הריבוי במרחב הציבורי

מרחבים ציבוריים משמשים כזירות דינמיות, שבהן באים לידי ביטוי כוחות חברתיים, תרבותיים ופוליטיים מגוונים, המעצבים הן את הסביבה הפיזית והן את חוויותיהם של המשתמשים. בישראל, למושג ריבוי, שמשמעותו בהקשר התכנוני היא קיום של זהויות, פונקציות ומשמעויות מגוונות בתוך מרחב אחד, תפקיד מכריע בהגדרת מרחבים ציבוריים עירוניים. עבודה זו שואפת לענות על השאלה: כיצד המושג ריבוי (Multiplicity) משתקף ומעצב את המרחב הציבורי בישראל? בשתי רשימות אלו אתמקד במקרה הבוחן של כיכר העצמאות בנתניה.

כיכר העצמאות ממוקמת בצפון מזרח העיר נתניה. הכיכר הוקמה בשנת 1935, ימי המנדט הבריטי, והוכרזה בתור הרחבה המרכזית של העיר. האדריכל הבריטי קליפורד הולידיי תכנן את הכיכר כמשפך ענק, הלוכד את תנועת רחוב הרצל, הרחוב הראשי של העיר, ומנקז אותה לעבר מצוק הכורכר שחולש על חוף הים¹ עד היום ניתן לזהות בכיכר כיווניות ברורה מערבה, והמבנה שלה מדמה משפך הנפתח כלפי הים.

הכיכר תחומה במרקם עירוני מעורב שימושים (מגורים, תעסוקה ומסחר) מצפון ומדרום. חוף הים תוחם את הכיכר ממערב, ומדרחוב הרצל, המהווה את הפתח העיקרי לכיכר, תוחם אותה ממזרח. ניתן לזהות בכיכר מגוון רחב של אלמנטים ותתי מרחבים. ממזרח למערב ניתן לזהות שלושה תתי מרחבים עיקריים. הראשון, הוא אזור המסעדות והמסחר, בו ישנם בעיקר בתי קפה ששולחנותיהם פרוסים על המדרחוב. השני, אזור גדול לישיבה ולפעילויות משתנות, כמו מפגש, מנוחה, משחק והאזנה למוזיקה. באזור זה ישנם ספסלים וכיסאות מסוגים שונים ובפריסות שונות, הוא מכיל אזורים מוצלים יותר ופחות, ויש בו גם עצים, דשא ומזרקה שילדים יכולים לשחק בה. האזור השלישי הוא אזור החיבור לים, בו נמצאת רחבת טקסים גדולה המשמשת את קהילת העיר בחגים ובאירועים, ובו נמצאים גם גרם המדרגות המוביל לחוף, והחיבור לטיילת העירונית.

נקודת המוצא שלי היא שניתן להשתמש בתכונת הריבוי ככלי המיטיב עם מרחבים ציבוריים. ניתן לרתום את תכונת הריבוי לשיפור הפונקציונליות, הנגישות והחיוניות החברתית של המרחבים הציבוריים העירוניים. הריבוי תורם לתחושת המקום, לאותנטיות ומגדיל את יכולת ההכלה של המרחבים הציבוריים. ברשימה הראשונה אנסה לנסח את המושג ריבוי ואת הקשר שלו לדימוי ולרוח המקום, ברשימה השנייה אנסה להבין דרך המשקפיים הללו את המקרה של כיכר העצמאות, בנתניה.

מהו הריבוי?

בתכנון עירוני, המונח ריבוי מתייחס לאופי המורכב והרב-גוני של סביבות עירוניות, המכילות אלמנטים חברתיים, כלכליים ומרחביים מגוונים המקיימים אחד עם השני אינטראקציה דינמית. בחינת המרחב דרך המונח ריבוי, שמה דגש על מגוון ההיבטים שהוא מכיל, תוך הכרה בכך שמרחבים עירוניים מעוצבים על ידי שפע של גורמים ושחקנים.

