כאן

זהו הסיפור שזכה בציון לשבח בתחרות ‘בסיס משותף‘, בקטגוריה של סיפורת.

״כאן״.

היא נעצרה לידו, שחררה אנחת רווחה והתיישבה על האדמה.

מבט מהיר סביב אישר כי אף נפש חיה לא נוכחת, זה היה שוב רק היא והוא.

צחוק קל פרץ מגרונה. ״היית צריך להיות שם״, סיננה בבדיחות הדעת ״היו שם כל כל הרבה רגעים קומיים שהיית אוהב, אבא שלי היה חזן באחד הימים סתם כי התחשק לו, איך שיצחק אחיך כעס… הוא נשמה טובה יצחק… היית צריך לעדכן אותי מראש לגביו, לא ידעתי שהוא יבנה לי בית כנסת בבית. אבל אני מה אכפת לי? שיקימו שם גם בית מקדש, כל עוד יש שם עוד אנשים שאוהבים אותך, אני מוכנה להיות איתם, רק שעכשיו זה היה לי קצת יותר מדי, אתה מבין? והם כולם – אמרו להם לא להגיע לכאן כי אסור בינתיים, אבל לי מותר נכון?״ היא גיחכה ומוללה באצבעותיה מעט מן החול שדבק אליהן.

צעדים רחוקים נשמעו והיא הורידה את קולה ללחישה, כממתיקה סוד. ״חשבת שאני אשתוק ואבכה? אני? אתה ראית אותי פעם בוכה? או שותקת? תשכח מזה אני סתם באתי לדבר איתך אחרי שכל הזמן מדברים אותך. יפה נכון? ידעתי שתאהב, תמיד היית מוזר עם משחקי מילים״.

…

״שם״.

הוא הצביע על אישה כפופה שישבה על יד אחד הקברים בשורה שלפניהם. ״היה לה מבטא ערבי, אני אומר לך, ביקשתי ממנה לפתוח את התיק אבל היא התעלמה ממני ונכנסה, רוצה שנלך אליה?״

שאול הביט בדמות שישבה על הארץ וצמצם את עיניו. היא נראתה בשנות החמישים לחיייה, רזה, גבוהה ולבושה שמלה שחורה וקודרת אך עם זאת נראתה חגיגית מדי יחסית למקום הימצאם. גם ארשת פניה המבודחת לא הלמה את הרקע שלה, אך הוא לא נהג להתערב במערכות יחסים בין גופים לנשמות. ״יעקב זה בית קברות, את מי אתה חושב שהיא באה להרוג כאן״.

יעקב הביט בו בכעס וצמצם את גבותיו. השמש קפחה על ראשו, כל שרצה היה לחזור אל ביתנו הקטן שבכניסה, אך קולה של האישה לא הניח לו. ״בימים האלו אי אפשר לדעת״, אמר בקול נוקשה, ״לדעתי צריך לקרוא למשטרה. הכל יכול לקרות״.

״הכל יכול לקרות תמיד, ועם זאת בדרך כלל רק חלק קטן קורה וכל השאר מתנדף ונעלם״. הם הסתובבו בחדות וראו את האישה הגבוהה מביטה בהם במבט מזלזל. רק מזלזל, לא עוין. קולה היה עליז באופן משונה וניכר היה כי היא הבינה את ההתרחשות כולה. ״האם תואילו להמשיך את הדיון במקום אחר? אני באמצע שיחה כאן״, היא החוותה בידה לכיוון הקבר, ״ואתם מפריעים לנו״.

שאול כחכח בגרונו במבוכה והניד בראשו בהתנצלות, שותק, תוך שהוא מסמן ליעקב לעקוב אחריו לכיוון המשרד.

יעקב לא זז. ״מה את עושה פה?״, הוא שאל בקול גבוה מעט מדי.

מבטה העליז נעלם באחת ועיניה העכירו, היא קמה באנחה וניערה את החול משמלתה.

״אתה מתעקש להפריע? אני כאן עם בעלי, ואתה?״

״אני עובד כאן״.

״ואיך המשכורת?״

״ברוך השם יום יום״.

״אני שמחה לשמוע, אפשר להתקדם לחלק שבו אתה מטיח בי דיבורים של אנשים קטנים וחסרי מעוף וכל אחד חוזר לחייו שלו?״

״מה?״, הוא התבלבל לפתע.

״אתה כאן כי אני ערביה, נכון?״

יעקב הרגיש שהדם עולה לראשו. זה קרה לו הרבה לאחרונה, אבל הלגיטימציה פעמה כעת ברקתו והזעם השתלח לעבר האישה השברירית עם החיוך העקום והמזלזל.

״לפני שבוע מישהו מהעם שלך רצח לי אחיין. אני לא מתכוון להתייחס אלייך יפה היום, תשכחי מזה״.

״אני לא ביקשתי שתתייחס אלי יפה. לפני שבוע מישהו מהעם שלי רצח לי בעל, אני אשמח לדבר איתו בשקט״.

