מעמד, זהות ועיר

ראיון עם ד”ר גיא שני על הזיקה בין מעמד, זהות ועיר. כיצד העיר ואזור המגורים משפיעים על עיצוב הזהות, הטעמים וההעדפות שלנו? המקרה של באר שבע ותל אביב

זוג צעיר בתל אביב יבחר להשקיע את מילוני השקלים שקיבל ולווה בדירה מעופשת בשכונה ישנה (שפירא, פלונרטין, יפו יד אליהו ואם ידו משגת אז במרכז תל אביב), ואילו בבאר שבע, על אף העיר העתיקה והשכונות הוותיקות, יעדיף, זוג הצעיר לרכוש דירה חדשה בשכונה חדשה. מדוע זה כך? כיצד ניתן להבין את ההעדפות השונות? האם הן קשורות בהעדפה של תכנון עירוני שונה? או בהערכה שונה למושגים ‘ישן’ ו’חדש’? האם זה קשור במעמד, מוצא או דמיון אחר של אורח חיים משפחתי ועירוני? הסוציולוגי ד”ר גיא שני חקר את הנושא בעיר בתל אביב ובאר שבע וחזר עם תובנות שקושרות בין עיר, טעם, מעמד ומקום.

“המחקר שלי עוסק באופן שבו מקום ומאפיינים מקומיים מעצבים זהויות מעמדיות ודפוסים מעמדיים. באופן  יותר ספציפי מושא המחקר שלי הוא המעמד הבינוני בארץ ובעולם. אחד המאפיינים העכשוויים של המעמד הבינוני הוא הפיצול שלו לקבוצות חברתיות וסגנונות חיים, ואנחנו יכולים לראות שחלק גדול מתוך החלוקות העכשוויות במעמד הבינוני יש להם הקשר מרחבי מובהק. למשל, אחת החלוקות המרכזיות היא בין המעמד הבינוני החדש הממוקם בעיקר במרכזים של ערים גדולות, לעומת המעמד הבינוני המסורתי יותר שמעדיף את החיים הפרבריים.”

מיהו “המעמד הבינוני החדש” ומה המושג ‘חדש’ נועד לסמן?

 “המעמד הבינוני החדש זה שם טריקי כי בעבר השתמשו בו כדי להתייחס לאנשי הצווארון הלבן. אבל היום המושג מתייחס בעיקר למי שמועסק במקצועות שקשורים בכלכלה הגלובלית, בעיקר כאלה שדורשים השכלה גבוהה והון תרבותי. זה מקביל קצת למושג של ריצ’רד פלורידה ‘המעמד היצירתי’ המתייחס למי שעובדים בכלכלה היצירתית (מעצבים, מתכנתים, שיווק, מדיה וכו). זו נישה בתוך המעמד הבינוני שהיא עשירה גם בהון תרבותי וגם בהון כלכלי שחבריה או מגיעים ממשפחות מעמד בינוני-גבוה או/ו נמצאים ברמות השכר הגבוהות במעמד הבינוני. פעם קראו להם ‘בובוים’ (בורגנים בוהמיינים) ומבחינת סגנון החיים שלהם אחד הדברים הדומיננטיים זה העדפה למגורים בעיר, במרכזי העיר המגוונים חברתית, יש להם גם מסלולי חיים פחות שגרתיים, מתחתנים מאוחר יותר, יש יותר סינגלטונים (אנשים שבוחרים לחיות לבד), יש יותר אנשים שחיים ביחד בלי להתחתן. לעומת זו, המעמד הבינוני המסורתי, זו מילה לא טובה אבל אין לי כרגע מושג אחר, זה המעמד הבינוני שהוא עדיין הרוב שמעדיף את החיים בפרברים, על כל המשתמע מכך. העדפה למרחב הומוגני, אורח חיים משפחתי יותר.”

