הדס צורהאם ג’נטריפיקציה היא הזדמנות להתגבר על הסגרגציה בין שחורים ללבנים במערכת החינוך? פודקסט חדש בארה”ב טוען שהמכשול בדרך לכך הם ההורים הלבנים ואילו ד”ר עידית פסט שחקרה בתי ספר ציבוריים בניו יורק מציגה תמונה מורכבת יותר
ד”ר עידית פסט היא סוציולוגית של החינוך וחברת סגל בחוג לחינוך באוניברסיטת בן גוריון. מחקרה עוסק בהטמעת מדיניות חינוך “אני מתעניינת במדיניות חינוך וכיצד היא משתנה במפגש עם ההורים, המורים, ובתי ספר, מה הגורמים ברמת הארגון שמשפיעים על זה שמדיניות דומה תתרגם באופן שונה בבתי ספר ומוסדות שונים. בנוסף אני בוחנת יחסי קבוצות במוסדות חינוך.” ד”ר פסט מסבירה את הבחירה במינוח יחסי קבוצות על פני אינטגרציה ואומרת שאינטגרציה היא מילה טעונה שיש לה משמעויות שונות הדורשות בירור. “אני מנסה לשלב את הממד הארגוני והפוליטי ביחד עם מיקרו סוציולוגיה הבוחנת איך כל המושגים הללו נראים ונתפסים דרך עיניהם של האנשים בחיי היומיום.”
מחקר הדוקטורט שלה התמקד בשלושה בתי ספר יסודיים ציבוריים בעיר ניו יורק המטמיעים מדיניות אינטגרציה חדשה “לא קרו לזה אינטגרציה אלא diversity pilot זה עניין מושגי. אלו שלושה בתי ספר שהדרישה לאינטגרציה הגיעה מלמטה. אנחנו רואים מעבר ממה שהכרנו בעבר שהמדינה או העיר או בתי משפט הן אלה שחייבו אינטגרציה למצב שבו קהילות דרשו את זה וביקשו את זה ומשרד החינוך נתן להם הזדמנות לשלוט בהרכב התלמידים דרך הרשמה שלוקחת בחשבון מרכיבים סוציו-אקונומיים”.
ג’נטריפקיציה והשפעותיה על מערכת החינוך
תהליכי הג’נטריפיקציה שעוברת העיר ניו יורק בשני העשורים האחרונים הובילה לכניסתן של אוכלוסיות לבנות מהמעמד הבינוני והבינוני גבוה לשכונות שעד לפני עשור לא היה בהן תושבים לבנים. שינוי זה גרם לטלטלה במערכת החינוך. “בתי ספר שהיו מגוונים או משרתים רק תלמידים שאינם-לבנים מצאו עצמם מוצפים בתלמידים לבנים, אבל הייתה איזשהי שאיפה לא להפוך אותם ללבנים לגמרי אלא לייצר מדיניות שתשמור עליהם מגוונים. כלומר זהו ניסיון לשלוט בתוצאות הג’נטריפקציה במערכת החינוך.”
דרישה זו צמחה מתוך בתי הספר עצמם שחשים מחויבים לקהילה המקומית, לכן היוזמות צמחו מלמטה בברוקלין ובמנהטן. “הם מנסים לעמוד בפרץ של השינויים ולהגיד יש פה משהו אחר שאנחנו מחויבים אליו. הם נלחמו בזה כי הם מאד מחויבים אידאולוגיית ורעיונית למגוון או אינטגרציה ולשאלה איזו סוג של אוכלוסייה אתה משרת. זה התחיל כפיילוט והפך לתנועה חברתית.” בראשית מחקר הדוקטורט תהליך זה היה בחיתוליו ואילו היום הוא הבסיס לכל שיחה על מערכת החינוך בעיר. מבחינה עירונית פוליטית הגישה הייתה ועודנה לא לחולל שינוי כלל מערכתי אלא לעשות לאפשר לבתי ספר שמעוניינים בכך לעשות זאת ברמה האינדיבידואלית. “מאז קרו גם שינוים מערכתיים אבל זה התחיל מזה שאמרו בואו ניתן לכמה קהילות לנסות את זה ונראה מה יקרה. “
אך הפרויקט נתקל במורכבויות רבות ובסופו של דבר לא הוביל לסוג המגוון שדמיינו מי שחתרו לאותה מדיניות. “ברמת השיח כולם דיברו על גזע ואתניות אבל בגלל חוקי בית המשפט העליון הם השתמשו בהגדרות כלכליות (כמו הכנסה) ותרבותיות (למשל: שפת האם בבית התלמיד) כקריטריונים לקבלה שנועדו ליצור תמהיל מעורב. כלומר מצאו דרכים לעקוף ולא להשתמש בגזע והאתניות של האינדיבידואל כדי לתעדף בהרשמה. אבל בסוף ההרכב שהתקבל לא הכיל כמעט שחורים.” היא מסבירה שההנחה הרווחת שקטגוריות סוציו אקונומי חופפות לחלוקה גזעית היא לא נכונה. מחקרים כמותניים ואיכותניים מראים שקריטריונים כלכליים לא בהכרח מתרגמים לחלוקה גזעית ואתנית.
