דיונים עכשווים בתכנון מגורים, חלק ג’: הפרט ופעולתו

רשימה זו, מציגה גישה שלישית ביחס לתכנון סביבות מגורים. עד כה נסקרו שתי גישות, התופסות את המגורים כמנגנון “מלמעלה למטה”, המשתמש בסביבת המגורים הפיזית לקידום ערכים סביבתיים, חברתיים ואחרים. במקביל, החלו להתפתח בשנות ה-70 תפיסות הקושרות בין מבנה הבית לבין נורמות ופרקטיקות תרבותיות המגיעות “מלמטה למעלה” גישה זו תתמקד בפעולה של הפרט בביתו וליוזמה שלו (agency) בעיצוב סביבת מגוריו.

כחלק מההתפיסה כי בית המגורים הינו שיקוף טבעי של התרבות בה הוא נוצר, חוקרים מתחומי האדריכלות, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה הפנו את הזרקור לבתי מגורים “רגילים” ולא רק למונומנטים אדריכליים יוצאי דופן. דיון זה החל להתפתח החל משנות ה-70 של המאה הקודמת וניתן לזהות בו שני חוקרים בולטים: פייר בורדיה שעסק במבנה הסימבולי של הבית הקבילי, ועמוס רפופורט שביסס את הקשר בין תרבות לאדריכלות. העבודות של בורדיה ורפופורט מתמקדות בסביבות בנויות של חברות מתפתחות, בדגש על מבני מגורים ורנקולריים. התמקדות זו בסביבה הבנויה (אך לא בהכרח המתוכננת במובן המודרניסטי-רציונלי) היא חלק מתנועה שהחלה לאחר מלחמת העולם השנייה, במסגרתה התעורר עניין בסביבות “פרימיטיביות” בקרב אנתרופולוגיים, אדריכלים, ארכיאולוגים, פסיכולוגים סביבתיים ואחרים (למשל:  Alexander 1964). באותם מחקרים נמתח קו ישיר בין הארגון החברתי-תרבותי לארגון המרחבי-פיסי. כך, למשל, חברות שיוויוניות שלא כוללות ריבוד, התמחות או היררכיה בארגון הפוליטי או החברתי שלהן, לא תכלולנה ריבוד, התמחות או היררכיה גם בארגון סביבת המגורים שלהם. ומהצד השני, סביבה בנויה הכוללת חלוקה פנימית לפי מגדר, מעמד ו/או שימושים תתקיים בחברות בהן קיימת חלוקה דומה של התרבות. ¹.

מאוחר יותר, בשנות ה80 וה-90, הספרות התיאורטית החלה לשים דגש על הסוכנות או היוזמה (agency) של הפרט ועל הפרקטיקות (והסתירות) בתוך בית המגורים. התפיסה של התרבות כמונוליטית וכמעצבת באופן ישיר את בית המגורים נחלשה, והומרה בתפיסה של בית המגורים כתוצר של פעולות ותפיסות היחיד, בדגשים שונים. כך למשל, קלייר קופר-מרקוס ופיטר קינג מדגישים את ההיבט הסובייקטיבי-פסיכולוגי של חוויית המגורים האישית, הנחווית, על פרטיה הקטנים.² אסף באיאט, לעומת זאת, מציג את מרחב המגורים – גם זה הבלתי פורמלי – כאמצעי ל-agency, התנגדות או מחאה [למשל: Bayat A. (2000), “From ‘Dangerous Classes’ to ‘Quiet Rebels’: Politics of the Urban Subaltern in the Global South”, International Sociology 15(3): 533-557]. אולם, יש לומר: הדיון סביב שאלות אלו נותר יותר תיאורטי-ביקורתי עם השפעה מעטה יחסית על הפרקטיקה של תכנון מגורים. מרבית הדיון הזה עוסק במדינות “מתפתחות” ולא במדינות “מפותחות”, אצל האחרונות נקודות המוצא שנסקרו לעיל (מדיניות ומורפולוגיה כאמצעים להסדרה) נותרות דומיננטיות.