שני מסביר כי החלוקה בין עיר לפרבר לקוחה מן הטרמינולוגיה האמריקאית והסדר המרחבי שלהם, ואילו בישראל קיימת חלוקה בין עיר לפרבר, אבל גם בין העיר לבין המרחבים הסמי-פרברים של ישראל אם זה מודיעין, אם המושבות בפתח תקווה, או השכונות החדשות של ערים פריפריאליות כמו באר שבע. שני חקר רוכשי דירה ראשונה בעיר תל אביב ובאר שבע “עקבתי אחרי המסלול שהוביל אותם להתגורר בכל עיר ובאזור מסוים בכל עיר.”

מקום הוא חלק מייצור הזהות שלנו

שני מסביר שהחשיבה המקובלת גם בקרב אקדמאיים וגם בקרב מקבלי החלטות היא שזהות קודמת למקום, כלומר שאנשים בוחרים איפה לגור לפי ההעדפות והזהות שלהם. בסוציולוגיה נוספת על כך התפישה שמעמד הוא אחד הגורמים המרכזיים בעיצוב הזהות האישית.  “מה שהמחקר שלי מחדש נוגע לאופן שבו  זהויות והעדפות של המעמד הבינוני הם לא הכוח שמניע אנשים  להתגורר בבאר שבע או תל אביב אלא הדבר שנוצר תוך כדי המגורים בעיר. המגורים הם חלק מיצירת הזהות. ” בישראל, מרבית האוכלוסייה קונה דירה ביישוב בו היא גרה לפחות מספר שנים וחלק גדול מההגירה, של המעמד הבינוני, מתרחש בזמן או מיד אחרי הלימודים באוניברסיטה. המשמעות היא שחלק גדול מהאנשים שקונים דירה בעיר כזו או אחרת עברו אליה בתקופה שהזהות שלהם עדיין בהתהוות, שנים לפני השלב של הקמת משפחה וקניית דירה. וזאת הבעיה בהנחה שאנשים קונים דירה לפי ההעדפות שלהם באותו הרגע, אנחנו מפספסים את התהליך המקומי שמעצב את ההעדפות האלה”. לדוגמא נותן שני את השאלה,– מדוע בני המעמד הבינוני החדש אוהבים שכונות ישנות? הסברים קיימים מצביעים על בני המעמד הבינוני החדש כבעלי הון תרבותי גבוה והאופן שהוא מאפשר לבני מעמד זה להעריך את הערך האסתטי של שכונות ישנות. “באחד המאמרים שלי אני מסתכל על ההעדפה לשכונות החדשות בבאר שבע לעומת השכונות הישנות בתל אביב ואני מראה שאי אפשר להבין את המשיכה האסתטית של המעמד הבינוני בתל אביב או בבאר שבע בלי להבין את המשמעות המקומית של ‘ישן’ ו’חדש’. המשמעות המקומית של ישן וחדש היא משמעות שקשורה בתהליכים של היבדלות מעמדית אבל גם להיסטוריה המקומית ולתהליכי נדל”ן מקומיים.”¹

שני מתאר כיצד בניין שיכון במרכז תל אביב מעלה דימויים של צעירים, בוהמה, תמ”א ורווח פוטנציאלי, מרכזיות ואורבניות. לעומת זאת שיכון דומה בבאר שבע מעלה דימויים של עוני, בלייה, אובדן ערך. “הדימוי הזה לא נוצר מהאוויר אלא משקף את המציאות של באר שבע בתור עיר שסובלת משנות השבעים מבריחת המעמד הבינוני לפרברים או לשכונות החדשות, ואת הטרנד ההפוך בתל-אביב. על כן בתל אביב יש תנועה לישן ובבאר שבע יש בריחה מהישן אל החדש.”

כיום רואים ניצנים בבאר שבע של התעוררות בעיר העתיקה אבל עדיין אין לזה אימפקט על שוק הנדל”ן ורוב האנשים לא נשארים שם בשלב של הקמת משפחה. “אם העיר העתיקה בבאר שבע תצמח יהיה תהליך מקומי שיאפשר לסוג מסוים של טעם לקבל ביטוי בעיר ובכלל לצמוח בתוך העיר. ואז נוכל לראות פתאום שיש מעמד בינוני בבאר-שבע שאוהב ישן”.

