בחלוף יובל למפנה הניאו-ליברלי, אנו מציעים לשוב אל הדיון של פאדיסון ושארפ אודות השינויים שהתחוללו במרחבי הדגל הציבוריים במרכזי הערים, לעומת האופנים בהם פגשו אותם מרחבים ציבוריים מקומיים, בנאליים ויומיומיים ; נבקש להציג כיצד אותם מרחבים מקומיים התגלו כמנוע משמעותי לפעילות דמוקרטית וזירה להשתתפות קהילתית-מקומית, כיצד הובנו מתוך עיתויו ההיסטורי של דיון זה, ואילו אתגרים מציב להם העידן הנוכחי.

בשנים הראשונות של המילניום השני ניתן היה להבחין בדיון אקדמי וציבורי נרחב אודות הסוף של המרחב הציבורי. עלייתן של פעולות כמו הפרטה, הסחרה ובקרה, אשר באות לידי ביטוי לאור השינוי הניאו-ליברלי יצרו מרחבים ציבוריים “מתים”, בדמותם של פארקים שעברו לניהולם של יזמים פרטיים, מדרחובים מוטי מסחר-אמנות-הסעדה, או כיכרות מעוצבות לעילא. כולם מעוצבים בטוב טעם, וכולם ריקים. אותם מרחבים, כך נטען, שוחקים את המהות של החיים העירוניים. לעומתם, ניתן למצוא בעיר מרחבים ציבוריים בנאליים, מקומיים ויומיומיים, פעילים וחיוניים, ולהרהר בהזדמנויות שביכולתם להציע לשיקום ולעשייה דמוקרטית. פאדיסון ושארפ במאמרם  “Questioning the End of Public Space: Reclaiming Control” of Local Banal Spaces שואלים: האם זה באמת הסוף של המרחב הציבורי? או שמא הדיון הנוכחי מרוכז יתר על המידה במרחבי הדגל המופרטים? ואיך בא לידי ביטוי המפנה הניאו-ליברלי בפריפריה העירונית והתיאורטית, במרחבים הציבוריים בקנה המידה השכונתי?1

הפגיעות של הציבורי

שני עשורים של פיתוח ניאו-ליברלי הביאו לשינוי תודעתי בקרב הנהגות עירוניות, שתפסו את הזירה העירונית כזירה של יזמות ותחרות. ערים נדרשו כעת להתחרות על תשומת ליבם וארנקיהם של קהלים מסוימים כגון בני המעמד היצירתי או תיירים, ולברוא עבורם חללים עירוניים לפי צרכיהם: שירותי מסחר ופונקציות תרבותיות, זאת בשילוב הגברת השליטה על הנכנסים והפועלים במרחב בשם הגברת הבטחון האישי, ודחיקה של אוכלוסיות קיימות ש”הפריעו” לסדר הקיים. אלה הפכו חלק מהתכונות שאפיינו את הסדר המרחבי החדש. האיום הניאו-ליברלי על המרחב הציבורי היה כולל ומרובה-פנים; הפרטה העניקה שליטה מוגברת על המרחב לישויות פרטיות, שהאינטרסים שלהן לא בהכרח עולים בקנה אחד עם האינטרסים הציבוריים. מסחור מוגבר ייצר מרחבים שמעודדים צריכה יותר מאשר אינטראקציה חברתית. הפרטה ומסחור יחד תרמו לבלעדיות על המרחב הציבורי, שהביאה לנגישות מבוקרת ומופחתת, תוך הוצאה של קבוצות שוליים מהמרחב. כל אלה הפחיתו מיכולתו של הציבור לייצר אינטראקציות חברתיות ופעילויות אזרחיות במרחב הציבורי. המסחור של המרחב העירוני, וחריפותו של מהלך זה, שחקה את יכולתם של מרחבים מעין אלה להמשיך ולתפקד כזירות פתוחות ומכילות עבור ציבורים רחבים, עד כדי תחושה של אובדנם המוחלט.