מרחב המגורים הבלתי פורמלי כביטוי לסוכנות של הפרטים בעיצוב סביבת המגורים, תוספת בנייה בבני ברק (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

מבחינה אדריכלית, אחת ההשפעות העיקריות של שיח זה היא בסוגיית הגמישות של יחידת המגורים, שהפכה לרטוריקה מקובלת, זאת למרות שלעיתים קרובות אינה באה לידי ביטוי בתכנון בפועל של מבני מגורים. ג’רמי טיל וטטיאנה שניידר, לדוגמה, קוראים להגדלת הגמישות של סביבות המגורים; כלומר, ליצור צורות מגורים המאפשרות שימושים שונים שאינם נקבעים ומוכתבים מראש.³ לצורך כך, הם מבדילים בין חללים קשים לרכים, כאשר “חלל קשה” מוגדר כחלל דטרמיניסטי המכתיב את אופן השימוש בו, ו”חלל רך” מוגדר ככזה המאפשר מגוון רחב של פעילויות ושימושים.

טיל ושניידר מזהים שתי אסטרטגיות ליצירת חלל גמיש, או “רך”: הראשונה, מבוססת על סטרוקטורות בסיס, כלומר על יצירת מסגרת שבתוכה חלל גנרי ריק (כמו בבית הדומינו של לה קורבוזיה). השנייה מושתתת על ארגון רב-ערכי, כלומר על מבנה תאי שחלליו אינם מוגדרים מבחינת הפונקציה שלהם ואף יכולים להתחבר בתצורות שונות. גם נושא הסירקולציה הוא מהותי ליצירת מגורים גמישים: כיום הסירקולציה מצומצמת למינימום הפונקציונאלי ההכרחי, אבל דווקא הגדלה של שטחי הסירקולציה יכולה לפתוח אותה לאפשרויות נוספות ולאפשר לה לכלול פונקציות נוספות מלבד מעבר.

התפיסה של שניידר וטיל היא של גמישות ברמת המיקרו, של פנים בית המגורים. גמישות מסוג זה נוסתה גם באדריכלות המודרנית. כך, למשל, תכנית של בית מגורים של האדריכל ברונו טאוט מגדירה את החללים השונים כ”חדרים” (“zimmer”) ולא מכתיבה להם פונקציה ספיציפית. גם “בית שרוידר” של חריט ריטפלד התיימר להחליף את הסידור הקבוע של החדרים בחלל דינמי ומשתנה.

מבנה מגורים של ברונו טאוט, 1925, ברלין (Till 2000)

דוגמאות לתכנון המאפשר גמישות פיסית של סביבת המגורים עצמה הן נדירות יותר וניתן למצוא ניסויים כאלו בעיקר מחוץ לשדה האמריקאי והאירופאי. גמישות מסוג זו באה לידי ביטוי במה שמכונה “מגורים הדרגתיים” (incremental housing), כמו אלו שתכנן האדריכל צ’רלס קוריאה בפרויקט בֶּלָפּוּר (Belapur) בניו-מומבאי שבהודו (1983-1986). הפרויקט מורכב מיחידות דיור בבנייה נמוכה אך בצפיפות גבוהה המאורגנות באשכולות מודולריים סביב מרחבים ציבוריים בקני מידה שונים. הגמישות כאן היא כפולה: ראשית, המבנים בפרויקט תוכננו באופן כזה כך שיוכלו לגדול ולהתרחב עם הזמן. הם אינם חולקים קיר משותף עם המבנים השכנים והוקמו תוך שימוש בצורות ושיטות בנייה פשוטות. כך, כל אדם יוכל להרחיב את ביתו בהתאם לצרכיו ויכולתו, תוך היעזרות בכוח עבודה מקומי (ולא בהכרח מקצועי), וכתוצאה גם יספק מקומות עבודה וישפר את הכלכלה המקומית. שנית, הצורה המודולרית של האשכולות מאפשרת, לפחות בתיאוריה, התפשטות והתרחבות של סביבת מגורים זו במשך הזמן.