האם אנשים ממעמד דומה יתנהגו אחרת בשכונות שונות?

“אני טוען ומראה במחקר שאם תקחי אנשים דומים בבאר שבע ובתל אביב הם לא יפתחו את אותם הטעמים. אני רואה את זה למשל עם מרואיינים שהיו סטודנטים לגאוגרפיה ונחשפו לרעיונות של ‘העירוניות חדשה’, וג’ין ג’ייקובס אבל אין להם איפה להגשים את זה במרחב של באר שבע, אז חלקם מאמצים את השיח המקומי של העיר וקונים בית בשכונה חדשה. ואז נוצרים לנו דפוסים שהם בו בזמן מעמדיים ומקומיים. כלומר דפוסים ספציפיים של מעמד בינוני בכל עיר. ובאמת אפשר לראות מחקרים אמפיריים בעולם שמגלים כי יש דפוסי צריכה שמנובאים טוב יותר על פי מקום מגורים מאשר על פי מעמד. כלומר מקום מגורים –הוא גורם מתווך בין מעמד לבין זהות.  או לחליפין הקשר בין מעמד לזהות מתווך על ידי מקום.”

שני נותן לכך דוגמה נוספת, שהתפרסמה במאמר אחר,²  שבו בחן את  דפוסי הכניסה לבגרות של בני המעמד הבינוני בשתי הערים, זו שבספרות מתייחסים אליה כגיל רכישת דירה ראשונה והקמת משפחה והקשר ביניהם. “מבחינת התיאוריה הסוציולוגים היום אומרים, בכל מה שקשור לדפוסים של כניסה לבגרות, משנות השמונים יש תהליכים של גלובליזציה וניאו ליברליזציה שמערערים את הביטחון הכלכלי וגורמים לאנשים להיכנס לבגרות מאוחר יותר. אבל יש הבדלים בין מדיניות והבדלים בין מדינות קשורים לתנאי העסקה מקומיים, תנאי שוק הדיור וכן הלאה. זה משקף לנו שסוציולוגים יודעים לחשוב על מקום אבל כשהם חושבים על מקום הם חושבים על המדינה. לכן הם יודעים להצביע על האופן שבו הגלובליזציה באה לידי ביטוי בצורות שונות בין מדינות. אבל, היום אנחנו יודעים שהכלכלה הגלובלית גם לא מחולקת באופן שווה בתוך המדינה. בישראל היא מרוכזת בתל אביב וגוש דן. זה אומר שכל תנאי ההעסקה הפחות יציבים עבור המעמדי הבינוני נמצא בתל אביב (‘הפרילנסרים’, ‘הפרויקטורים’ למיניהם). עוד השפעה שהופכת את תל אביב לסוג של מבנה כלכלי בתוך מבנה כלכלי זה משבר הדיור שקיים בכל המדינה אבל ביתר שאת בתל אביב. בבאר שבע לעומת זאת אם את מסתכלים על המעמד הבינוני רובו מועסק במשלחי יד או תנאי העסקה שמזכירים את הקפיטליזם הפורדיטסי: משרות מלאות אצל מעסיק אחד גדול עם אופק של יציבות ואז מה יוצא שבתל אביב מרוכזים כל התנאים “שמשבשים” את מסלול החיים.”

בבאר שבע יותר קשה לקנות בית אבל הוא עדיין בר השגה וממרואייניו שמע תיאורים של מסלולי חיים יציבים יותר: “הם מצאו עבודה ומשם הם התקדמו לקניית דירה, הדירות יקרות אבל הם חסכו מספר שנים ולבסוף קנו דירה. בתל אביב –מה זה ‘מצאתי עבודה?’ התחלתי לעבוד איפשהו על משהו במקביל הוא עובד בעוד עבודה ושוק הדיור לא מאפשר לקנות דירה מלקיחת משכנתא וחיסכון אין. לכן או שההורים ייקנו לך 70%-80% מהדירה או שתחפש הזדמנות לנצל את הג’נטריפקיציה ולקנות דירת שיכון בדרום תל אביב במחיר דירת 5 חדרים בבאר שבע. זה בניגוד לעמדה בספרות שמסתכלת על כל הארץ כמקשה אחת ומפספסת את ההבדלים בתוך המדינה בין הערים השונות.”