אבל אם נוצר בעקבות מדיניות זו תמהיל תלמידים מגווון מעמדית מה רע בכך? זו עדיין אינטגרציה גם אם לא גזעית ואתנית?
פסט: “כשאת שואלת מה אנשים מדמיינים כשהם אומרים אינטגרציה בחינוך בארצות הברית התשובה היא שהם מדמיינים שחורים ולבנים. זו השאיפה. אבל קורים כמה דברים- המציאות האתנית של ארצות הברית היא הרבה יותר מורכבת ומרובדת ממה שהיה כשהתחיל פרויקט האינטגרציה בשנות ה-50. יש לטינים והיספנים שהם חלק גדול מהאוכלוסייה יש סינים ויש מהודו ופקיסטן, ויש ממדינות ערב. יש מגוון עצום של אתניות שלא נכלל בתוך הדמיון של שחור לבן וכשאת מנסה לעשות תכנית המבוססת על נתונים כלכליים את מקבלת משהו אחר לגמרי. נוצר פער, בין איך שהנהגת בית הספר או מי שמתעסק וחושב ומשקיע המון אנרגיות (מורים והורים) בלקדם את המדיניות הזו, לבין המציאות כפי שהיא נוצרת בשטח. בפועל זה הביא שחורים והיספנים וסינים וערבים ובנגלדשים. נוצר מגוון שלא ידעו איך להכיר בו ואיך להתייחס אליו ודבר שני זה לא הצליח להביא את השחורים שרצו להביא שנמצאים בעוני הקשה. ומנגד מה שהמדיניות פספסה לגמרי זה את השחורים וההיספנים שהם לא עניים. ויש הרבה כאלה, ברגע שאת ממיינת לפי מדד סוציו-אקונומי את מפספסת קבוצה גדלה באוכלוסייה שלא נכנסת בכלל למדיניות הזו כי היא לא ענייה.”
המכשול לאינטגרציה איננו המערכת אלא “הורים לבנים נחמדים” ?!
