אסם הידע – אדריכלות הספרייה המרכזית על שם סוראסקי ביובל להקמתה

50 שנה לאחר חנוכתה, נפתחה החודש במבואה של ספריית סוראסקי התערוכה “אסם הידע” שמתמקדת באדריכלות המבנה ומדגישה את איכויותיו וייחודו של הבניין. גוש הבטון המונוליתי שנחת במרכז אוניברסיטת תל אביב ב-1968 מוצג בתערוכה באמצעות תצלומים ותכניות היסטוריות לצד טקסט מפורט המסביר באופן קצר ופשוט כל פרט בבניין.

לאדריכלי הבניין, בני הזוג שולמית ומיכאל נדלר, היה זה בניין הספרייה הראשון שאותו הובילו כאדריכלים עצמאיים.¹ על התכנון עבדו עם שותפם במשרד, האדריכל שמואל ביקסון, שהפך לדמות דומיננטית בפרויקט. הספרייה הפכה לנקודת ציון גם בתולדותיו של משרד האדריכלים, וניבאה את הקשר הממושך שלו עם הקמפוס: עד סוף שנות ה-90 זכו לתכנן שולמית ומיכאל נדלר, עם שותפיהם לאורך השנים שמואל ביקסון ומשה גיל, לא פחות מחמש ספריות נוספות בקמפוס. בנוסף, תכנן המשרד את הספריות המרכזיות בשני קמפוסים אקדמיים נוספים – אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע והמכללה האקדמית ספיר בשדרות – ושורה של ספריות עירוניות קטנות ששיקפו את התפתחות הגישה התכנונית, העיצובית והפרוגרמתית של מבני ספריות בשלהי המאה ה-20.

בניין הספרייה כפי שהופיע על בול בסדרה “אדריכלות בישראל,” 1974 (מתוך קטלוג התערוכה)

אולם העיון של הספרייה בשנת 1973 (מתוך קטלוג התערוכה)

הקהילה המקצועית רחשה הערכה לבניין הספרייה בקמפוס רמת אביב, והדבר התבטא בזכייתם של האדריכלים בפרס רוקח למפעלי הנדסה של עיריית תל אביב לשנת 1970, כשהם מתמקמים בחזית העשייה בתחום תכנון ספריות מרכזיות. הרושם שמותיר בניין הספרייה על הצופים בו הוא תוצאה של עיצובו הייחודי, אך גם של הפיתוח סביבו. הכיכר המרכזית, שהוגדרה כבר בתוכנית האב הראשונה לקמפוס וקיבלה את תצורתה הסופית עם התקדמות התכנון, נועדה לשמש כמרחב של מעבר ושהייה לסטודנטים, אך גם כמרחב ייצוגי המחזק את מעמדו של כל אחד מהבניינים המקיפים אותה. יותר מכל נועדה הכיכר להדגיש את בניין הספרייה – ליבו של הקמפוס.

“כשהתחלנו לתכנן את הספריות באוניברסיטאות, מבני ספריות נחשבו למבנים מרכזיים ולכן הבניין תמיד עמד באמצע הקמפוס. כך היה בירושלים, בתל אביב וגם בבאר שבע”, סיפרה האדריכלית שולמית נדלר. ² “הספרייה ריכזה את כל הידע של הקמפוס ולא היו אז ספריות של הפקולטות, הכל היה בתוך הספרייה המרכזית. גם התייחסנו אליה כמו אל אסם של ידע – סגור כלפי חוץ ופתוח כלפי פנים”.

התוכנית שערכו נדלר, נדלר וביקסון לספריית סוראסקי השתרעה על פני כ-11,000 מ”ר שטח בנוי, והיתה דומה ביסודה לתוכנית הספרייה הלאומית בגבעת רם. לשתי הספריות נערכה תוכנית בהירה בעלת מערך תנועה אלמנטרי וקל להתמצאות: קומת מבואה עם חזית שקופה הפונה לרחבה רבת-רושם, מעליה שתי קומות שבהן מרוכזים אולמות העיון וחדרי חוקרים, ומתחתיה קומת מרתף המיועדת למחסני ספרים. גם החצר הפנימית, שהופיעה בספרייה בירושלים, חזרה והופיעה כאן בשינוי מסוים, וכך גם החזיתות האטומות כלפי חוץ בקומות העליונות.