מעבר לראיונות, המחקר גם מציג ניתוח סטטיסטי של מפקד האוכלוסין האחרון שנערך ב2008, אשר מגלה כי צעירים משכלים בתל-אביב מביאים ילדים וקונים דירה בגיל מאוחר יותר ממשכילים צעירים בבאר-שבע גם בפיקוח על הכנסה ועל שנות מגורים ביישוב.

מחקר זה מוביל את שני לבקר את התעלמותה של הסוציולוגיה מהבדלים מקומיים בתוך מדינת הלאום. “הסוציולוגיה לוקה במה שאולריך בק כינה ‘מתודולוגיזם לאומי’ (כלומר מחקר שרואה בגבולות של מדינת הלאום את הגבולות של החברה) אבל זה לא לוקח בחשבון את האופן שבו הגלובליזציה שוחקת גבולות לאומיים ומייצרת עולמות שונים והבדלים בין מקומות שונים באותה מדינה. אני התעסקתי בשאלות של סגנון חיים וטעם, אבל ניתן להמשיך ולחשוב על זה הלאה – איך השמאל בכל העולם הולך ומתרכז בסוג מסוים של ערים ומפתח סוג מסוים של כלכלה, אהבה למגוון, אם אנחנו רוצים להבין הבדלים תרבותיים ופוליטיים עכשוויים, אנחנו חייבים לקחת בחשבון מקום.”

לסיכום, איך כל התובנות הללו יכולות להשפיע לשנות ולתרום למחקר על עירונית ומעמד בישראל?

שני: “אני חושב שיש למחקר שלי שתי תרומות. הראשונה היא ההכרה בתפקיד העצמאי של מקום בעיצוב המציאות החברתית. מחקרים גיאוגרפים קלאסיים בעולם וגם בישראל יודעים לתאר למשל איך זהות של מעמד נמוך מתעצבת בפריפריה. אבל בתפישה הזו מקום ומעמד חד הם – הפריפריה היא המעמדות הנמוכים, המרכז הוא המעמדות הגבוהים. הצעד הבא הוא להצביע על האופן שבו מקום מעצב חוויות חיים וזהויות באופן שמפלח ומסבך קטגוריות חברתיות רחבות. מהי למשל החוויה והזהות של מעמד בינוני מזרחי בשדרות ובתל-אביב – האם הן זהות ? התרומה השנייה של המחקר שלי ממשיכה את השאלה הזו. אני חושב שהפיצול במעמד הבינוני והעובדה שלקבוצות שונות במעמד הבינוני יש את המקומות שלהן, צריכה להוביל אותנו לחשוב באופן שונה רדיקלית על מרכז ופריפריה. הכוח של המרכז אמור להיות ביכולת שלו לקבוע את הנורמה התרבותית. המרכז עומד בראש ההיררכיה כי הוא הסטנדרט שלאורו נקבעת ההיררכיה (כמו במדד הפריפריאליות של הלמ”ס). אבל במציאות גלובלית שבה עיר כמו תל-אביב מחוברת תרבותית וכלכלית באופן הולך וגובר לסוג מסוים של ערי עולם אחרות, האם היא קובעת הטרנדים של המדינה כולה ? אם נחזור לקבוצה של המעמד הבינוני המזרחי  – האם הפנטזיה שלו היא תל-אביב או אולי ראשון לציון או מודיעין ? אני חושב שתל-אביב כבר לא הפנטזיה שלו. לצערי ההנחה שתל-אביב היא ה-מרכז מובילה לכך שאנחנו יודעים ממש מעט על ראשון לציון או מודיעין, על החיים שם, על מה כן עובד לתושבים בהם. זה סוג של שוביניזם תרבותי שמגביל גם את החשיבה המחקרית וגם את החשיבה התכנונית שלנו.”