בשנת 2020, הפורום לעיצוב עירוני (Urban Design Forum) קרא לאדריכלים ומעצבים להציע רעיונות שיתנו השראה לעיריית ניו יורק לקראת התאוששות בטוחה ודינמית ממגפת הקורונה. אחת ההצעות שהוגשו עסקה במושג ריבוי בקנה המידה העירוני והשכונתי. על פי הצעה זו, הריבוי עשוי להיות כלי תכנוני שיאריך ויעצים את חיי העיר. העיר נחווית כמכלול אשר גדול מסך הבניינים, הרחובות והמרחבים ציבוריים, ואף מרכיב במערכת לא יכול להתקיים ללא האחרים. אם התחבורה הציבורית בעיר תקולה, התושבים אמורים להיות מסוגלים להגיע ברגל או על אופניים למקום העבודה שלהם. מרכז העיר ומרכזי השכונות חייבים להתאים את עצמם למגוון פונקציות עירוניות. אם השטחים הפתוחים אינם עומדים בדרישות מסוימות, הרחובות צריכים לשמש כהרחבה של המרחב הציבורי. אם שרשראות אספקת המזון מופרעות, שטחים ירוקים צריכים להמיר את עצמם לשטחים חקלאיים עירוניים. לאור זאת, שכפול וריבוי של תשתיות עירוניות היא אחת הדרכים לשמור על העיר².

ריבוי הוא מונח שניתן להתייחס אליו גם בהקשר החברתי. כך למשל, במאמר ריבוי של מפגשים (״Multiplicity of encounters״) המונח ריבוי נקשר ליכולת של מרחבים ציבוריים לאפשר מפגש (Encounter capacity). היכולת של עיצוב עירוני לאפשר אינטראקציה חברתית מגוונת באה לידי ביטוי בדיון האקדמי במשך שנים, ומחקר זה מדגיש את החשיבות של עיצוב חללים עירוניים המעודדים ריבוי מפגשים בין קהילות מגוונות. על פי המחקר, היכולת של מרחב לייצר ריבוי של מפגשים מושפעת מרבדים חומריים-עיצוביים, אך לא רק, נרטיב מקומי, דימוי של מקום וייצוגים במדיה הם בעלי השפעה על היכולת הזו גם כן³.

חוקרים אחרים הדגישו את המונח ריבוי בקשר ליכולת ההכלה של העיר. מנקודת מבט של עיצוב עירוני, עיר היא ריבוי של מרחבים ייחודיים הנחווים באופן סובייקטיבי על ידי כל אחד מתושביה. עיר מכילה חייבת להכיר ולתת ביטוי לאלמנטים הרבים והמגוונים המרכיבים אותה. לכן, ניהול הערים אינו תלוי בפיתוח מרחבי-פיזי בלבד, אלא דורש הבנה וביטוי של החזונות האזרחיים והמציאות העירונית של קהילות העיר. על מנת לבטא את הריבוי, יש לעשות שימוש בדרכים מגוונות לחוות את המרחב העירוני ולהשתמש בו⁴.

גישות התכנון המודרנית והפוסט-מודרנית עסקו שתיהן בריבוי, וכל אחת מהן תפסה אותו באופן אחר. האדריכלות המודרנית, שצמחה בתחילת המאה ה-20, שמה דגש על פונקציונליות, פשטות ושפת עיצוב אוניברסלית. על אף שהמודרניזם ביקש ליצור סביבות עירוניות רציונליות וקוהרנטיות, הוא זכה לביקורת, על כך שהוא מתעלם מהטבע המגוון והרב-גוני של החיים העירוניים. מביקורת זו ניתן להסיק שהגישות המודרניות, בחתירתן לאחידות, לא העריכו את הריבוי הגלום בהקשרים עירוניים ואת הביטוי שלו. לעומת זאת, האדריכלות הפוסט-מודרנית, שזכתה לגדולה במחצית השנייה של המאה ה-20, מאמצת במפורש מורכבות, גיוון והתייחסויות היסטוריות. הפוסט-מודרניזם מכיר בריבוי המשמעויות והחוויות במרחבים עירוניים, לעתים קרובות הוא מציג שילוב של סגנונות, סמלים וצורות, ומדגיש את הממדים התרבותיים והחברתיים המגוונים של מקום. גישה זו הביאה לעיצוב אורבני מרובד ורווי בפרשנויות⁵.

