רשימה אחרונה ומסכמת על בני נוער במרחב הציבורי, האם כלים טכנולגיים מרתיעים אותם? מפחיתים אלימות ושהייה בפארקים? כיצד משתמשות הרשויות בכלים הללו ומה נפחן בתרבות הבקרה והשליטה?

האם בני נוער מודעים לתרבות הבקרה? כיצד משפיעה תרבות זו על התנהגותם במרחב הציבורי ועל השימוש שהם עושים בו? רשימה שלישית ואחרונה בסדרת הרשימות מרחב, טכנולוגיה ובני נוער- תרבות הבקרה במרחב הציבורי בשכונות המגורים בישראל.1 בהמשך להתמקדות בממד הפיזי ברשימה הקודמת, אציג ברשימה זו את התובנות ביחס לנושא הטכנולוגי.

ניכר שקובעי המדיניות שואפים לתת מענה לבני הנוער המבלים במרחב הציבורי, והם פועלים באמצעות מגוון מנגנונים במטרה לאפשר לנערים את הבילוי בשעות הלילה. אולם הקונפליקט הקיים בין הנערים לבין התושבים מגביל את אפשרויות הבילוי שלהם במרחב, והדינמיקה מול גורמי האכיפה מייצרת עימות בלתי פוסק בין הרשויות המקומיות לבין בני הנוער.

רגולציה

ברמת הרגולציה, הנוכחות של  בני הנוער במרחב הציבורי מוגדרת כ’הפרעה לא רציונלית’, בעיקר לאחר השעה אחת-עשרה בלילה, וכאשר הם מבצעים פעולות אסורות כמו שתיית משקאות משכרים ושימוש בסמים. לרגולציה השפעה משמעותית על דפוסי השימוש של בני הנוער במרחב הציבורי, מאחר  שלאחר השעה אחת-עשרה בלילה, כאשר המרחב הציבורי מתרוקן מנערים, יש להניח כי הם עוברים לפינות חשוכות במטרה לבצע פעולות אסורות. מצב זה, מגביל את האפשרויות של הרשויות המקומיות לתת מענה ולפקח על בני הנוער במרחב הציבורי, ואלה עלולים להגיע למצבי קיצון מחוץ לטווח העין המפקחת.

אף-על-פי שהחוק מתיר להרעיש עד השעה אחת-עשרה בלילה, הנערים בעיר ראשון ובעיר רמלה תיארו את הגעתם של פקחי הסיור לפני שעה זו במטרה לגרשם מהפארק או להעבירם למרחבים ייעודיים במסגרת ‘פרויקט המגרשים המוארים’. יתר על כן, בני הנוער טענו שפקחי הסיור מחכים בסמוך לפארקים לפני השעה אחת- עשרה בלילה וללא קשר לתלונות על רעש מצד התושבים.  קובעי המדיניות טוענים שהפרעת רעש היא פתח להידרדרות למצבי סיכון אצל הנערים, לכן על מנת לאפשר שליטה יתירה בהתנהגות בני הנוער במרחב קיים ניסיון למנוע עד כמה שניתן אירועי רעש במרחב הציבורי. ובכל זאת, קובעי המדיניות טוענים, שהפקחים מגיעים למרחבים הציבורים אך ורק לאחר שהתקבלה תלונה במוקד.

הכותרת הזאת: ‘רעש’ היא כותרת מבחינתנו בסופו של דבר, שאנחנו עובדים סביבה, אנחנו מונעים את השתייה, מונעים את הקטטה, מונעים את השימוש בסמים. לא אחת אנחנו מגיעים למצב שהורים יודעים בפעם הראשונה שהילד שלהם השתמש בסמים וזה קורה בגינות” (מנכ”ל החברה לביטחון וסדר ציבורי, ראשון לציון, 2018).

