גל לויןהסיפור זכה להתפרסם במסגרת תחרות ‘בסיס משותף‘, בקטגוריה של סיפורת.
“נטע, אני מצטער שאני נופל עלייך ברגע האחרון. איתן עם קורונה, והכתבה חייבת לצאת לאור עד יום חמישי. אני מבקש שתעצרי את העבודה על המהגרים בשפירא, ותתמקדי במשימה הזו במקום. איתן אמור היה לפגוש את האחראים של רעות היום בחמש וחצי. בבקשה תגיעי בזמן. זו הכתובת.”
“רעות זה לא ביד אליהו?” אני שואלת במרמור.
“לא, זה מרכז אחר של רעות.”
“אוקיי.” השעה כבר ארבע ורבע. במקום להגיע הביתה, לתלות כביסה, להתארגן עד שרועי יחזור וללכת יחד למסעדה כמתוכנן, אני יוצאת לתפוס את הרכבת הקלה.
“רועיקי, אני אגיע באיחור. אבל אל תבטל את ההזמנה.”
“ניסים הפיל עליי את הקייס של איתן.”
“סליחה מאמי שלי, טיימינג נוראי.”
סימסתי לו. הוא בטח ייראה את שלוש ההודעות כשייצא מהמשרד.
לפני שבועיים וחצי סגרנו על היום בערב. שלוש שנים זו כבר תקופה, סיבה לחגוג. מעצבן, מכל הימים דווקא היום היו חייבים להפיל עליי קאדר חדש.
את פני מקבלים אור (גבר) ונור (אישה). אני לא יודעת ערבית אבל משהו מצלצל מוכר מהשיעורים ביסודי. אה, אני קולטת. “המשמעות של השם שלכם זהה בשתי השפות. מצחיק”. “מבטיח לך שזה עלה במפגש הראשון שלי עם נור. לפעמים גם אחרים שמים לב לכך ומציינים זאת בהתלהבות. היום אנחנו כבר מחייכים בנימוס כששומעים את האמירה הזו”. “ואם אנחנו במצב רוח טוב, אפילו מחליפים בינינו קריצה”, מוסיפה נור.
“טוב, חדל פטפטת. בואי תראי מה קורה מאחורי דלת העץ הגדולה”, אומר לי אור בזמן שהוא מוביל אותנו דרך מבואה נעימה למראה, אל חדר מרווח בעל מרצפות ישנות.
ליד פינת קפה מושקעת עומדים כמה אנשים צעירים ומפטפטים. בצמוד לקיר מסודרות ערימות של כיסאות. בקדמת החדר ישנה במה מוגבהת ובין לבין מסודרים כמה שולחנות עגולים ומסביבם כיסאות מסוג אחר. המקום אינו עמוס, אך ניתן להרגיש את האנרגיה של הנוכחים. אנשים מפוזרים בין השולחנות. אף אחד לא יושב ובוהה בצג של מחשב. אני מסתכלת סביבי במהירות, מעט מופתעת.
“אלו המבקרים של המשתקמים?”, אני מעזה לשאול לבסוף. נור נעצרת ומפנה אלי מבט תמוה. “לא. אלו המשתקמים עצמם. אם את מתעקשת לקרוא להם ככה. לא הסבירו לך מראש מה הייעוד של המקום?”
אני מרגישה את הסומק מתפשט בלחיי. “לא ממש”, אני מגמגמת. “אמרו לי שזה חלק מרעות, מרכז שיקומי.” אור נעמד גם הוא. “חבל שלא הכינו אותך טוב יותר. מצד שני, ככה תוכלי לגבש רושם אותנטי על המקום ועל הפעילות שלנו.”
“המשתקמים הם אנשים צעירים ובריאים”, אור מסביר. “יותר בריאים מרבים שאני מכיר, אם את שואלת לדעתי האישית”. “העניין אצלנו הוא נפשי”, מוסיפה נור.
התמונה מתחילה להתבהר, זה מרכז שנותן שירות פסיכולוגי וליווי אישי לפגועי נפש. אני מחליטה לא להוציא מילה נוספת ולתת להם לדבר, לחשוף בפניי את המציאות.