ריבוי, דימוי של מקום ורוח המקום.

לא באמת ניתן לנתק את החוויה של הריבוי מהדימוי של המקום ורוח המקום. האופן שבו בני האדם תופסים את העיר ואת המרחב משפיע על החוויה הכוללת שלהם בעיר. דימוי של מקום הוא נושא שעלה בדיון האקדמי לראשונה בשנות ה-60, במטרה לענות על השאלה: כיצד אנשים תופסים סביבות עירוניות? אחת התיאוריות הוותיקות העוסקות בנושא, היא התיאוריה של קווין לינץ׳ המוצגת בספרו ״The Image of the City״. לינץ׳ טבע שני מושגים משמעותיים: Legibility ו-Imageability. Legibility הוא רעיון שמבטא את הקלות שבה אנשים קוראים את המבנה של המקום בו הם נמצאים, כלומר, עד כמה המקום נהיר. Imageability היא היכולת ליצור תמונה של מקום בתודעה, ככל שמקומות הם זכירים ונבדלים ממקומות אחרים, היכולת לייצר תמונה תודעתית שלהם גבוהה יותר. המחקר ארך חמש שנים, במהלכו נחקרו מפות מנטליות של הערים בוסטון, לוס אנג׳לס וג׳רזי סיטי. מתוך הניתוח עלה שאנשים יוצרים את המפות על בסיס חמישה אלמנטים מרכזיים: דרך, קצה, צומת, נקודת ציון ואזור. בנוסף, אנשים סוטים מדרכם על מנת לעבור באזורים מעניינים יותר, בהם חלה התרחשות. רוב האנשים הזכירו מים וצמחיה בהקשר של הנאה, ובעיות התמצאות במרחב קושרו לחוסר זהות, גבולות בלתי מוגדרים, ודו משמעויות⁶. מאוחר יותר, עלתה בדיון האקדמי החשיבות של הבנת הדימוי העירוני. מתכננים צריכים להבין כיצד התושבים מעריכים ותופסים את סביבתם על מנת לשפר את המראה ואת הפונקציונליות של הסביבה⁷. בנוסף, החל לבוא לידי ביטוי עניין באופן שבו יכולים מתכננים לעצב את הדימוי של העיר ולהשפיע על התפיסה הציבורית דרך עיצוב עירוני והחלטות מדיניות⁸.

המאמר ״Management of the image of the city in urban planning״ בוחן את הכלים והאסטרטגיות הנחוצות על מנת לשמור על רוח המקום ועל הנרטיב של העיר כנגד הכוחות שמשנים את הערים העכשוויות. מקרה הבוחן של המחקר הוא תוכנית הצבעים של האיים האגאדיים בסיציליה. הסימביוזה המקורית בין אדריכלות וטבע, שממנה צמחו המאפיינים החומריים והכרומטיים המיוחדים לכל עיר, הולכת ומתפוגגת בערים העכשוויות ואיתה גם דועכת רוח המקום. ככל שננטשת הפרדיגמה המודרנית של העיר הפונקציונלית, עיצוב אורבני נותן יותר תשומת לב להיבטים האיכותיים של המרחב העירוני, תוך התייחסות אפילו להיבטים כרומטיים כמרכיבים מיוחדים של זהות. באיטליה, המורשת העירונית, הארכיטקטונית וההיסטורית הביאה לצורך בהגדרת מתודולוגיות ותקנות לשימור ולשחזור הסגנון והמאפיינים הכרומטיים של העיר. תוכניות הצבעים הן אחד מהפתרונות שפותחו על מנת לעשות זאת. על פי המחקר, תוכנית הצבעים של האיים האגאדיים מציעה גישה חדשה בהשוואה לתוכניות הצבעים הקיימות. התוכנית שמה דגש מיוחד על המושג גניוס לוקי, בעוד ששאר תוכניות הצבעים מבוססות על מסמכים ארכיוניים או על דגימות צבע שנלקחו ממבנים. הבחירה להתמקד בגניוס לוקי של האיים התבססה על שני תהליכים משלימים: מחד, תהליך קריאת הנוף העירוני תוך התייחסות לדיון האקדמי הנרחב על דימוי העיר; מאידך, נעשה שיתוף פעולה אינטנסיבי עם האוכלוסייה המקומית, על מנת לאמת את התיאוריות ואת עקרונות ההתערבות, ולקחת בחשבון את עמדת הציבור והערכו את התוכנית⁹.