מדיניות אכיפה ומניעה

ברמת האכיפה והמניעה, אמצעיהמעקב והשיטור הקיימים במרחב הציבורי משויכים לטכניקת הבקרה הקשה, כאשר הסיור והשיטור העירוני נחשבים לגורם המשפיע ביותר על התנהגות בני הנוער במרחב הציבורי. אף שבעלי התפקידים ברשויות המקומיות מתארים את פעולות הסיור העירוני כתהליך מאפשר והדרגתי, בני הנוער תיארו את הדינמיקה מול הפקחים כשלילית ומלווה בעימותים רבים, ובעצם זו הייתה תלונתם העיקרית של בני הנוער בפארקים. לדוגמה מפי בני הנוער שתושאלו במהלך המחקר ונשאלו בנוגע ליחס של הרשות המקומית: “מה זה מפריע! זה הגן היחידי שיש לנו, סתם יושבים ובאים(נ, נער, ‘פארק מנשה מזרחי’); “הם לא מדברים איתנו, ומדברים לא יפה” (ד, נער, ‘גן גיורא’); “גועל נפש, חושבים שהם יותר טובים מאיתנו” (ט, נער, ‘גן גיורא’);  “המשטרה באים בעצבים ומעיפים ומאיימים עלינו” (יט, נער, ‘פארק קריית האומנים’); ” השוטרים מתייחסים פה זוועה, הם מדברים בחוסר כבוד, הייתי מקבלת הכול” (ל, נערה, ‘פארק קריית האומנים’).

בעלי התפקידים ברשויות המקומיות מודעים למורכבות הקיימת במפגש שבין הפקחים לנערים, וטוענים שלמרות סדר הפעולות המוגדר מראש, הסיטואציה בשטח היא שתקבע את השתלשלות האירוע מול בני הנוער, ולעיתים הוא יסתיים במתן דו”ח או בפינוי לתחנת המשטרה.

גן גיורא, שכונת יוספטל

לעומת זאת, מצלמות האבטחה הממוקמות ברחבי הפארקים נתפסות בעיני הנערים כנטולות השפעה על התנהגותם. אולם מחקרים מראים שהן מייצרות אצלם תחושה של חוסר אמון מצד הממשל, תורמות לנרמול המעקב, ופוגעות באופן שבו ילדים תופסים את מושג הפרטיות. למעשה, אמצעי המעקב מעלים את השאלה אם הטכנולוגיות הללו עשויות לשלול מבני הנוער את ההזדמנות לפתח ביטחון וכשירות במיומנויות, להעריך ולנהל סיכונים.2

מדיניות

ברמת המדיניות, בין הפרספקטיבה של קובעי המדיניות לבין הפרספקטיבה של בני הנוער ניתן לראות דמיון רב, כאשר שני הצדדים שואפים לצמצם את המפגש בין הנערים לבין גורמי האכיפה ובין הנערים לבין התושבים. אולם בשעה שברשות המקומית רמלה שואפים להפוך את אמצעי האכיפה לגורם טיפולי המספק מענה רב ממדי לבעיות שעולות מהשטח, ברשות המקומית ראשון לציון שואפים להפוך את אמצעי האכי פה למכשירים טכנולוגיים שיקיימו את השיח מול הנערים ויפקחו עליהם במרחב הציבורי.

ובכל-זאת, אף-על-פי שבעלי התפקידים בעיר רמלה מציגים את המדיניות העירונית כמדיניות טיפולית, והם פועלים במגוון כלים כדי לתת מענה לבני הנוער במרחב הציבורי, בני הנוער בעיר לא זיהו אותה ככזאת ועמדותיהם היו שליליות באופן מובהק.

באופן כללי, ממצאי המחקר מראים שכאשר בני הנוער נכנסים לחללים ציבוריים, הם מפוקחים בכל תנועה שלהם ומתייחסים אליהם כאל איום.3 לפיכך, הנוכחות של בני הנוער במרחב הציבורי בשעות הלילה מוגדרת כ’הפרעה לא רציונלית’, וכך הפאניקה המוסרית העוטפת את נוכחותם של בני הנוער במרחב הציבורי תמשיך להתקיים.4 בנוסף, ניתן לראות שהפרעה המוגדרת כפסולה מודרת מחוץ לתחום העין המפקחת, כך שבני הנוער עלולים להגיע למצבי קיצון מסכני חיים במרחבים ציבוריים בלתי מפוקחים. זאת למרות הטענה שהפרעה במרחב הציבורי הכרחית לקיומה של הציבוריות. 5

בסופו של דבר, מדיניות הבקרה והפיקוח של הרשויות המקומיות מציבה את בני הנוער מול שתי אפשרויות בילוי במרחב הציבורי, כפי שכרמונה  (Carmona)6 מזהה: האחת היא בילוי במרחבים הנמצאים תחת ‘ניהול ופיקוח יתר’, מצב זה אינו מאפשר לבני הנוער לצאת אל מחוץ לגבולות המבוגרים, אינו מאפשר להם עצמאות ופרטיות. השנייה היא בלוי  במרחבי ‘תת ניהול’, שם קיים פוטנציאל לעידוד פעולות אלימות ולא מוסריות, ובפרט כאשר מדובר בבני נוער הנמצאים בתקופה של גיבוש וחיפוש זהות.

