חשיבה מחדש על תפקיד ‘הקהילה’ בזמן מגפת הקורונה

כיצד נתפס מושג ‘הקהילה’ בזמן משבר? כיצד הקהילה מתארגנת כדי להתמודד עם המשבר? רשימה זו סוקרת את המאמר People in a pandemic: Rethinking the role of ‘Community’ in community resilience practices, שעוסק בתפיסה הקהילתית בזמן מגפת הקורונה.

מתי אנו מודעים לקהילות סביבנו? כשאנו זקוקים לעזרה, רוצים לשאול משהו, להשעין כתף, אנו מרימים את הראש, תוהים למי לפנות ומוצאים בתוך הרשת הקהילתית מישהו שיכול לסייע לנו. אבל מה קורה כשהמשבר רחב יותר ופוגע בכל הקהילה? כיצד הוא משנה את הקהילה ואת תפקודה? השאלות האלו הפכו חשובות במיוחד בימיה הראשונים של מגפת הקורונה. אי ודאות גדולה כיסתה את חיי היומיום. הגבלות התנועה כפו על התושבים לחיות בסביבתם המקומית. עיריות וארגונים אזרחיים הפכו דומיננטיים בניהול המשבר וסיוע לנזקקים לעזרה, לעיתים בצורה כאוטית, ללא חלוקת עבודה מסודרת. המציאות הזאת, דווקא ברגע של משבר גלובלי, הכריחה אותנו לאמץ נקודת מקומית, קהילתית. כיצד המשבר עיצב מחדש את המושג של קהילה? האם חיזק אותה בזכות באמצעות חיבורים ויוזמות חדשות? או שהחליש אותה בשל התחרות על משאבים וסיוע שהעמיקו את החשדנות?

המאמר People in a pandemic: Rethinking the role of ‘Community’ in community resilience practices, שהתפרסם בכתב העת Geoforum, דן בשאלות אלו, תוך התמקדות באופן בו מושג ‘הקהילה’ בא לידי ביטוי בניסיונות לבנות חוסן בתגובה למצבי חירום, במקרה המדובר, מגפת הקורונה. המאמר מתבסס על 65 ראיונות עם עובדים בתגובה למצבי חירום מרחבי העולם, שנערכו בין מאי ליולי 2020, תקופה בה תחושת אי הוודאות הייתה גדולה וההשלכות של הקורונה על חיי היומיום היו משמעותיות מאוד. על אף ההבדלים העצומים בין מקום למקום, החוקרים ניסו לזהות את קווי הדמיון ואת המגמות המרכזיות באופן בו המרואיינים תופסים את מושג ‘הקהילה’ בתגובה לקורונה. הם אפיינו שתי מגמות מרכזיות: הקהילה כמכניזם שיחני שמצביע על הפגיעויות והצרכים המגוונים של אנשים שונים באותו המרחב, והקהילה כמנגנון תיווך וניהול בין השחקנים השונים, הפורמליים והלא פורמליים, במאמצי ההתמודדות עם המגפה.

ברשימה זו, אציג את המושגים ‘חוסן’ ו-‘קהילה’, אדון בממצאים המרכזיים של המאמר ואשאל כיצד תפיסת מושג ‘הקהילה’ ממשיכה להיות רלבנטית גם בעתות שגרה.

חוסן וקהילה כמושגים שמדגישים תפיסה דינמית של המציאות

כיום, מדינות מתייחסות למצבי חירום בצורה שונה מבעבר. בעבר, הייתה שאיפה לאפיין, לשלוט ואף למנוע את מצבי החירום והשלכותיהם. השאיפה התבססה על האמונה בכוח המוחלט של האדם לעצב ולשלוט במציאות סביבו. תפיסה זו מכוחה לטובת תפיסה מבוססת חוסן, לפיה לא ניתן לצפות את האירועים, ויש להשלים עם הימצאותם מחוץ לשליטתנו. לפי תפיסה זו המדינה אינה מנהלת סיכונים כל יכולה אלא גוף דינמי שמטרתו להגיב לתנאים בשטח שממשיכים להשתנות מרגע לרגע. הדגש על התאמה ואדפטציה דינמית מרמז על האפשרות לשינוי. מצבי החירום לא נתפסים עוד כהפרעה ברצף ליניארי של התקדמות אנושית, אלא נתפסים כהזדמנויות לעצב מחדש את התשתיות והכלים להתמודדות עם מצבי החירום. למשל, מעבר מסוכנות מרכזית שמנהלת את מאמצי הסיוע מרחוק לביזור של גופים הפועלים במקום תוך תיאום עם שחקנים וסוכנויות נוספים.

המושג קהילה תואם תפיסה זו המדגישה את קנה המידה המקומי. קהילה מכילה אינטרסים משותפים, רגישויות והתחייבויות, המבטיחים יחד התהוות של חיים ציבוריים קולקטיביים. קהילה אינה סטטית בזמן, היא ממשיכה להתעצב ולהשתנות סביב המתח בין האינטרסים המשותפים לרצונות האינדיבידואליים, בתהליך מתמיד של משא ומתן. הדינמיות הזאת הופכת את הקהילה למשמעותית בבניית חוסן, התלוי באדפטציה בקנה מידה מקומי. הקהילה יכולה לתווך בין קנה המידה המדינתי לקנה המידה המקומי וליצור סינתזה בין אלתורים קהילתיים (תהליך bottom-up) לבין פעילות ממשלתית (תהליך top-down). עם זאת, הפוטנציאל של הקהילה מכיל גם סיכון. הקהילה עלולה לאבד את האוטונומיות והביקורתיות שלה ולהפוך לסוכנת שמנרמלת ומשתפת פעולה עם הפעילות והכוח של המדינה.

