איים של נטישה- החיים אחרי בני האדם

מה קורה כשבני האדם נוטשים מקום לבלי שוב? כיצד הטבע מגיב לזיהום ולהזנחה? הספר איים של נטישה: החיים בסביבה פוסט אנושית מציג חזון אקולוגי מורכב בניסיון לענות על שאלות אלו.

בשיא תקופת הסגרים, בעקבות מגפת הקורונה, תמונות שונות ובלתי צפויות שטפו את דיווחי התקשורת ברחבי העולם. תמונות של בעלי חיים מגוונים שחדרו למרחב העירוני הריק, קופים בתאילנד, שועלים בצפון אמריקה, איילים ביפן, וחזירי בר ויעלים בישראל. בעלי חיים החלו לשוטט בשמחה בכבישים וברחובות, בלי שבני האדם יגבילו את תנועתם. המצב החדש והמפתיע הזה העלה את השאלה, מה מתרחש כשבני אדם נוטשים מקום וכיצד הטבע מגיב לכך? הסגרים, כמובן, היו מצב זמני בלבד, ובמהרה בני האדם כבשו את הערים בחזרה ובעלי החיים נאלצו לעזוב אותן (חוץ מחזירי הבר בחיפה), אך הסוגיה של הממשק בין העיר והטבע ממשיכה להיות רלבנטית. סיבות שונות, כמו זיהום, אסונות טבע ואף שינויים במערכת הכלכלית¹, עלולות להוביל לנטישה של מקום ללא שום כוונה לשוב אליו. ברור כי האנושות ממשיכה לנוע ברחבי כדור הארץ בדפוסים מורכבים, מזהמים ומאיימים על האקלים. מה קורה במקומות מזוהמים נטושים? האם הטבע יכול לכבוש אותם? באילו אופנים וצורות הם עומדים להשתנות?

מורכבותה של פעולת הטבע במקומות הנטושים

קאל פלין (Cal Flyn), בספרה איים של נטישה: החיים בסביבה פוסט-אנושית (Islands of Abandonment: Life in the Post-Human Landscape) שפורסם בשנת 2022, עוסקת בשאלות האלו. היא חוקרת מגוון רחב של מקומות שבני אדם נטשו לבלי שוב מסיבות שונות. כך למשל, דטריוט לאחר סגירת מפעלי הרכב, חוות חקלאיות באסטוניה לאחר נפילת הקומוניזם, שרידי מפעלים מזוהמים בסטטן איילנד, האזור סביב האסון הגרעיני בצ’רנוביל, האזור המפורז בין קפריסין לקפריסין הטורקית ואי בקריביים שננטש לאחר התפרצות הר געש. בכל אלו, היא מבקרת ושואלת שאלות דומות על האופן בו הטבע ממשיך להשפיע ולעצב את המקומות האלו, שנים ארוכות אחרי שכמעט כל יד אדם פסה מהתערבות בהם. המטרה היא לא לבקר את הגורמים שהפכו את המקומות האלו ללא ראויים לנוכחות אנושית והובילו לנטישתם, אלא לדון במה שקורה אחר כך, בכוח העצום של הטבע להתחדש בכל מחיר. בצורה הזאת, פלין נמנעת מהשיח האקלימי הביקורתי על מעשי בני אדם, שמאפיין הרבה מהכתיבה על תופעות כאלו, ומפנה את תשומת הלב לטבע עצמו והיכולת המדהימה שלו להתאים את עצמו למרחב, ההרוס והנטוש, בצורות ודרכים שלא חלמנו עליהם.

נקודת המבט של פלין היא מורכבת ואמביוולנטית. היא אינה נדבקת בפסימיזם או בגישה קטסטרופלית ומבקרת בכל מקום בסקרנות מחודשת. מוקסמת מהפרטים הקטנים שמרכיבים אותו, היא מצליחה להעביר היטב את התחושות והאווירה שהמקומות מעוררים, לתת לנו להרגיש את המציאות הפוסט-אנושית, כשצמחייה חדשה פוגשת שרידי מבנים מתפוררים. בית מלון בקפריסין שננטש לפני כחמישים שנה, שנדרש ליווי צבאי כדי לבקר בו, והריקנות פועמת בכל פסע ושעל, ועדיין הזיכרון של חיים אחרים בשימושו המקורי, מתגנב מבעד לסדקים. עם זאת, מטרתה היא קודם כל להבין את המציאות האקולוגית שהתהוותה בכל מקום, על מורכבותה הרבה, בצורה מדויקת. התהליכים שהיא מתארת נמשכים שנים רבות ועדיין לא הגיעו (אם יגיעו אי פעם) לסופם. הם אינם טובים או רעים, אלא מה שמתרחש כשבני אדם עוצרים מלהתערב, באמת עוצרים ומרפים (דבר שמאוד קשה לנו לעשות) ונותנים לטבע לעשות את שלו. פלין מעלה סוגיות שונות, מורכבות ורלוונטיות להמשך החיים בכדור הארץ כמו: מינים פולשים, ייעור מחדש וא-ביות ². הדיון בהן נמנע מהצפוי ומוכיח כי לאבולוציה יש יכולת מרשימה להפתיע אותנו.