“הספרייה ריכזה את כל הידע של הקמפוס ולא היו אז ספריות של הפקולטות, הכל היה בתוך הספרייה המרכזית. גם התייחסנו אליה כמו אל אסם של ידע – סגור כלפי חוץ ופתוח כלפי פנים”, שלומית נדלר על רק הבניין (צילום: אוסף שולמית ומיכאל נדלר)

אולמות העיון וחדרי חוקרים 1973, (צילום: יעקב סער לע”מ)

להתלהבות העיצובית שהביעו האדריכלים, לא היו שותפים עובדי הספרייה. “בסיור שנערך על ידי עובדי מחלקתנו בבניין החדש של הספרייה, התברר, שבתכנונו של הבניין לא הוקדשה תשומת לב ראויה לשמה לתנאי עבודה סבירים לעובדים”, מחו עובדי מחלקת הקטלוג במכתב ארוך, שאותו הפנו למנהל הספרייה בינואר 1968. הם פירטו את הבעיות: “המתכנן לא דאג במידה מספקת לכך שהעובדים ייהנו מאור טבעי, אלא משום מה כפה עליהם להזדקק לאור מלאכותי במשך כל שעות העבודה. נוסף על כך, על ידי שמיעט בחלונות, גרם שהעובד ירגיש את עצמו כלוא בין הקירות, קשור למראה החדגוני והמשעמם של קירות ומדפי ספרים, ללא אפשרות לרענן את כושר ראייתו על ידי הפניית מבטו, ולו למעוף עין בלבד, אל נוף שונה מזה הסובב אותו במשך שעות רבות”. ³

“ספרייה מוצלחת מסוגלת לתת מענה רחב לצרכים המשתנים של המשתמשים”, ⁴ מסבירה ד”ר נעמה שפטלוביץ’, מנהלת הספרייה מאז 2009. “לעומת העבר, שבו ההתמקדות היתה בספרים ובהעברת ידע, ההתייחסות כיום היא למשתמשים כקהל לקוחות, והמטרה היא לתת להם את השירות המיטבי. אנחנו נותנים מענה מסורתי של ספרייה כמרכז של מידע וידע, אך גם מענה של חוויה המורכבת משירות ועיצוב”.⁵ לכן, מסבירה שפטלוביץ’, מורכבת כיום הספרייה ממגוון של סביבות לימוד ועיון: חדרים שקטים, חדרים שבהם אפשר להרעיש, חדרי עבודה בקבוצות, חדרי מנוחה שבהם מותר לחלוץ נעליים ולהשתרע על פופים רכים, חדר הנקה וחדר לבעלי מוגבלויות. יש מטבח לשירות המשתמשים ויש חדרי עבודה שאפשר להזמין ללמידה לזמנים קצובים. בנוסף, עורכת הספרייה הרצאות, סדנאות, הדרכות, תערוכות ותחרויות (כמו תחרות צילום שקשורות לספרים).

לעומת העבר, שבו ההתמקדות היתה בספרים ובהעברת ידע, ההתייחסות כיום היא למשתמשים כקהל לקוחות, והמטרה היא לתת להם את השירות המיטבי. (צילום: מיכאל יעקובסון)

לעומת ספריות ציבוריות משתכללות והולכות, בהיבט של מוקד קהילתי של ידע, תרבות ומפגש, ניצבת ספריית סוראסקי במעמדה כספרייה אקדמית מובילה. היא מתמקדת בידע ובשירותים שהיא מעניקה לסטודנטים ולחוקרים, תוך הידוק הקשרים עם הפקולטות השונות המעניקות לה חלק מהתפקידים שהפקולטות נשאו בהם בעבר.

עם התרחבותו של קמפוס האוניברסיטה ברמת אביב, התקבלה ההחלטה לפצל את הספרייה המרכזית ולהקים ספריות מתמחות. אדריכלי “סוראסקי” הוזמנו לתכנן חמש ספריות נוספות: ספריית מדעים מדויקים והנדסה על שם ניימן (1983); ספריית וינר לחקר התקופה הנאצית והשואה; אגף גרוס, שהיה למעשה הרחבה של בניין ספריית סוראסקי (1984); ספריית מדעי החברה ולניהול על שם ברנדר-מוס (1990); אגף על שם מינקוף בספריית משפטים (1995); וספריית מדעי החיים והרפואה על שם גיטר-סמולרש (1997). ב-2010 השלים המשרד את בניין הספרייה האחרון שתכנן בישראל – ספרייה אקדמית במכללת ספיר.

התמורות בין הספריות המוקדמות שתכננו האדריכלים לבין המאוחרות מייצגות לא רק שינויים סגנוניים או אופנתיים, אלא מהווים שינוי פרדיגמה: גישות שונות למקומו ולמעמדו של האדם בסביבה. לכך הצטרף נדבך משמעותי ולא צפוי, כתוצאה מההתפתחויות הטכנולוגיות המואצות שהשפיעו באופן מרחיק לכת על קריאת ספרים ועל מעמדה של הספרייה – אתגר שעימו צריכה להתמודד כל ספרייה ותיקה, אך זהו נושא לבמה אחרת.

 *התערוכה מציגה במבואת הכניסה של ספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב מאי-אוקטובר 2018