הצגת הציבורי עולה מתוך המשגתם התיאורטית של שלושה: דון מיטשל, אייריס מאריון יאנג וחנה ארנדט. מיטשל עומד על כך ששנות הפיתוח הניאו-ליברלי הביאו למצב שבו יותר ויותר מרחבים ציבוריים מיוצרים עבור הציבור, ולא על ידו. ייצור מחדש של המרחב בידי גורמים שהפקיעו מהציבור את היכולת להשתתף במלאכה, השכיחה את העובדה כי פעילויות יומיומיות מצויות בליבה של הדיון החברתי והפוליטי, והוא שממשמע את המרחב ומטעין אותו בערכים ציבוריים. בנוסף, העובדה כי המרחב הציבורי נתפס כה בקלות בידיהם של מעטים, מדגימה את שבריריותו של המרחב ואת הגבולות הרופפים של הציבורי2. יאנג ממשיגה את הציבוריות כתלות של סף הכניסה למרחב – הפיזי והערכי. היא טוענת לניסוחה של “העיר שאינה דכאנית” (Unoppressive City), המאפשרת נגישות, שוויון וסובלנות לשונות. הדרך לשם עוברת בשיתופם של קהלים רחבים בתהליך קבלת ההחלטות העירוני, ומתן האפשרות להטמיע העדפות ושימושים בניסוח יעדי המרחב החל מהשלבים הראשונים של הדיון. לשיתוף של קהלים מגוונים תרומה נוספת, בכך שהוא יוצר זירה לדיון שבו מגוון השקפות זוכות לקשב ולהערכה3. ארדנט טוענת לספירה ציבורית שמוגדרת על פי הפוטנציאל שלה לשימוש בידי ציבורים רחבים, וחשוב מכך – בזכות המשך ההיסטורי של שימוש זה. ארנדט מטעינה את ה”ציבורי” בממד של זמן; השימוש הציבורי ההיסטורי והמתמשך במרחבים ציבוריים הופך אותם למאגרי זיכרון, ומאפשר לקהלים מגוונים למצוא בהם נקודות הזדהות ומתוך כך – את מקומם הממשי4.

הדיון התיאורטי שפאדיסון ושארפ מציעים מדגים את האופנים בהם שנות הפיתוח הניאו-ליברלי שחקו את המרחב הציבורי, את מידת שבריריותו ואת גבולותיו הגמישים. הדיון אודות המקום ממנו ניתן להמשיך קדימה, נדרש להכיר במאפיינים הללו ולהציע דרכי פעולה הרגישות לקיומם. המרחבים הציבוריים היומיומיים, כמו רחובות ופארקים, הם בעלי פוטנציאל משמעותי, מאחר והם מציעים הזדמנויות לפעילות דמוקרטית, להתאגדות ולהתנגדות דרך סוכנים קהילתיים (Bottom Up). אלה מרחבים פחות מנוהלים ויותר ניתנים להתאמה לצרכים מגוונים. החוקרים בחרו להתמקד במרחבים אלה מתוך ההבנה שהם משמעותיים לחיים העירוניים לא פחות ממרחבי הדגל.

קץ המרחב הציבורי המקומי? המקרה של גובנהיל ומזרח פולוקשילדס

גובנהיל (Govanhill) ומזרח פולוקשילדס (East Pollokshields) הן שתי שכונות מגורים פריפריאליות הסמוכות למרכז העיר גלאזגו שבסקוטלנד, אשר נבחרו לשמש כמקרי הבוחן לדיון. השכונות דומות במראה ובצפיפות, ושתיהן מאופיינות בגיוון דמוגרפי יוצא דופן ביחס לעיר גלאזגו כולה. ניתן לאפיין את השכונות בתנועה ערה של אנשים ברחובות, בעיקר קבוצות של ילדים ונערים, וניתן להבחין בהן בפעילות מסחרית ענפה אשר גולשת למדרכות הציבוריות. הייחודיות של השכונות מציפה בעיות חברתיות-כלכליות כמו עוני, אבטלה, פשע, וויכוחים בין גזעיים, ואלו בתורן מובילות לחוסר סדר ברחובות, חוסר פיתוח של נכסים, גרפיטי, והשלכה לא חוקית של אשפה במרחב הציבורי. שתי השכונות סובלות מהזנחה ומתת-השקעה, ושתיהן נמצאות בשוליים של תשומת הלב העירונית והממשלתית מבחינת ההשקעה בהן.

שני דוחות העידו על כך שבעיות במרחבים הציבוריים בשכונה תורמות לבעיות החברתיות-כלכליות בשכונה, ואכן, מיפוי של הבעיות במרחבים הציבוריים העיד על תת-אספקה של מרחבים ציבוריים פתוחים ומרחבי משחק לילדים, נמצאו קונפליקטים סביב השימוש ברחובות, ואיומים על סגירתם של מוסדות ציבור מצד מועצת העיר. יתרה מזאת, ישנו אזור מגורים שכוסה במערכת מצלמות במעגל סגור, ומנוטר על ידי העירייה כל העת, עניין שהפר את השלווה בשכונה.