“אם תסתכלי סביבך”, נור ממשיכה, “תוכלי לראות את המגוון הקיים של חניכי המרכז”. אנחנו מתיישבים בשולחן העגול הפינתי, ואני יכולה ממושבי להתבונן בנוכחים. אני רואה שלוש צעירות שלראשן מטפחת. חיג’אב, אני מתקנת את עצמי. משהו שלמדתי לא מזמן. אני רואה צעירים כהי עור, אחדים ענודים בשרשרת צלב ואפילו צעירה מלוכסנת עיניים. בחור עם כיפה ובחורה עם חצאית שמסתודדים ליד מכונת הקפה. בחורה אחרת מלאת קעקועים.
“מי שמגיע לכאן נושא כאב במידה כזו או אחרת, בין אם הכאב נובע מהמעמד שלו בחברה או בין אם הוא מרגיש באי הצדק שמאפיין את החברה הישראלית.” אור מסביר. “המטרה של “רעות- וידאד” היא ליצור מרחב בו אפשר להיפגש, להכיר לעומק. לדבר על הכאב, אבל גם לתת אלטרנטיבה למצב הקיים בחוץ. שמנו לנו למטרה לייצר כאן תרבות אחרת.”
“אנחנו שואפים שהאנשים ילמדו להכיר אחד את השנייה, ומתוך ההיכרות הזו יזהו את הצורך של האחר. התקווה הגדולה שלנו היא שיצאו מכאן גם חברויות”, נור מוסיפה. היא מדברת בחדות. המילים שיוצאות לה מהפה נאמרות במעין בנחישות כזו, שלרגע צורמת באוזן. ויחד עם זאת, היא גורמת לי לרצות שנור תפתח את הפה ותאמר עוד משהו.
“אנחנו פועלים רק ארבעה חודשים, אבל כבר רואים את הניצנים של החברויות האלו. אני מציע שתתפסי לך כמה חניכים לשיחה, ותתרשמי בעצמך.” אור מחייך אלי, ומצביע אל עבר השולחן העגול שקרוב לבמה.
אני מהנהנת, משאירה את התיק על הכיסא ומתקדמת אל עבר השולחן. “היי, קוראים לי נטע, אני עורכת כתבה על המקום מטעם המקומון של העיר. אולי תסכימו לשוחח איתי קצת?”
“כן, בכיף”, אומרים שני הצעירים בעלי העור הכהה. “מה את רוצה לדעת?”
“ספרו לי מה אתם עושים פה, למה הגעתם ומהיכן אתם?” אני עונה להם.
“אני סאלם, וזה יונס”. “מי מתחיל?”, הם מתלבטים. “תתחילי את”, אומר יונס לסאלם. “טוב.” היא מחייכת, ומשתתקת לרגע. “אז ככה, אני באה משכונת התקווה. אני ברעות וידאד כבר חודש וחצי. יונס סיפר לי על המקום. הייתי קצת מבולבלת בהתחלה. לא ידעתי אם כדאי לי להגיע או שזה גדול עליי. בגלל האלימות והמאבקים של המתנגדים והתומכים, פחדתי נורא לצאת מהשכונה או שיגלו שאני מגיעה לכאן. כי אני לא יודעת איך זה יתפרש אצל חלק מהקהילה. אולי יש כאן אנשים ששייכים לשני הצדדים ומי יודע לאן הדברים יתגלגלו. אבל יונס התלהב ממש כשדיבר על המקום, אז החלטתי לנסות. אני ממש שמחה על כך, אבל עדיין ממציאה סיפורים בכל פעם שאני יוצאת לרעות. בכל מקרה, בבקשה אל תזכירי את השם שלי בכתבה.
בגדול אפשר להגיע בין פעם בשבוע לארבע פעמים. תלוי בך. הכניסה היא חינמית לגמרי. למעלה יש חלל עבודה, שאפשר גם ללמוד או לעבוד בו עם המחשב בשעות הבוקר, לפני שמתחילה הפעילות במרכז. אחר הצהריים מותר לשבת שם רק אם את מגיעה לפחות פעמיים בשבוע, וגם אז, לא יותר משעתיים. כי בסוף כל הרעיון כאן הוא מפגש עם אנשים. זה די מגניב. תמיד יש כיבוד בפינת הקפה. אני לוקחת משהו לנשנש ומתיישבת באחד השולחנות. תמיד מתיישב עוד מישהו בסוף, גם אם זה לוקח קצת זמן. החוקים פה די פשוטים. כשמישהו מתיישב לידך בשולחן את צריכה לשים את הטלפון בצד ולנהל איתו שיחה. זה מאוד מביך בהתחלה. יש כרטיסיות עם שאלות הכוונה. השתמשתי בהן בהתחלה, אבל היום אני כבר פחות צריכה אותן.”