הספר מציף דוגמאות רבות, אציג שתיים מהן. הראשונה עוסקת בייעור מחודש והשנייה במינים פולשים. בפרק שעוסק בחוות נטושות באסטוניה, פלין מתארת כיצד נראית הסביבה בעידן הפוסט סובייטי, לאחר שבני האדם עזבו את הקולחוזים המסובסדים על ידי המדינה, גדרות ושרידי מבנים הולכים ונקברים תחת ענפי היער החדש שגדל במקום. לכאורה, מדובר בתופעה שלילית, אובדן של אורח חיים, צורה שלמה של חקלאות שבני אדם נטשו, אך מתוך האובדן, הטבע צמח. בכל רחבי ברית המועצות לשעבר, השטחים החקלאיים הנטושים מתכסים בעצים, היער צומח בכוחות עצמו ללא התערבות אנושית, רק בחסות היעדר מעורבותו. האפקט כה עצום כך שרוסיה עשויה לעמוד ביעדים של אמנת קיוטו אך ורק מתוקף נטישת השטחים החקלאיים.³ כמובן שתופעה זו מעלה שאלה חשובה בנוגע למשבר האקלים – האם במלחמה במשבר האקלים, נדרשת פעולה ומעורבות או אולי פסיביות כפי שתואר לעיל?

דוגמא שנייה מדגימה את הנושא באופן דומה. פלין מבקרת בגן בוטני נטוש בטנזניה ומספרת שגנים בוטניים הם אחד מהמקורות המרכזיים להפצת מינים פולשים ברחבי העולם. המינים החדשים מתפשטים וזורעים הרס במערכת האקולוגית המקומית, פעמים רבות ללא גורם שיבלום אותם, תופעה שמסכנת את האיזון האקולוגי בכל רחבי העולם. כך נראה שהתרחש גם בטנזניה, עץ שמקורו בגן הבוטני התפשט ללא מעצורים בסביבה שמחוץ לגן, אך לאחר שנים ארוכות, הוא נפל קורבן לפטריה מקומית שהסתגלה ותקפה אותו, והאיזון שב למערכת האקולוגית. כלומר, אם מחכים מספיק זמן, במקרים מסוימים הטבע מצליח להסתדר ללא מאמצי השימור האנושיים, ואולי כל ההתמודדות עם מינים פולשים לא זקוקה להתערבות אנושית פעילה אלא לסבלנות.⁴

איים של נטישה במרחב העירוני

פלין דנה גם בשטחים אורבניים ותעשייתיים שננטשו עקב סיבות כלכליות או זיהום תעשייתי. היא מציבה את דטריוט ופטרסון שבניו ג’רזי לצד האזור המפורז בקפריסין והאי בקריביים לאחר התפרצות הר הגעש. עצם ההצבה הזאת יוצרת נקודת מבט חדשה על המרחבים המתוכננים, מדגישה את כוח ההשפעה של הטבע על חשבון התכנון ומכריחה אותנו לראות את העיר דרך פריזמה אקולוגית ולא אנושית. כך היא מתארת את דטריוט. העיר, שבשיאה, ב-1950, התגוררו בה כ-1.8 מיליון בני אדם, סבלה קשות מסגירת מפעלי הרכב והבריחה לפרברים, וב-2020 נותרו בה רק כ-640 אלף תושבים, כשליש מהכמות שבעים שנה קודם לכן. הדבר מוביל לבלוקים על גבי בלוקים של בניינים נטושים, בשטח כולל הגדול ממנהטן כולה. אך פלין לא מספרת את הסיפור הטרגי הידוע על סיבות הנטישה, אלא מתארת את המציאות הנוכחית באזורים הנטושים, את האופן בו ההרס פועל ככוח בפני עצמו. ברגע שיש בניין נטוש בבלוק, מתהווה שטח שהוא מחוץ להשגחה החברתית, הפשע משגשג בו, הביטחון של התושבים יורד ובניינים נוספים בבלוק עלולים להינטש. כך פועל למעשה ההרס, במין מערך של משוב חיובי, הוא מתפשט ומתפשט, כובש עוד ועוד טריטוריות. פלין מתארת את התהליך במונחים כמעט ביולוגיים שיוצרים הקבלה ברורה בין ההתפוררות האורבנית לכוחות העצומים, החיוביים למדי, שהטבע מפעיל. במקביל, היא מותירה אותנו עם התמונות הקשות של מפעלים ובניינים נטושים, שכל חתיכת מתכת בעלת ערך נגנבת מהם, הנוכחות החמקמקה של פולש תמיד נמצאת באוויר. בפרק על פטרסון, פלין דווקא מדגישה את הנוכחות האנושית החיה במפעלים נטושים, את האנשים שמשתמשים במקומות ואף חשים שייכות אליהם גם כשהם מתפוררים. בני האדם הם בעצם רק עוד אחד מרבי השחקנים שמשתלבים במציאות החדשה.

פלין מכריחה אותנו לחשוב על המקום של האדם בכדור הארץ ועל תחושות קטסטרופה שמשבר האקלים נוטה לעורר בקרבנו. לטבע, לפי פלין, יש יכולת עצומה להסתגל ולהתאים את עצמו למציאות החדשה שמתהווה, גרועה ומזוהמת ככל שתהיה. לעיתים קרובות, ההסתגלות הזאת משמעותית בהרבה מהתכנון האנושי, מה שמעלה את השאלה מה באמת המקום של תכנון במציאות המשתנה סביבנו. האם תכנון מסוגל להשפיע ולעצב את הסביבה כפי שהוא שואף לעשות? האם הוא הכלי שיסייע בידינו להתמודד עם השפעות משבר האקלים על הסביבה הבנויה?

ואולם, יש להיזהר עם המסקנות. רבים מן המקומות הנטושים בספר נעזבו בגלל פעילות אנושית מזהמת. התעשייה היא שחקן מרכזי בסיפור הזה של נטישה, משבר האקלים, וההרס של אזורים רבים. המהפכה התעשייתית הרביעית, שהולכת וכובשת את העולם כולו, משנה לבלי היכר את אזורי התעשייה המסורתיים. האם אנחנו עומדים בפני עידן חדש? האם ומי יוכל וצריך לתקן את כל מה שנהרס?