כל אחת מהבעיות במרחבים הציבוריים יצרה אפקט אחר על הקהילה. מצלמות האבטחה באזור המגורים פילגו את התושבים, לעומת זאת, האיום על סגירת הבריכה הציבורית בשכונה איחד את הקהילה כנגד המועצה לטובת שמירה על המוסד, המחסור בשטחים הפתוחים הביא ליוזמה לפיתוח מרחבים ציבוריים חדשים באופן דמוקרטי ובשיתוף הממשל, וכל ההשפעות הללו התרחשו במקביל ובפרק זמן קצר באופן יחסי. אם כך, באיזה מובן ניתן לסכם את הסיפורים המקומיים הללו בקץ או אפילו בשחיקה של המרחב הציבורי המקומי? האם המונח ״מרחב ציבורי דמוקרטי״ מהדהד בפרקטיקות ובתוצאות הנובעות מסיפורים אלה? או האם ההיפך הוא הנכון, שהיצור-מחדש של המרחבים הציבוריים משקף פרקטיקות אנטי-דמוקרטיות, המצביעות על כך שהמרחב הציבורי, כמרחב דמוקרטי, נשחק?

פאדיסון ושארפ הניחו שיש צורך לחקור מקרים יותר ממוקדים כדי לענות על השאלות הללו. הם הציבו לעצמם מטרה: לזהות כיצד פרקטיקות דמוקרטיות משפיעות על האופן שבו מרחבים ציבוריים מקומיים מתוחזקים, משופרים ומפותחים. הם בחרו בשני מקרים מתוך המיפוי שהם ביצעו לבעיות במרחבים הציבוריים בשכונות : המקרה של סגירת הבריכה הציבורית ״Govanhill Baths״ והמקרה של פתיחת הגן הציבורי ״Hidden Gardens״.

קונפליקט והתנגדות: המאבק על הבריכה הציבורית

לאורך מאה שנות פעילותה, הבריכה הציבורית ״Govanhill Baths״ הייתה מעבר לבריכה ציבורית רגילה; היא הייתה גם מרכז קהילתי עבור תושבי האזור, הציעה פעילויות הרגישות למרקם התרבותי בשכונה כגון קבוצות שחיה או חוגים לנשים, מקום למפגשים ולהתאספויות עבור הקהילות המגוונות, ושירותים עבור תושבים חסרי דיור כגון שירותי כביסה ובית תמחוי. הידרדרות התנאים הפיזיים בבריכה חייבו את שיפוצה, אולם העירייה התנערה משיפוץ זה ובינואר 2001 הודיעה על סגירתה. הצידוקים להחלטתה נשענו על היעדרם של משאבים מתאימים ועל חוסר הכדאיות הכלכלית להפעלתו של המתקן הציבורי.

תושבי השכונה התגייסו לשנות את החלטתה של מועצת העיר. הם עמדו על חשיבותה של הבריכה כמרחב ציבורי היסטורי, והדגימו מכשולים רבים המונעים מהבריכה הפרטית להיות נגישה עבורם: בין אם מיקומה המרוחק מהשכונה המחייב הסתמכות על שימוש ברכב, בני נוער שנדרש מהם לחצות מרחבים הנשלטים על ידי כנופיות מתחרות או נשים ממוצא פקיסטני שנדרשות לחצות את הגבול השכונתי המקומי בניגוד לקודים תרבותיים רווחים. על אף טענות התושבים לא השתנתה ההחלטה, ומשכך הם פתחו במחאה בת 140 ימים, והחתימו כ-26 אלף תושבים על עצומה הקוראת למניעת סגירת הבריכה. במהלך תקופת המחאה קיימו התושבים אירועים קהילתיים רבים בחלל הבריכה כגון הצגות, הופעות, מיצגי אמנות וסדרת הרצאות לקידום שימורה האדריכלי של הבריכה. כל אלה לא הביאו את מועצת העיר לסגת מהחלטתה.

בשנת 2005 נוסדה קרן אחזקות וניהול על ידי קבוצת המחאה. התושבים גייסו הון ראשוני, שיפצו את הבריכה ופתחו אותה מחדש. עד היום הקרן מקיימת בבריכה מגוון אירועים, פעילויות וחוגים, ומציעה מענה למגוון האתני בשכונה. המחאה החברתית כנגד סגירת הבריכה איחדה קבוצות אתניות מגוונות סביב הדרישה להותיר את הבריכה פתוחה. ניתן לסכם את אירוע המחאה ככזה שהביא להתנגשות בין תפיסות דמוקרטיות מנוגדות: דמוקרטיה ייצוגית ודמוקרטיה השתתפותית. במקרה זה, הדמוקרטיה הייצוגית לא הצליחה לתת מענה ראוי לצרכי התושבים, והאחרונים נאלצו להיאבק ולאמץ פתרונות שתואמים לגישת הדמוקרטיה ההשתתפותית.