״איך אני יודע שהוא באמת בעלך?״

״אתה תראה אותי קבורה כאן עוד שלושים שנה״.

״זה בית קברות יהודי״.

״אוקי?״

״ואת לא״, פניו של יעקב היו קשות ואטומות.

״אני אפתור את זה.״

״את לא.״

״תלך מכאן. עכשיו.״

״בוא כבר״, שאול ממש צעק עכשיו, הוא גרר את יעקב לכיוון המשרד.

״את לא תטמאי את הנשמה של אף יהודי, זה ברור לך?״ יעקב צעק אליה, גורר את רגליו על החצץ שהעלה ענני אבק קטנים.

לונה הביטה בדוד. עיניה היו נחשול של זעם וקהות חושים. היא לא ידעה כמה זמן היא עמדה מעט רחוקה ושותקת, או למה היא חזרה לדבר אליו, היא ידעה ששני הגברים אולי עוד שומעים אותה, אבל באוזניה שמעה רק דממה. דממת מוות.

״זה נכון מה שהוא אומר?״ שאלה לבסוף בקול שקט ועבה מעט. ״זה נכון או לא נכון דוד? כי אתה אמרת לי שתמיד נהיה ביחד״.

היא בהתה באדמה הדוממת וקפצה את אגרופיה, מכניסה אותם לכיסי שמלתה הרחבים. ״אתה לא מתכוון לענות, נכון? לעזור לי לריב עם החברה קדישא אתה כן מתכנן?״, צעד אחד נוסף חזרה לכיוון המצבה. הרגליים היו כבדות לה פתאום.

״צוואה לא חשבת לכתוב כשיצחק חזר בתשובה? לא חשבת שאולי הוא יחליט איפה לקבור אותך?״

היא הביטה בחלקת האדמה הדוממת וידעה שהיא מבינה, ולא הבינה איך לדעת ״פשוט לא חשבת שתמות, נכון?״.  העצב הפתאומי ששטף אותה בגל סוער אחד היה עמוק כל כך. עצב עמוק שכמו קרע את גופה לשניים. היא קרסה למרגלותיו והחלה מתייפחת.

״אני אשאר כאן. אני אשאר כאן״, בכיה התגבר, ״גם אם אאלץ לשרוף את כל בית הקברות ולקבור לצידי תחת ההריסות גם את השומר הזה. אני פשוט לא אעזוב אותך כאן אף פעם, אתה יודע את זה נכון?״

״אתה שומע אותי?״ היא צעקה לחלל, ״אתה שומע אותי? איפה הנאצי שהיה פה מקודם? מישהו מהעם שלי רצח מישהו מהעם שלך? מה אם אני ארצח אותך? בלי עמים! בלי סיפור גדול! מה אם אני ארצח את האדם השונא שאתה, בשביל לשכב לתמיד עם האדם האוהב שהוא? מה תעשה לי? אתה תהיה מת!״. צחוק של טירוף בקע מגרונה, צווחותיה נשמעו למרחק, ״אתה תהיה יהודי מת! יהודי מת!!! יהודי מת!!!״, היא השטתחה על קברו הטרי של דוד וזעקה בקול לא לה, ״יהודי מת! היהודי שלי! האיש שלי! איש מת!! דוד!!!״, היא שאגה, ״למה אתה מת??? למה??? למה, למה דוד, למה???״

…..

״שם״

״זאת ששוכבת על המצבה?״

״כן״

״בטוח?״

״בטוח״

״גברתי? את בסדר? בואי תשתי מים, את מרגישה טוב? את צריכה שאני אקרא לאמבולנס? גברתי, אני רואה שאת בהכרה ואני לא רוצה להפעיל כוח. קומי בבקשה. בואי איתי לתחנה, תשבי אצלינו, תירגעי. בואי איתי, יופי. אני מצטער, אבל את עצורה בחשד איום לרצח, את רשאית לשמור על זכות השתיקה״.

….

״כאן?״

הוא הביט מבוהל לצדדים ולחש שוב, ספק לעצמו ספק לישות שאת כובד משקלה הוא חש היטב. ״כאן? באמת כאן? את בטוחה סבתא? לא חבל? את לא צריכה לסבול ככה. כן, אני עושה את זה כי אני אוהב אותך, הנה… אבל… רגע, הנה… מסביב מסביב, בסדר… אני חייב להגיד לך שיכולתי לסדר לך את המקום הכי מפואר… וכולם היו באים ומכבדים אותך… כן, אני יודע סבתא את לא צריכה לכעוס… הנה אני ממשיך… את רוצה שיהיה לכם מקום משותף, אני מבין, באמת שאני מבין. אני אוהב אותך סבתא, הכי אוהב בעולם״.

הוא ניער את שארית האפר מן התרמיל, רכן למרגלות מצבת סבו ונישק אותה בחרדת קודש. אחר פסע במהירות לעבר היציאה, כנמלט מהמקום.