מצב זה גורם לחיי החברה האסורים במרחב הציבורי להתחלף בפעילות חברתית במרחבים וירטואליים חדשים. “הדמוקרטיה האלקטרונית” עשויה לפצות על חלק מהפערים הללו, כאשר בני הנוער יוצרים דרכה קשרים חברתיים, זוכים לאמנציפציה ובוחנים גבולות. למרות זאת, אינטראקציה חברתית על בסיס תקשורת פנים אל פנים מוסיפה להיות צורת התקשורת המועדפת על בני הנוער, והיא חשובה לפיתוח מאפייני האישיות שלהם. בנוסף, חששות רבים עוטפים את נוכחותם של בני הנוער במרחב הווירטואלי: הקשרים הווירטואליים פוגעים ביכולות האינטימיות וביכולות השיפוט ומגבירים מצבי חרדה ודיכאון. לכן המרחב הווירטואלי אינו יכול להחליף את המרחב הציבורי, בפרט שמחקרים מראים שלפארקים עירוניים ולמרחבים ציבוריים השפעה מיטבית על התפתחותם האישית של בני הנוער מבחינות רבות: הפוליטית, האזרחית, החברתית והבריאותית. אולם ממחקר זה עולה שבמרחב הציבורי בני הנוער מנוהלים במדיניות של הדרה והרחקה למקומות ייעודיים, שם הם ‘בלתי נראים’.

כמו שתדירות השימוש במרחב הציבורי עולה בגיל ההתבגרות, כך גם תדירות השימוש במרחב הווירטואלי. יחד עם זאת, בני נוער עדיין מעדיפים תקשורת פנים אל פנים, לכן השימוש במרחב הציבורי מפחית את תדירות השימוש במרחב הווירטואלי. בגיל זה הופכת האינטראקציה הממשית או הווירטואלית עם קבוצת השווים למשמעותית יותר ויותר, מצב המגביר את חשיבות איכותה של האינטראקציה. אומנם בעלי התפקידים וגם בני הנוער מזהים כי הנוכחות של המכשירים הניידים במרחב הציבורי פוגעת באיכות האינטראקציה, אך מתכננים ובעלי תפקידים טוענים, שכניסת הטכנולוגיות למרחב הציבורי מסתכמת בתשתיות חכמות ולא באיכויות הפיזיות והעיצוביות של התכנון, ואילו התכנון למגוון מסתכם בפרוגרמות ובפרמטרים כמותיים קבועים מראש.

מצב זה מותיר את בני הנוער מחוץ לחשיבה על המרחב הציבורי, ולא מאפשר חשיבה מחדש על המשמעויות השונות של המרחב הציבורי בעידן הדיגיטלי ועל האפשרות, שתכנון המרחב יכול לשפר את איכויות האינטראקציה ולעודד את בני הנוער להתנתק מעט מהעולם הווירטואלי. כל זאת למרות המחקרים המצביעים על ההשלכות השליליות של השימוש המוגבר ברשתות החבריות, וביניהן: הפחתת יעילותה של אינטראקציה לא מקוונות, פגיעה ביכולות האינטימיות, פגיעה ביכולות השיפוט המוסרי, הגברת מצבי חרדה ודיכאון והתמכרות לתחושות חיוביות. כל אלה מחדדים את חשיבותו של תכנון מרחב ציבורי איכותי עבור בני הנוער.

שני חששות עיקריים מלווים את השימוש באמצעים הטכנולוגיים הניידים במרחב הציבורי, ובפרט את השימוש במרחבים הווירטואליים וברשתות החברתיות: החשש הראשון הוא ש’הדמוקרטיה האלקטרונית’ תחליף את הדמוקרטיה במרחב הציבורי המהווה יסוד בסיסי של מרחב ציבורי נגיש ודמוקרטי. החשש השני הוא שהשילוב בין מגמות המעקב הנוכחיות לבין השימוש באמצעים טכנולוגיים ניידים במרחב הציבורי, יתרום לפוטנציאל המעקב אחרי פרטים. כך הופכים המכשירים הניידים לכלי רב עוצמה המבנה מחדש אינטראקציות ומשנה את פוטנציאל המעקב אחרי הפרטים.