שיתוף פעולה ויצירה: Hidden Gardens

הגנים החבויים בפולוקשילדס הוקמו בשולי השכונה, בשטחו של מסוף רכבות שאינו בשימוש. הקמתם נועדה לתת מענה למחסור בשטחים ציבוריים פתוחים בשכונה, כמו גם להביא לידי ביטוי את המגוון התרבותי המאפיין את הקהילות השונות המתגוררות בה. מלאכת הפעלתם הופקדה בידי קולקטיב אמנותי, והמימון ניתן מהרשות העירונית וממפעל הפיס. קולקטיב האומנים ליווה את תהליך התכנון וההקמה של הגן, תוך מתן דגש על ביטוי לקהילות המגוונות בשכונה, מתוך תפיסה רב-תרבותית של מתן נראות לריבוי. מלבד האומנים, צוות ההקמה של הגן כלל נציגי ציבור ואנשי מקצוע ותושבים ממגוון הקהילות. לאורך כל שנות פעילותו, הגן מארח אירועים כמו פסטיבל האור, פסטיבל הפרחים, שבוע הפליטים, שהות אומן, הקמת אחו וזריעת פרחים, כל זאת תוך מתן דגש למפגש בין קהילות מרקעים שונים בתוכו. פרויקט זה מהווה דוגמה לאופן שבו דמוקרטיה השתתפותית יכולה לתמוך בפיתוח ובתפעול של מרחבים ציבוריים מקומיים ודמוקרטיים.

המרחבים הציבורים הבנאליים: סיכום

מתוך המחקר ניתן ללמוד שלמרחבים הציבוריים הבנאליים חשיבות גדולה עבור האופן בו מתנהלים החיים השכונתיים והקהילתיים. שני המקרים בהם דנו לעומק אכן מעלים בספק את הסוף של המרחב הציבורי, וממחישים את היכולת של המקומי להתנגד לאתגרים המוצבים בפניו. אתגרים אלה באים לידי ביטוי בכל מרחב ציבורי, אך הסבירות שתבוא לידי ביטוי התנגדות לשינויים, בייחוד לשינויים ניאו-ליברליים, גבוהה יותר במרחבים הציבוריים המקומיים. מאבק ודיבייט הם שני אלמנטים מכוננים בהקשר של המרחב הציבורי. הציבוריות של המרחבים הציבוריים בעיר היא זו שמקנה להם משמעות, אבל היא גם מקור החולשה שלהם. ככל שמרחב ציבורי מזוהה עם הקהילה והמקומיות, כך הוא מוגן יותר, מאחר והוא יעורר מאבק כאשר יפגוש אתגרים מסוגים שונים. מרחבים ציבוריים ששייכים לכולם (או שבעצם לאף אחד?) כמו מרחבי הדגל הניאו-ליברליים, חלשים יותר לעומת המרחבים הציבוריים הבנאליים.

ומה עכשיו?

תנועות האוקיופיי (occupy) למיניהן סדקו את האידיאל הניאו-ליברלי ברחבי העולם; בוול סטריט ובקהיר, באיסטנבול, בטוניס ואפילו בשדרות רוטשילד בתל אביב, המונים הפקיעו את המרחב הציבורי בקריאה לסדר יום דמוקרטי וצודק. גלגלי העיר היזמית המשיכו לכבוש עוד ועוד מרחבים בעיר, אבל נדמה כי המטוטלת החלה לנוע לצד השני. אף שהמחאות הגדולות התגבשו במרחבי הדגל המופרטים, גם ה”ציבורי” הקטן, הדחוי והיומיומי שבשכונה הוטען בערכים ובפעילויות שלפתע הועמדו על נס; אל מול מתחמי הקניות המופרטים הגוססים, התגלו חיים חדשים במרכז המסחרי השכונתי, גינות קהילתיות הוקמו ביוזמות מקומיות ותנועות שורשי-דשא (grassroots) נהיו לטקטיקה מוכחת לשינוי פוליטי.

עבור אדריכלים ומתכננים, שמורגלים בעבודה עבור הון פרטי או בעבור נבחרי ציבור בעלי כוח פוליטי, היווה השינוי הזה שיעור איטי ולא פשוט, שהצריך ניסוח מחדש של אתוס מקצועי כמו גם חיפוש אחר אופני פעולה חדשים; קשובים יותר לקולות מקומיים, וכאלה המחפשים סוכני שינוי השותפים למלאכת התכנון. נדמה שיותר מכל, השינוי הזה מחייב לחשוב באופן מתמיד על המרחב הציבורי כפרויקט מתמשך ולא גמור, על המקום המסוים שיש לעיצוב בהצרנה שלו, ועל ההזדמנויות שהוא יכול להציע.

  1. Paddison, R., & Sharp, J. (2007). Questioning the end of public space: Reclaiming control of local banal spaces. Scottish Geographical Journal, 123(2), 87–106. https://doi.org/10.1080/14702540701615236 ↩
  2. Mitchell, D. (2003). The Right to the City: Social Justice and the Fight for Public Space. New York: Guilford. ↩
  3. Young I. M. .(2000). Inclusion and Democracy. Oxford: Oxford University Press ↩
  4. Arendt, H. (1958). The Human Condition. Chicago: University of Chicago Press. ↩