סלאם עוצרת את השיחה איתי וקמה כדי לחבק צעירה נוספת שמתיישבת איתנו בשולחן. “מה קורה טלטול?”, היא מפנה אליה את השאלה.
“וואי איזה יום, אל תשאלי. קיבלנו מטלה מזעזעת בלימודים, היא לקחה לי נצח. ממש רציתי להספיק להגיע היום, ומיהרתי בטירוף. הטלפון נפל לי על המדרכה וכל המסך התנפץ.”
“לא נכון!”, קוראים סלאם ויונס ביחד.
“מי את?”
“אני נטע”.
“היא עושה כתבה על המרכז”, משיב יונס במקומי. “טל, אולי תמשיכי את? אני אדבר בסוף. “
“יאללה, למה לא. תוסיפי תמונה שלנו לכתבה?” היא שואלת בחיוך שובבי.
“בטח”, אני עונה לה.
“קול, אז מה כבר סיפרתם לה?”
“רק על ההתחלה- השולחנות העגולים.” אומרת סלאם.
“סבבה, אני אמשיך מפה. האמת שאני הייתי חלק מהחניכים הראשונים שפתחו את המרכז. אני לומדת סוציולוגיה אנתרופולוגיה באוניברסיטה. שמעתי על המקום דרך אור המדריך וכמובן שהתלהבתי בטירוף. הכרטיסיות בשולחן הן הרעיון של מונא, חברה שהכרתי בתואר. היא משלבת סוציולוגיה וחינוך. בכל מקרה, אני מתה על זה שהמרכז הוא מקום שאפשר פשוט לבוא ולהכיר. תמיד יצא לי לשמוע על הקהילה האריתראית במדיה, אבל לא הכרתי אנשים ממנה עד שהגעתי לרעות-וידאד. גם חבר’ה ערבים לא. עד הלימודים באקדמיה לא החלפתי מעבר לשלושה משפטים עם ערבי וגם זה בדרך כלל בקופת חולים או בשיחה עם שירות לקוחות של פלאפון. פה פגשתי את ואסים, שהוא אקטיביסט בחברה הערבית והוא פועל לקדם את הקהילה הגאה אצלם. הוא בחור מעורר השראה. הוא אף פעם לא כאן בימי שני כי זה יום שהוא מרכז את הפעילות של הקבוצה שלהם, אבל אם תבואי גם ברביעי תפגשי אותו.”
“ועל הדרך תישארי כבר לשיעור של נאדיה וליה”, יונס מוסיף.
“וואי כן!”, סאלם מתלהבת, “את חייבת להצטרף. נאדיה מלמדת אותנו ערבית מדוברת, וליה היא עוזרת שלה. ליה יהודיה, כן? יצאה ממודיעין או משהו, אז היא יודעת ערבית מעולה.”
“איפה הייתי? אה, כן”, ממשיכה טל. “זה ממש מקום עם יכולת ריפוי, רעות-וידאד. אני מודה שמאוד חששתי מהיכרות קרובה עם ערבים, ואחרי שפגשתי את ואסים גם אם אני רואה ערבי שאני לא מכירה ברחוב, אני מרגישה פחות מסוייגת או חוששת. למקום הזה יש כוח.”
“אני חייב להוסיף, אני אריתראי. אין לנו מעמד חוקי פה. זו הצרה הכי גדולה שלנו, והיא יוצרת המון בעיות. אי אפשר להתקדם, להתפתח. אנחנו לא מצליחים לראות את העתיד. אני מגיע משפירא, היחס שלנו עם השכנים הוא בגדול טוב. בשכונת התקווה זה אחרת. אבל כשאני יוצא לעבודה אני מרגיש שהמצב אבוד. לרוב ישראלים לא אכפת, הם לא רוצים אותנו פה. והכל בגלל השם הרע שהתקשורת הוציאה לנו. מי שמגיע לשפירא רואה חיים מאוד אחרים, אנחנו והישראלים חיים ביחד בשלום.
