חשיבותה של פיסת דשא

הסגר שוב הגביל את התנועה במרחב ואת החיפוש אחר מרחבים פתוחים ונגישים בעיר. מדוע בשבת שמשית נותרו גינות המשחקים ריקות ואילו מדשאות וכיכרות המו משפחות וילדים? כרמל חנני חוזרת לתובנות מהספר ארץ-גנים כדי להסביר זאת

“הנוף הוא בכל מקום. צבעיו, ריחותיו וההשתנות שלו מזכירים לנו, בני האדם, את היותנו בני חלוף, אורחים. […] למרות נוכחותו בכל מקום, הנוף אינו נגיש לכול. עבור תושבי העיר, הטבע נמצא במרחק נסיעה ממושכת. עבורם, השהייה במרחב הציבורי, המלאכותי והמתוכנן, היא המפגש והמגע היומיומיים עם עולם הטבע” (מתוך הספר “ארץ – גנים“, הוצאת רסלינג 2017).

כך נפתח הספר “ארץ – גנים” העסק בתכנון שטחים פתוחים בעיר. שנתיים מאז פרסומו, מקבל הנושא עדנה מחודשת וחוזר לקדמת הבמה, כאשר מגפת הקורונה, והגבלת חופש התנועה שהביאה עמה שינו את מציאות חיינו מקצה לקצה וחידדו את חשיבותם של השטחים הפתוחים בעיר.

הסגר, האיסור להתרחק ממקום המגורים, הצפיפות בעיר והריחוק מהטבע, לצד חוסר הרצון להיפגש במרחבים סגורים לאור הנחיות תברואתיות – הביאו לפשיטת ההמונים על המרחבים הפתוחים בעיר. כשחופי הים אסורים לשהייה, בתי הקפה סגורים ולא ניתן להתרחק ברכב מעל ל-1000 מטרים – דווקא המרחבים בעיר שמספקים הפוגה מהרצף הבנוי ואפשרות לשהות במקום מאוורר –  הפכו לחשובים מאי פעם לבריאות הנפש והגוף.

נהירה זו הביאה לכך שבשבת שמשית וחמימה בעיצומו של הסגר השלישי, מצאתי עצמי בין כמה רבבות של אנשים מחפשת פיסת דשא פנויה ליד הבית. מקום בו אוכל לשבת עם בני משפחתי מבלי להתקהל. בכל מקום אליו פניתי ראיתי אנשים שיצאו לספוג שמש בטווח האלף מטר; מי באופניים ומי ברגל, מי בהרכב מורחב ומי לבד- נדמה ש”כולם” היו בחוץ. אבל לא בכל חוץ, לא ברחוב, ולא בגני השעשועים, אלא במרחבים פתוחים, שאינם מבונים. כאלה שהיו בהם ספסלים, מעקות נוחים לישיבה או דשא נעים. כך למשל באזור הצפון הישן של תל אביב ניתן היה לראות כי פארק הירקון, כיכר רבין וכיכר מסריק היו הומים, אך גינות השעשועים הרבות הממוקמות בין הבתים – עמדו  ריקות. הצפיפות היחסית במרחבים הפתוחים עוררה לשאלה מדוע דווקא שם? למה אנשים לא מתקדמים עוד כמה מאות מטרים ומתיישבים במרחב ציבורי אחר כדוגמת גן המשחקים? מה כל כך מיוחד במקום בו אנו יושבים שמזמן אליו את כל תושבי המרחב?

הספר “ארץ-גנים” מצביע על “רעות חולות” בתכנון השטחים הציבוריים בישראל, בהם תכנון יתר והשטחה. כך למשל נכתב כי מרבית המרחבים הציבוריים “מוקפדים ועשויים, הומוגניים ומבוקרים ומתעלים את פעילות המשתמשים ומציפים אותם ברעש קולי וחזותי.”¹, וכי עיצובם של מרבית השטחים הפתוחים בעיר הינו “עיצוב דו מימדי, גרפי, ובשפה עיצובית אחידה המתעלמת מהקשר תרבותי ומאקלים מקומי”. עוד מציין הספר כי “הפרגמטיזם ניכר בארגון השימושים במרחבים ציבוריים הפתוחים בעיר; הארגון של המרחב מאופיין בריבוי של גירויים ומתקנים המפעילים את המשתמשים ללא הרף [..] במובן זה, המרחב הפתוח אינו מציע עוד חלופה לסאון העיר, אינו מספק מרגוע מחיי היומיום האינטנסיביים, אלא מהווה המשך לחוויה העירונית הצרכנית“.²