מערכת החינוך בארצות הברית מאופיינת מראשית ימיה בסגרגציה גזעית עמוקה. עד שנות החמישים של המאה הקודמת סגרגציה זו הייתה חוקית. אולם גם לאחר שנהפכה ללא חוקית היא נמשכת. רבים טוענים כי הסיבה לסגרגציה בחינוך היא סגרגציה במגורים. אולם מחקרים רבים מראים שגם כאשר יש דפוסי מגורים אינטגרטיביים, מערכת החינוך עדיין סגרגטיבית, ובשנים האחרונות עולה יותר ויותר הסגרגציה המעמדית בין בתי הספר. לאורך השנים נעשו ניסיונות רבים ושונים להתמודד עם הסגרגציה בחינוך, מתוך הבנה כי יש לה השלכות חמורות לסיכויי החיים של תלמידים שחורים ועניים, אך דפוסי הסגרגציה עיקשים. לאחרונה התפרסם פודקסט מבית היוצר של סריאל והניו יורק טיימס, שטוען שמי שמחבלים באופן עיקש ביצירת אינטגרציה אמתית הם לא רק ‘המערכת’ והאפליה השיטתית והממוסדת במגורים ובחינוך אלא דווקא הורים לבנים ליברלים (הסדרה נקראת Nice White Parents). הם, שלכאורה חותרים לאינטגרציה מתוך אמונה בערכים הללו, לפחות בהצהרה, בנקודות ההכרעה האמיתיות הם או יברחו ברגע האחרון למסגרות פרטיות נפרדות, או ייכנסו למערכת המעורבת אך גם בתוכה ייצרו מסלולים מפרידים. למעשה שומרים בכל דרך אפשרית על ההפרדה הגזעית, משום שהם חוששים או נרתעים מהעירוב או לא רוצים באמת לוותר על הפריבילגיות שלהם. זהו כתב האשמה חריף, עשוי לתפארת, המתמקד, כמו מחקרה של פסט, בבית ספר ציבורי בברוקלין שבעקבות הג’נטריפיקציה הפך למבוקש בידי משפחות לבנות שמנסות לשנות אותו מבפנים.
פסט מסבירה את הרקע לצמיחתו של הפודקסט: “יש תנועה של הורים לבנים בניו יורק וערים אחרות שהסדרה היא חלק ממנה, ששואלת שאלות קשות בנוגע למקום של אנשים לבנים אינדיבידואלים בייצור מערכת גזענית. הספרות המחקרית גם היא מאד ביקורתית כלפי ההורים האלה, אבל אני רואה את זה אחרת. יש באמת הורים שעוברים לעיר ואומרים אני רוצה שהילד שלי ילמד בקצה הרחוב, ואז מתחילה השתלטות לא מודעת על בתי ספר ציבוריים. פגשתי הורים שאולי התחילו ככה אבל עברו עם זה דרך. אולי הם לא תמיד מודעים לעצמם, אולי פועלים ברגל גסה אבל הם כן פועלים מתוך רצון ליצור חללים משותפים.” פסט מוסיפה שמה ששונה בדיון הנוכחי, הו שפעולה לא מודעת לעצמה מצד הורים לבנים ליברלים כבר אינה מקובלת, והנהגות בית הספר והורים שאינם לבנים מעמידים הורים אלה במקום ולראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית, הם מתבקשים להשתנות.
לטענת פסט הסדרה מציגה שיח מורכב מאד ומתקדם אך כזה שלא היה יכול להתקיים ללא השינוי שצמח מלמטה שנים קודם לכן שניסה באופן כנה ליצור אינטגרציה או שילוב ומגוון בין האוכלוסיות החדשות לוותיקות. עם זאת היא מסתייגת מהעמדה המאד צינית של הסדרה כלפי ההורים הלבנים ומחקרה מעלה כי ההורים ככלל (לא הלבנים ולא האחרים) אינם מקשה אחת. היא מצאה שלוש קבוצות של הורים: ” יש כאלה שאפשר להיות ציניים כלפיהם שרוצים מגוון כי זה ה’בון טון’ העכשווי אבל הם לא מוכנים לשלם מחירים הנדרשים לשם חיים בהיקלות מגוונות. בנוסף, יש הורים שהיו אדישים לחלוטין לשאלת המגוון ולא הייתה להם שם מחויבות שלילית או חיובית בנושא. ויש כאלה שממש מחויבים לשאלות של אינטגרציה ושואלים על המקום שלהם בתוך זה, איך עושים את זה נכון ומחויבים לשאלה איך לייצר חיים משותפים- וזה מתוך כל הקבוצות גם השחורים וגם הלבנים”.
עבודת השדה עם ההורים והמורים הוכיחה עד כמה הקטגוריזציה יכולה לעיתים לקבע ולא להתאים למורכבויות הרבות בחיים ובעיקר לאיך שאנשים חווים את עצמם. “רוב האנשים לא חווים את חייהם דרך הקטגוריות החברתיות שהם משתייכים עליהם. בנוסף המדיניות עצמה מנוסחת באופן כזה שאנחנו מניחים שמי ששחור או חום או ‘לא לבן’ הוא עני ולהפך, אז ככה אנחנו מעצבים את המדיניות, כלומר מראש יש הנחת מוצא לגבי יחסי הכוח וזה לא בהכרח ככה במציאות הבית ספרית.”