פרויקטים הדרגתיים אחרים, עכשווים יותר, הם אלו שתוכננו על ידי משרד האדריכלים הצ’יליאני Elemental באתרים שונים בצ’ילה ובמקסיקו. הפרויקט הראשון, שנבנה בקווינטה מונרוי בשיתוף פעולה עם הממשלה הצ’יליאנית, ניסה לענות על השאלה כיצד ניתן לספק דיור איכותי עבור משפחה בסכום של 7,500 דולר בלבד? התשובה שלהם היתה לספק חצי בית בלבד, ולאפשר לדיירים להרחיב את בתיהם בעתיד. בעוד הרחבות נעשות לעיתים קרובות מהמבנה כלפי חוץ – כאן ההרחבות מתבצעות בתוך המסגרת המבנית עצמה. הטיפולוגיה המבנית היא בנייה טורית, כאשר בין המבנים נותר רווח להרחבה עצמית. שיטת בנייה זו מאפשרת לדיירים להרחיב הדירות המקוריות שגודלן 30 מ”ר לדירות ששטחן 72 מ”ר, מבלי להיות תלויים בשכניהם ומבלי לשנות באופן ניכר את המערך המרחבי של סביבת המגורים. יש לציין כי הפרויקט תוכנן ובוצע בשיתוף פעולה עם השלטון המרכזי כחלק מפרויקט רחב יותר של הממשלה הצ’יליאנית, תחת הכותרת “Housing without Debt”, ששמר על עלויות בנייה נמוכות ואיפשר למשפחות מעוטות יכולת לרכוש את הדירות מבלי להיכנס לחובות.⁴

גמישות סביבת המגורים, פרויקט בּלָפּוּר במומבאי שבהודו (אדריכל: צ’רלס קוריאה)

פרויקטים אחרים מבקשים לתת יותר כוח ו-agency לדיירים באמצעים כלכליים ולא פיסיים. כך, לדוגמה, פרויקטים של מיקרו-מימון (micro-financing) מבקשים לאפשר ללקוחות מעוטי יכולת לקבל שירותי בנקאות, לרבות הלוואות ואשראי, שאינם מתאפשרים על ידי מערכת הבנקאות המסורתית. לרוב, הלוואות אלו מיועדות להקמת עסקים אשר יכולים, באופן פוטנציאלי, להחזיר את ההשקעה, אך בשנים האחרונות רעיון המיקרו-מימון מחלחל גם לארגונים ללא כוונת רווח הפועלים בתחום המגורים והדיור. ארגון “Habitat for Humanity”, לדוגמה, יזם קרן של מיקרו-מימון לגיוס כספים, בליווי סיוע והדרכה טכנית לדיירים בנושאים כמו תכנון פיננסי, דרכים להוזלת עלות הבנייה, סאניטציה וכדומה.⁵ פרויקטים מסוג זה מדגימים כיצד ארגונים וולונטריים מבקשים לקחת על עצמם אחריות שהיתה שייכת באופן מסורתי למדינה ולעקוף כשלי-שוק קיימים.

השאלות שעולות מרשימה זו הן: מדוע מרבית הפרויקטים הניסיוניים בתחום זה מתרחשים במדינות מתפתחות?  מה ניתן ללמוד מהם? האם כניסתם של ארגונים ללא כוונת רווח מסייעת לתושבים או יוצרת בעיות אחרות?

ברשימה האחרונה והמסכמת, נדון בנושא נוסף שעולה מתוך השיח והפרקטיקה העכשוויים בתכנון מגורים, שסובב סביב הגדרת הסוגיה עצמה. העמדה דומיננטית במסגור סוגיית המגורים, היא הגדרת המחסור באתגר מרכזי. אולם, גם הגדרה זו מאותגרת על ידי גישות נוספות. הרשימה הבאה תציג את המתח בין הגישות המציגות את המחסור כמחולל אל מול אלו המציגות גישות חלופיות.

_________________________________________________________________________________________

**סדרת הרשימות מבוססת על סקירת ספרות, שבוצעה כמחקר גישוש ראשוני במסגרת עבודת דוקטורט בשנת 2012, במעבדה לעיצוב עירוני, בחוג לגאוגרפיה וסביבת האדם, באוניברסיטת תל אביב.  להרחבה:

רוני בר, 2011. קהילות מגודרות ללא גדרות: תכנון אורחות חיים בסביבות מגורים חדשות, המקרה של שכונת השמשוני במודיעין ושכונת תל ברוך צפון בתל אביב. עבודת גמר לקראת התואר “מוסמך אוניברסיטה” – MA, אוניברסיטת תל אביב

רוני בר, 2018. אי-ודאות, תכנון עירוני וערים בקונפליקט:ירושלים בתחילת המאה ה-21. עבודת גמר לקראת התואר “דוקטור לפילוסופיה” – PhD, אוניברסיטת תל אביב