לעומת זאת הספר מציע תכנון של מרחבים פתוחים כ”מרחבים עגולים” המבוססים על שלושה עקרונות יסוד: (א) הנוף כמרחב של פרשנות אישית – צמצום הפעולה התכנונית והעיצובית, שקט חזותי ואפשור חוויות של גילוי, סקרנות ושעמום; (ב) הנוף כמרחב רב ממדי – שילובי חומרים וצמחיה במטרה להפעיל את החושים; (ג) הנוף כמרחב של רווחה- תכנון השטחים הפתוחים בזיקה לצרכי התושבים ובשיתופם”.³

ניגוד זה בין מרחבים החוטאים “בתכנון יתר” למרחבים עגולים, הינו ההסבר לכך שגינות המשחקים היו ריקות אך המדשאות הפתוחות והכיכרות העירוניים – המו אדם. דווקא אותם מקומות שלא הציעו פעילות מוגדרת ומתועלת, אשר עוצבו בחומרים פשוטים וטבעיים (דשא, צמחיה, אבן וכן הלאה) משכו אליהם אנשים שביקשו פשוט “לשהות”.

מקרה מבחן מעניין הוא גינת ההסתדרות⁴ שתוכננה על ידי אדריכלית הנוף חוי ליבנה יחד עם האדריכל האחראי צחי אסא. מדובר על שטח פרטי פתוח בן כ-5 דונמים שעוצב לאחרונה ונפתח לציבור הרחב בנובמבר 2020. בעבר (מאז הקמת בניין ההסתדרות ב-1953) הגינה היתה סגורה בגדר ונפתחה לציבור לסירוגין לטובת אירועים קהילתיים מצומצמים או ירידי מכירות, עם זאת לאחרונה התקבלה החלטה להנגישו לציבור הרחב.⁵

כר הדשא בחזית הבנין, חולק לשני משולשי דשא המשובצים פינות ישיבה ועצים ששומרו בהם, ולשביל אספלט משופע בין כרי הדשא המאפשר מעבר כלי רכב דו גלגליים. הפרשי הגבהים בין הגינה לרחובות הסובבים (ארלוזורוב ובן סרוק) תווכו באמצעות מדרגות עץ ובטון רחבות שמאפשרות גם מרחב שהיה, ישיבה ומשחק. פרט לכך פוזרו ברחבי הגינה גם פינת ישיבה עם שולחנות ומצללות עשויים עץ וכן משאית אוכל קטנה בקצה רחבת בטון בה ניתן למכור קפה ומאפים. פיתוח המרחב על בסיס פתיחתו לרחובות הסובבים, לצד צמצום יחסי בחומרי הגלם ו-אי העמסה של פונקציונליות מוגדרת – מביאים להצלחתו. גמישותו של המרחב מאפשרת לו לקלוט פונקציות שונות ולהוות אכסניה לאוכלוסיות מגוונות. כך אנשים ישבו בחבורות או בגפם, מכל טווח הגילאים, תחת צל או השתזפו, קראו ספר בספריה או הסתכלו בנייד. לפתע מראות, פסטורליים ונינוחים שאנו רגילים לראות ממקומות אחרים במרחב ובזמן (למשל פארקים עירוניים בניו יורק או לונדון, או לחילופין בתל אביב של שנות השלושים והארבעים)  הפכו נוכחים גם בתל אביב של המאה ה-21.

איש אינו יודע לצפות כיצד תשפיע מגפת הקורונה על אורחות חיינו לטווח הארוך ובעקבות כך על שוק הנדל”ן, אך לכולם ברור שתהיה לה השפעה. כבר כיום ניתן לראות ספקולציות הולכות וגוברות באשר לשוק בנייני המשרדים נוכח התבססות העבודה מהבית ומעבר רוב החברות הגדולות למודל עבודה (גם אם חלקי) –של עבודה מרחוק. עם זאת, בעוד שעתיד שוק המשרדים בעתיד לוטה בערפל, וסביר כי נראה תמורות גם בעיצוב מרחבי המגורים, חשיבות המרחבים הציבוריים והפתוחים ברחבי העיר – עלתה על נס. כיום יותר מתמיד ברור שהעיר זקוקה לריבוי מרחבים ציבוריים, לאו דווקא גדולים, אך איכותיים, נגישים ושקטים. כאלה שמאפשרים שימוש מגוון בטווח רחב של שעות היום ועל ידי סוגי אוכלוסיה שונים. נוכח שינוי זה, ראוי להקדיש יתר מחשבה למרחבים הפתוחים בעיר (ציבוריים או פרטיים) – ובעיקר אולי לתכנונם, או היעדר תכנונם, עיצובם ונגישותם. מגיפת הקורונה איששה את מה שכתבנו בארץ גנים;מעט זה הרבה. כדאי לזכור זאת בעת התכנון והטיפול במרחבים הפתוחים בעיר, שהינם רלוונטיים לחיינו בימי מגיפה וגם הרבה אחריה.