מקומות מאופיינים במערכות יחסים שונות ומגוונות בעלות משמעות תרבותית, נפשית-רגשית, חברתית וכלכלית. כל מקום הוא תוצאה של שילוב ספציפי של אלמנטים מוחשיים ובלתי מוחשיים שונים. מקומות הם גם מרחבים של הצטברות, הצטברות של תקשורת, קהילה וערכים רבים, ביניהם ערכים היסטוריים, אמנותיים, תרבותיים וחברתיים. גניוס לוקי, או רוח המקום, הוא מונח בלתי נפרד מתכנון עירוני ועיצוב עירוני. מונח זה נועד להאיר את התכונות הייחודיות ואת האווירה הספציפית הגלומים במקום מסוים. גניוס לוקי בנוי ומושפע מרבדים שונים: הרובד החומרי, הגלוי והמוחשי, החוויה במקום שנוצרת בנפש האדם, ויחסי הגומלין החברתיים והסביבתיים המתקיימים במקום¹⁰.

המונח גניוס לוקי החל את דרכו כקונספט רומי עתיק המתאר את הרוח השומרת של מקום מסוים, אשר מעניקה לו את התכונות הייחודיות שלו. הפרשנויות הקיימות לקונספט זה מקשרות את רוח המקום למעמד החברתי שהמקום משתייך אליו, אחרות מתייחסות לטבע במקום, ופרשנויות נוספות מתייחסות למשמעויות ההיסטוריות של המקום¹¹. הפילוסוף נורברג-שולץ התייחס גם הוא בכתביו על הפנומנולוגיה של האדריכלות לגניוס לוקי, והציע שחלל הופך למקום כאשר יש לו אופי שניתן להבחין בו¹².

על אף שבמרבית הדיון האקדמי ניכרת הפרדה בין המושגים גניוס לוקי ואותנטיות, חוקרים סקרו את ההגדרות השונות של שני המושגים, המופיעות בדיון האקדמי, ומצא ביניהן קשר הדוק. מקום מוגדר כאותנטי כאשר יש לו זהות מובחנת (Human-made identity), ומתרחשות בו פעילויות שהן ספציפיות למקום¹³. על כן, שמירה על אותנטיות של מקום היא אחת מהדרכים לשמר את רוח המקום. נראה שישנה קורלציה גבוהה בין גניוס לוקי ואותנטיות, מאחר ואותנטיות מכילה טווח רחב של ערכים שצריכים להישמר על מנת שיהיה ניתן להרגיש את רוח המקום. לבסוף, המאמר מציע רשימת תיוג (Checklist) להערכה של גניוס לוקי ואותנטיות בשימוש חוזר אדפטיבי של בנייני מורשת. רשימה זו עשויה להיות רלוונטית גם להערכה של מרחבים ציבוריים בעיר. 

ומה בישראל?

ברשימה הבאה אנסה לענות על השאלה כיצד המושג ריבוי משתקף ומעצב את המרחב הציבורי בישראל? דרך המקרה של כיכר העצמאות בנתניה. באמצעות בחינת הקשרים בין הריבוי, דימוי המקום ורוח המקום באתר, ובהמשך אנסה להתוות עקרונות לשימוש בתכונת הריבוי ככלי המיטיב עם מרחבים ציבוריים.