השילוב בין טכנולוגיות כאמצעי בקרה במרחב הציבורי לבין טכנולוגיות כאמצעי תקשורת במרחב הציבורי מציב את בני הנוער, בלית ברירה, בשני מרחבי סיכון: האחד הוא מרחב ‘התת-ניהול’, שבו חווים בני הנוער תחושת הדרה ובעיות בטיחות וביטחון, והאחר הוא המרחב הווירטואלי, שבו קיים חשש של פגיעה בהתפתחות מאפייני האישיות של הנערים. ואולם המרחב הציבורי “המנוהל” הוא זה שנמצא בעדיפות גבוהה אצל בני הנוער, אף שבו הם חווים תחושת אי-אמון ועימות מתמשך. בנוסף, במרחב זה בני הנוער נמצאים מחוץ לנקודת המבט על המרחב הציבורי, מפני שמתכננים ובעלי תפקידים טוענים ששילובן של הטכנולוגיות במרחב הציבורי מסתכמת בתשתיות חכמות, ואין הוא בא לידי ביטוי באיכויות הפיזיות והעיצוביות של התכנון.

בני נוער במרחב הציבורי בין הממד הפיזי לממד הטכנולוגי

המרחב הציבורי בשכונות המגורים בישראל עבר שינויים רבים. לשינויים אלה השפעה ישירה על ההתנהגות של בני הנוער במרחב ועל השימוש שהם עושים בו. התכנון של המרחב הציבורי ועיצובו בעשורים האחרונים מאופיינים בניסיון לנהל את המשתמשים בו, תוך שימוש בטכניקות בקרה רכה והגדרת גבולות נוקשים וברורים באמצעות תכנון, עיצוב ותחזוקה. מצב זה תואם את המשטר הרגולטורי של הזמן הנוכחי הפועל בניסיון להשליט כמה שיותר סדר במרחב הציבורי. לכן הרשויות המקומיות מזיזות את בני הנוער לעבר מרחבים ציבוריים פרבריים, ייעודיים ומגודרים, ובכך הן מנתקות אותם מהמרחבים העירוניים, הפיזיים והחברתיים, ומתאפשרת להן שליטה בנוכחותם של בני הנוער במרחב. מרחבים אלו עלולים להציב את בני הנוער מחוץ לטווח הראייה, ובני הנוער עלולים לחוות בהם תחושות של הדרה ובעיות של בטיחות וביטחון.

קיימת שליטה יתירה בנוכחותם של בני הנוער במרחב הציבורי. שליטה זו מתבטאת בשימוש בטכניקות בקרה קשה מלמעלה באמצעות רגולציה נוקשה ואכיפה מוגברת. ״ניהול היתר״ מגביר את תחושת האי-אמון אצל בני הנוער, וגורם להם לצאת מחוץ לתחום המפוקח לעבר מרחבי ״התת-ניהול״. במרחבים אלו בני הנוער יכולים לבצע פעולות אסורות ולהגיע למצבי סיכון. כמו-כן, בני הנוער מוצאים תחליף לחיי החברה האסורים במרחב הציבורי בפעילות חברתית במרחבים הווירטואליים החדשים. שהרי כפי שתדירות השימוש במרחב הציבורי עולה בגיל התבגרות, כך גם תדירות השימוש במרחב הווירטואלי, והסיבה לכך היא העלייה בחשיבותם של אינטראקציה וחיבור לאחרים בגיל זה. ואולם כפי שבעבר המקום האידיאלי ליצירת אינטראקציה זו היה המרחב הציבורי, מתברר שגם היום, למרות כל האמור לעיל, צורת התקשורת המועדפת על בני הנוער היא תקשורת פנים אל פנים. 

לבני הנוער נותרים שלושה מרחבי סיכון: (1) פרברי העיר – מרחב זה ממקם את בני הנוער מחוץ לטווח הראייה ומאפשר לנהל אותם מחוץ למרחבים המשותפים. (2) מרחב ״התת-ניהול״מרחב זה נמצא מחוץ לטווח העין המפקחת, ובו עלולים בני הנוער להגיע למצבים מסכני חיים.(3) המרחב הווירטואלי – במרחב זה קיים חשש לפגיעה בהתפתחותם של מאפייני אישיות אצל בני הנוער. שלושת המרחבים האלה אינם מאפשרים להם להיות חלק מהמרחב הציבורי הדמוקרטי והמשותף. ואילו, במרחב הציבורי “המנוהל” חווים בני הנוער תחושת אי-אמון ועימות מתמשך עם התושבים ועם הרשויות.