החיים שלי ושל הקהילה, בעיקר של המבוגרים, הם רחוקים מלהיות טובים. אבל אני מרגיש שאולי אולי החשיפה של התרבות שלנו לאנשים מבחוץ, יכולה לשנות את הרושם המוטעה שיצרו לנו. אולי זה קצת ישפיע. הגעתי לכאן כי אני נמצא בתוכנית ליווי עם מדריכת צעירים מהקהילה. היא סיפרה לי על המרכז הזה, והחלטתי לנסות. אין מה להפסיד. הגעתי לפה ובהתחלה הרגשתי מוזר. אחת לשלושה שבועות יש ערב תרבות, כל חניך יכול לבוא ולספר על הרקע שלו, הקהילה, המנהגים. בהתחלה לא העזתי. אבל כשכבר כן, זה היה מדהים. עליתי לבמה יחד עם ג’וני ודילט, שני חברים מהקהילה שגם כן מגיעים לרעות. הקהל היה המום בסוף. אחרי זה אני זוכר שיואב וגם נועה הזמינו את החברים שלהם למרכז, התעקשו שהם ישמעו את הסיפורים שלנו. דילט עשתה את המסע מאריתריאה עם אמא שלה ואחותה התינוקת. היא סיפרה על זה קצת והיו אפילו כמה אנשים שבכו בקהל. אחרי כמה זמן נועה ודילט עשו במרכז את המסיבתרבות הראשונה – שילוב של אלמנטים מהתרבות הישראלית והאריתראית. נהננו בטירוף. היה מלא אוכל טוב, ומוזיקה כייפית. זו נהייתה מסורת של כל חודש. כל פעם שילוב אחר של תרבויות. סלמה ועדן הכינו ערב רמדאן-פורים. כי הם יצאו מאוד קרובים החגים השנה. היה נשף מסכות ומוזיקה טובה. גם כיבוד מתאים. ביום יום יש פה הרצאות וסדנאות על יצירת קהילה, מנהיגות. יש ערבי ריקוד, כתיבה יוצרת, אומנות ביחד- יש קיר גרפיטי שעובדים עליו עכשיו מאחורה בסדנה של יום חמישי. מקום מדליק לאללה. לאט לאט יש יותר חניכים. חבר מביא חבר.”
“אפרופו יוזמות, הייתה כאן יוזמה של ספוקן וורד שסלמה ורביע הרימו. יש המון מקום לרעיונות של החניכים. מאוד מעודדים אותנו לעשות את זה כאן. אני מקווה שבאחד הימים זה יהפוך להיות קונספט שנראה יותר בעיר, כמו מרכזי צעירים. אולי צריך לעשות מקום כזה גם לאזרחים היותר מבוגרים, כי פה לרוב מגיעים אנשים עד גיל 30.” טל מספרת לי, ואני שומעת את ההתרגשות שלה כשהיא מדברת. “אולי אפילו להורים עם ילדים, שיכירו מגיל צעיר.” היא מוסיפה.
“אני מאמינה שהתחלה של חיבור בין אנשים שונים שתתרחש בגיל צעיר יותר היא המפתח לשינוי האמיתי. כשאני הגעתי מאריתריאה, הכניסו אותי, ילדה בת 7 לביה”ס בצפון העיר. האמת שהילדים קיבלו אותי ממש יפה, וזה נתן לי המון לביטחון האישי. יש לי חברות לבנות וזה מאוד תרם לי בשילוב בארץ. גם לילדים האחרים זה עשה טוב. הם פגשו את השונה בגיל צעיר ואני בטוחה שהם יותר סבלניים מרוב האנשים. אני רואה את זה בקרב מכרים שלי שיש להם ילדים. ילדים מרקעים אחרים שנפגשו מגיל צעיר, הם התקווה. שימי רגע בצד את התחושות שלנו כאנשים בוגרים שפוגשים את העולם האמיתי כשאין להם תעודה ביד, כשהם כלום. לפחות עד שסיימנו תיכון יכולנו להרגיש קצת כמו כולם. אני מכירה חברות שהשילוב לא הצליח עם הישראלים. כל הילדות שלהן נראתה אחרת משלי.” סלאם מוסיפה, ואני מרגישה את הלב שלי קצת מתכווץ. בינתיים לחדר נכנסות שתי צעירות.
