכאב, בהשפלה, והוא מעורר חרדה ותגובה פיזית של ממש. זה המקום שהם מצד אחד מנסים לברוח ממנו ומצד שני נמשכים אליו בחזרה. הדיבור על העיר לעיתים החליף או הפך לשם נרדף לדיבור על זנות או על החלקים השחורים, האפלים, הרעים והפוגעניים שביחסים בין בני אדם. המורכבות גדלה כי תל אביב היא גם המקום של שירותי הטיפול, של המסגרות שמנסות להתאים עצמן אליהן, שנותנות להם בתוך כל הכאוס גם מקום אנושי, חם, חף מניצול. שירותים שאינם בהכרח מתקיימים בערים אחרות בישראל.

במהלך עבודתי על המחקר, ראיינתי תושבים שונים, ארגוני חברה אזרחית, ארגוני טיפול, גורמים ברשות העירונית, שוטרים. כולם דיברו על הזנות ועל חסרי הבית. חלקם התייחסו להפרעה שהם יוצרים במרחב, המטרד שהם מהווים. השיח לא היה בהכרח נטול חמלה או הבנה לאותם מצבים מורכבים. השיח על הזנות השתנה, וניתן לומר שהתפיסה הפמיניסטית הרדיקלית שולטת בשיח, זו שרואה בא.נשים בזנות קורבנות, מי שעושים זאת מחוסר בחירה וסובלים מטראומות נפשיות וחסמים מבניים שאינם מאפשרים להם מוצא אחר. 2 יחד עם זאת, הפתרונות המעשיים שקיימים אינם מתאימים לתפיסה זו. כפי שתיאר בפני אחד התושבים, כאשר התושבים התלוננו בפני מנכ”ל עיריית תל אביב על מטרד הזנות הוא הסביר להם שזנות איננה בחירה “והתחיל להתפלסף” בנושא, כפי שתיאר זאת התושב המתוסכל. אם אכן התפיסה של מנכ”ל העירייה היא שזנות איננה בחירה ושיש לנהוג באופן רגיש בנושא ולחשוב על טובתם של הא.נשים בזנות, מדוע לא מקודמים מענים שיצליחו באמת לספק פתרון אמיתי? פתרון לא רק למצוקה של הא.נשים בזנות וחסרי הבית אלא פתרון למה שהפך להיות מלחמת תושבים- מול אוכלוסיות במצוקה? שתי הקבוצות- תושבים מחד ואוכלוסיות במצוקה מאידך, בדרום תל אביב הפכו ליריבות בעל כורחן. המציאות הניאו ליברלית בערים שבהן הדיור מתייקר ודוחק יותר אנשים לרחוב לצד צמצום שירותי הרווחה והטיפול, מה שמכונה משבר הטיפול, ותהליכי ג’נטריפיקציה שדוחקים אוכלוסיות ממעמד בינוני לשכונות שהיו בעבר מוזנחות וזולות- מחריף את הקונפליקט בין קבוצות שונות באוכלוסייה ואת המאבק על צביון המרחב הציבורי והסדר הנורמטיבי.

אחד הפתרונות הפרוגרסיביים בתחום של סיוע לחסרי בית הוא מודל דיור תחילה 3. מודל עם עקרון פשוט שאומר שהדבר הראשון והעיקרי שאותם אנשים צריכים הוא בית. מענה דיורי שאיננו תלוי בדבר (גמילה או טיפול או עמידה בתנאים מסוימים) ומשם אנשים יתחילו את הדרך שלהם אל שיקום ועצמאות. או לא. אבל הם לא יחיו ברחוב לטובת עצמם ולטובת אחרים.

צעירות חסרות בית מדברות על הצורך והחסמים בדרך לבית

במסגרת פרויקט רדיו הקצה שהקמנו בעמותת עלם, יצרנו פרק שמתמקד בסוגיית הדיור, בקושי של נשים צעירות חסרות עורף משפחתי לצאת לעצמאות ולהשיג את הדבר הבסיסי והקריטי הזה שמכונה בית. בית עבור נשים (וגברים) הוא הגנה והביטחון שלא יפגעו בך מסבירה אחת המרואיינות. בפרק, מדברות הצעירות על הצורך בבית, על המשמעות של חיים ברחוב, הקושי והאסטרטגיות השונות שפיתחו בכדי להגן על עצמן במקום הפרוץ ביותר. הזנות היא במקרים רבים תוצאה ישירה של היעדר בית, של הצורך להסתדר, לשרוד, שמוביל אותן לסחור בדבר היחיד שזמין להן. ומן הצד השני ניתן לראות כיצד בית הופך עבור מי שיכול לספק מקלט אמצעי לניצול והפעלת כוח. עוד הן מספרות באילו חסמים הן נתקלות בשוק השכירות שלא מותאם ליכולות שלהן (למשל צורך בערבים, בצ’קים, ומחיר השכירות הגבוהה). הן מתארות עד כמה מענה של דיור יציב יכול להוות מקפצה עבורן. לא מסגרת זמנית, לא מקלט, לא סיוע בשכר דירה, שהם כולם טובים, אך לא מספקים מענה אמיתי שמאפשר יציבות, ביטחון, וודאות ארוכת טווח. שכן רק כאשר אלה יתקיימו יוכלו להמשיך אל השלב הבא- מציאת תעסוקה, בניית חיים ובניית הנפש מחדש.

הפרק שערכנו, במסגרת הרשמקול (הדס צור וניר לייסט), בשיתוף עם עמותת עלם, נשלח ליזמים ותורמים שמעוניינים לקדם מענה דיור לנשים בזנות. כך, הפך הרדיו לכלי פוליטי עבור הצעירות לקדם את האג’נדה שלהן בזירה העירונית.

חוקרים בשדה העירוני ובתחומי הסוציולוגיה אולי מדברים על אוכלוסיות הקצה אך לא בהכרח מדברים מספיק עם אוכלוסיות החיות בקצה. נושאים כגון זנות, חסרות בית, אוכלוסיות בעוני, אוכלוסיות של צבע שמודרות מן העיר, מעסיקות את המחקר, השיח הביקורתי הרווח על ג’נטרפיקציה, העיר הצודקת והזכות לעיר משקפים זאת. יחד עם זאת הדאגה ל’אחר’ ‘המודר’ משאירה אותו אמורפי, מדברים בשמו, קוראים לגיוון והכלה בזירה העירונית, אך מעט מידי מן המחקר מביא באמת את קולן של אותן אוכלוסיות. והקול שלהם הוא לא רק סימבולי, אלא בעל משמעות אמפירית וקונקרטית, הם ורק הם יכולים לחשוף את הצרכים, השיקולים, הקשיים והרצונות של מי שמצוי במצבים אלה, כפי שתוכלו לשמוע בפרק. 4

  1. מתוך הספר: “כל החיים לפניו” מאת אמיל אז’אר, 1975, פריס
  2. צור, הדס (2021), “התהוותה של זנות בלתי נראית בעיר תל אביב: משטרה, חוק וניהול המרחב“, משפט, חברה תרבות, כרך ד’ בנושא משפט ומשטרה, עורכות נעמי לבנקרון ותמר קריכלי-כץ,  עמ’ 133-166
  3. לקריאת מסמך על מודל דיור תחילה באנגליה, ומסמך הערכה על דיור תחילה באירופה
  4. הפרסום נעשה כמובן בהסכמתן של המשתתפות ושל עותת עלם