בנוסף, המדיניות התכנונית אינה מאפשרת חשיבה מחדש על המשמעויות השונות של המרחב הציבורי בעידן הדיגיטלי ועל האפשרות, שתכנון המרחב יכול לשפר את איכויות האינטראקציה ולעודד את בני הנוער להתנתק מעט מהעולם הווירטואלי. הסיבה לכך היא שהמתכננים ובעלי התפקידים מצמצמים את התכנון של המרחב הציבורי לפרמטרים קבועים מראש, וטוענים ששילובן של הטכנולוגיות במרחב הציבורי מסתכמת בתשתיות חכמות ואינה מתבטאת באיכויות הפיזיות והעיצוביות של התכנון.

גם ברמה הפיזית וגם ברמה הטכנולוגית קיימים פערים של מדיניות בין שתי הרשויות: בשעה שהרשות המקומית ראשון לציון נוקטת מדיניות נוקשה מלמעלה, הרשות המקומית רמלה פועלת למציאת מענים טיפוליים מלמטה. יחד עם זאת, מצב זה לא מנע מן האחרונה להשתמש גם בטכניקות של בקרה קשה. חשוב לציין, כי לשתי ערים אלו מאפיינים חברתיים וכלכליים שונים המשפיעים על האמצעים העירוניים העומדים לרשותה של כל אחת מהן, כמו העובדה שבבעלותה של הרשות המקומית ראשון לציון חברה גדולה לביטחון ולפריסת מצלמות.

היעדרה של מדיניות כלל ארצית המשלבת חשיבה אסטרטגית תכנונית וחברתית בכל קשור לנוכחותם של בני הנוער במרחב הציבורי ולשילובם בתוך המרקם הפיזי והחברתי, בהנחה ששילוב שכזה יאפשר לדור העתיד לפתח אמון  בחברה ובמדינה. כל עוד תתקיים מדיניות של הדרה חברתית ותכנונית ביחס לבני הנוער, ובני הנוער ימשיכו להיות מודרים או מנוהלים באופן שיטתי במרחב הציבורי, תוסיף להתקיים הפאניקה המוסרית העוטפת את נוכחותם במרחב הציבורי, ובני הנוער ימשיכו למצוא תחליפים למרחב הציבורי במרחבי ״התת-ניהול״ ובמרחבים הווירטואליים.  משבר הקורונה (- 19COVID  ) השפיע באופן משמעותי על ניהול המשתמשים במרחב הציבורי, והעצים חששות רבים שצוינו במחקר זה, ובתוכם החשש מהגברת פוטנציאל המעקב אחרי פרטים במרחב הציבורי. לכן מחקר זה רלוונטי יותר מתמיד לנוכח המעקב המוגבר הקיים על קבוצה הנתפסת כ”קבוצה לא מסודרת”.

  1. . חמו-גורן, קורל (2020), מרחב, טכנולוגיה ובני נוער: תרבות הבקרה במרחב הציבורי בשכונות המגורים בישראל, עבודה לצורך קבלת תואר מוסמך (M.A), בהנחיית פרופ’ טלי חתוקה, אוניברסיטת תל אביב
  2. Perry-Hazan, L. & Birnhack, M. (2018). The hidden human rights curriculum of surveillance cameras in schools: due process, privacy and trust, Cambridge Journal of Education, VOL. 48(1): 47–64
  3. Norris, C. & Armstrong, G. (1998). CCTV and the social structuring of surveillance, Crime Prevention Studies, Vol.10: 157-178
  4. Vanderstede, W. (2011).Chilling’ and ‘hopping’ in the ‘teenage space network’: explorations in teenagers’ geographies in the city of Mechelen, Children’s Geographies Vol 9(2): 167– 184
  5. Brighenti, A. (2010). The Publicness of Public Space: On the Public Domain, Universitia di Trento: Quaderni del Dipartimento di Sociologia e Ricercar Sociale
  6. Carmona, M. (2010). Contemporary Public Space, Part Two: Classification, Journal of Urban Design, Vol. 15(2):157–173