הקהילה כמכניזם שיחני וכגורם מתווך בזמן המגפה

במסגרת המחקר, המרואיינים השונים (הראיונות נערכו בין מאי ליולי 2020) תיארו תחושה מתמדת של אי ודאות וחוסר אונים למול המגפה. המשאבים והמוכנות של המדינות היו מוגבלים, לא ניתן היה לזהות חולים ולא היה ברור מהם הסיכונים וההשלכות של המצב. הקורונה יצרה מציאות בה לגבולות אין משמעות. היא פגעה בכל רבדי החברה והשפיעה על כל תחומי החיים.

במחקר מושג ‘הקהילה’ היה מרכזי בתאור הדינמיקה של המגפה והפגיעות ממנה. דרך התפיסה הקהילתית, התחדדה המודעות לצרכים הייחודיים של אנשים שונים. לדוגמא, אחד המרואיינים מספר על מוסלמים אדוקים ששהו בהסגר ועל הצורך לספק להם מזון הולם, עם כשרות חלאל. במקביל, הקהילה הפכה להיות גורם מארגן ומתווך בין שחקנים שונים, פורמליים ולא פורמליים, במאמצי התגובה למגפה. לדוגמא, מתנדבים המתקשרים לבחון את הצרכים של קשישים ואיסוף וחלוקה של תרומות בקנה מידה שכונתי. עם זאת, קיים אתגר לתאם פעילויות שונות ברמה המקומית ועלולה להיווצר כפילות ומתח בין פעילויות שונות. בנוסף, קיים חשש שפעילות לא פורמלית לא תחזיק מעמד לאורך זמן ללא תמיכה ממוסדת. כמו כן, עולה שאלת האחריות על התגובה. במציאות ניאו ליברלית, בה המדינה מקצצת בתקציבי סיוע בצורה שלא מאפשרת לה להגיב תגובה הולמת למשברים ומצבי חירום, נוצר מצב בו האחריות עוברת לקהילה ולאינדיבידואלים הפועלים בתוכה. הם, למעשה, משמשים כזרוע ביצועית ניהולית נטולת ביקורת שמשרתת את המדינה. במקביל, אין גוף שמאזן בין המשאבים היחסיים של כל קהילה בהתמודדות עם המשבר, מה שעלול להגביר את אי השוויון והפערים שיוצר מצב החירום.

הקהילה ביום שאחרי המגפה

לסיכום, החוקרים מדגישים את קווי הדמיון בתפיסת מושג ‘הקהילה’, על אף ההבדלים בנסיבות המגפה בין מקום למקום. ישנה שאיפה כוללת ליצור חוסן ברמת הקהילה דרך תהליך של אדפטציה וקואורדינציה. מושג ‘הקהילה’ מהווה מכניזם שיחני שמאפשר לראות את מורכבות המצב, את ההטרוגניות בצרכים המגוונים של האנשים שמתקיימת במרחב ובזמן סימולטני. הקהילה גם מתפקדת כזרוע ביצועית ניהולית שמתווכת ומתאמת בין גורמי סיוע פורמליים ולא פורמליים. למעשה, הקהילה היא כוח הכרחי בהתמודדות עם מצבי חירום, במציאות בה המדינה מרוקנת את עצמה ממשאבים חברתיים לטובת תחרותיות כלכלית. התפיסה הזאת חושפת את המתחים בין הכוחות ההגמוניים של המדינה, החוסן הקהילתי והעוצמה הבלתי ניתנת לחיזוי של מצב החירום עצמו. השיח על מושג ‘הקהילה’ מדגים לנו כיצד ידע מעצב פרקטיקות של שליטה ומשילות ומעלה את השאלה המטרידה מי מקבל מענה לצרכיו במצב חירום ומי לא מקבל.

ומה בישראל?

בישראל, ניכר היה כי התקיימו שיתופי פעולה מקומיים רבים. אלו הובילו לפעילות קהילתית בבניינים רבים, למשל, יצירת מסגרות חברתיות ולימודיות לילדים. המגמה הזאת הייתה כל כך מוצלחת עד שהפכה לכלי שיווקי ליזמים בתחום הנדל”ן, שמשווקים פרויקטים סביב רעיונות כמו יצירת קהילה וחיים קהילתיים.¹ מצד שני, הקורונה יצרה גם תחושת איום. כל אחד היה למדביק פוטנציאלי, שחיזק את הצורך בהתבדלות. במקרה קיצוני, ראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה הכהן, החליט להציב גדרות שיחסמו את הגישה בין עירו לעיר בני ברק. הוא נימק זאת בצורך בהקפדה על בריאות הציבור וצמצום הדבקה, אך רבים זיהו בפעולותיו מניעים גזעניים וטענו שהוא מגדיל את תחושות הפילוג והקיטוב.²

השאלה שהחוקרים עוסקים בה היא מה עתה? ברור כי מושג ‘הקהילה’ משתנה לאורך זמן כתלות בתנאים הפוליטיים בזמן ובמקום. האם הקהילה עדיין מהווה מסגרת דומיננטית, גם ביום שאחרי, כשאין כבר צורך בחוסנה בצורה יומיומית? כיצד אפשר לתעל את החוסן שנוצר בזמן המגפה כדי לחזק את המשכיותה של הקהילה? כמו כן, אנו, כמתכננים, יכולים להשפיע על המרחב הפיזי בו פועלת הקהילה. האם יש מקום לתכנן אחרת את המרחבים המשותפים?