אינטגרציה וסגרגציה בישראל?
האם השיח והמושגים הללו רלוונטיים לישראל שבה מרבית התלמידים לומדים במערכת החינוך הציבורית? ובין אילו אוכלוסיות יש/אין אינטגרציה? יש בישראל הפרדה ברורה בין מערכת החינוך החילונית, הדתית, החרדית והערבית, אך גם בתוך כל אחת מהן קיימת הבחנה על בסיס מעמדי ואתני. האם בתי הספר, מערכת החינוך, ההורים חותרים או כלל חושבים במושגים של אינטגרציה? פסט טוענת שבשיח על אינטגרציה יש משמעות רבה לדמיון של הקבוצות ולכן בישראל זו שאלה מורכבת אילו קבוצות מדמיינים כנפרדות ומתוך כך רוצים להפגיש.
“אני אסייג ואגיד שחייתי המון שנים בארצות הברית ואני עכשיו חוזרת להיות חוקרת ישראלית. אבל מהיכרותי עם השדה השיח שדומה למה שקורה בניו יורק קורה בעיקר בבתי ספר של יהודים ערבים (כמו רשת יד ביד ונווה שלום). בישראל קרה משהו מעניין, הרי פרויקט האינטגרציה של שנות החמישים דיבר על אשכנזים/ מזרחים. ‘טעוני טיפוח’ היה מכבסת מילים לילדים מזרחיים משכונות עוני. זה היה השיח. אבל היום מי שמנהל את הדיונים הפילוסופים והקונקרטיים האלה הם בבתי ספר של יהודים וערבים”.
בגדול ניתן לומר כי המדינה הורידה את ידיה מפרויקט האינטגרציה ויוזמות שונות צומחות מלמטה כמו בתי הספר היהודים ערבים או בתי ספר מעורבים חילוניים ודתיים, לצד יוזמות לחינוך אלטרנטיבי שאינם בדגש על אינטגרציה כמו בתי הספר האנתרופוסופיים, הדמוקרטיים, אומנויות טבע וכ’ו. הביקורת הרווחת היא כי זוהי דרך לייצר חינוך אליטיסטי ולמעשה דרך שיוצרת היבדלות וסגרגציה מעמדית. פסט מבחינה בין המודלים השונים וטוענת כי לפסול את הלגיטימיות שלהם בטענה שהם כלים להפרטה לא מתייחסת לרצון האמיתי של אנשים באינטגרציה במודלים שאכן מציעים זאת. עם זאת ניתן לראות כי באופן כללי “גם בישראל קיים מעבר ממדיניות מכוונת מלמעלה למדיניות מהשטח, מדובר ביוזמות של הורים שרוצים משהו שאין.”
“יש את השאלה של בחירה שהולכת ומתגברת במקרה הישראלי וחוקרים כל הזמן מתעסקים בשאלה מה קורה במפגש שבין בחירה לסגרגציה, האם בחירה מובילה לסגרגציה? בהקשר של עירוניות האם את מכריחה כל ילד ללכת לבית הספר ליד הבית ואז את משכפלת סגרגציה של מגורים או שאני מאפשרת בחירה אבל אז הורים בוחרים בתי ספר הומוגניים (למשל טבע או אומנויות). ויש אפשרות שלישית שמצאתי במחקר שלי שכאשר אתה עושה בחירה היא יכולה לאפשר גם לבחור באינטגרציה. אנשים אוטומטית מתנגדים לבחירה כי זה מוציא את הילדים הטובים מבתי ספר חלשים ויוצר הפרטה בחינוך. לכן לבחירה יש בעיקר שם רע בקרב חוקרי חינוך אבל בארצות הברית מדברים על מודל של “בחירה נשלטת”, בחירה בתוך הסכמה על אינטגרציה שכן מאפשרת סוגים חדשים של בתי ספר שלא היו בעבר. בתי ספר שהם גם בחירה וגם אינטגרציה.”