“יובל, סלמה, בואו תגידו שלום.” טל קוראת להן. הן מתקדמות לעברנו, ואני יכולה לשמוע בשיחה גם ערבית וגם עברית.
“תכירו, זו נטע. היא עושה כתבה על רעות-וידאד.”
“וואלה? יפה. הגיע הזמן שישמעו על המקום הזה יותר אנשים”, אומרת סלמה בעברית טובה מאוד.
“מסכימה”, משיבה יובל.
“אתן מדברות בערבית ובעברית ביחד?”
“כן, נכון.” הן מחליפות ביניהן מבט ידעני, כנראה ששאלו אותן את השאלה הזו יותר מפעם אחת.
“סלמה מאמנת אותי”, יובל משיבה. “אני לומדת את השפה ותמיד רוצה להשתפר. עכשיו יש לי עם מי לדבר.”
“סליחה? גם קודם היה לך.” סלמה דוחפת אותה קלות.
“כן, כן, אבל קל יותר מאז שעברתי לעיר, תסכימי איתי.”
“זה נכון”, סלמה עונה. “הכרנו בתוכנית מנהיגות נשית צעירה בתור נערות, לפני יותר משבע שנים. אני גדלתי ביאפא, כלומר יפו, ויובל מגיעה מקיבוץ בצפון.”
“עברתי לפלורנטין לפני שנתיים וחצי, ומאז אנחנו נפגשות קבוע. אנחנו גם מתכננות ליצור קבוצת מנהיגות נשית מעורבת פה במרכז, שתתנדב בכל מיני ארגונים שעושים טוב בעיר. אנחנו חושבות שההתעסקות בלעשות טוב לאחרים תוכל להראות למשתתפות שהן חותרות לטוב משותף, ושיש באמת עם מי לדבר “בצד השני”, יובל מציירת מרכאות עם הידיים וממשיכה- “שזו לא קלישאה. וגם, כל מתנדבת תקבל נקודות קרדיט בלימודים או שזה ייחשב עבורה כניסיון מעשי בתואר.”
המשכנו לדבר עוד חצי שעה. לא שמתי לב לזמן עד שהשעון המעורר בנייד צלצל. שבע ורבע. “אני חייבת לעוף, תודה רבה לכם על הזמן שהקדשתם לי.”
אני מנופפת לכולם וצועדת אל המבואה.
“נו?” נור מגיחה מאחוריי, רגע לפני שאני עוברת בסף הדלת הגדולה. אני נעצרת ומסתובבת אליה.
“הופתעתי”.
“תסבירי”, היא אומרת, דורשת אפילו.
“תראי, עד השיחה עם החבר’ה האלו, החניכים של רעות-וידאד, לא הצלחתי להעלות על דעתי שזה אפשרי. כאילו כן, היכרות מסוימת עם מנהגים ותרבות אחרים משלך, כמובן שזה ריאלי. אבל יש ביניהם יותר מזה. אי אפשר לפספס את התחושה שבאמת הצלחתם ליצור משהו אמיתי.”
“הדרך עוד רחוקה”. היא משיבה. “וזה לא שכל תושבי השכונה עפים על הרעיון של המרכז. אבל אני חושבת שיש כאן זרעים של תקווה. והאמת, זה בעיקר החניכים שמצליחים ליצור פה את הדבר הזה שהרגשת. אנחנו רק יוצרים את ההזדמנות, אלו הם שבאים עם ההסכמה לפתוח את הלב. במצב כזה, הרבה יותר קל להקשיב למי שמולך. זה לא מובן מאליו בחברה שלנו.”
“תגידי, אפשר לבוא שוב?”
“לראיין את המדריכים?”
“גם, אבל פשוט לבוא.”
משהו בפנים שלה מתרכך, לראשונה מאז הגעתי לפה. “בוודאי, אהלן וסהלן. רעות-וידאד פתוח לכל מי שרוצה להיות חלק ממפגשים אמיתיים.”
“להתראות נור”, אני מחייכת ומתרחקת במהירות.
“להתראות. ותשלחי לנו את הכתבה לפני שאת מפרסמת בבקשה, נוכל לשלוח לך תמונות מתאימות מפעילויות שערכנו פה.”
“כן, אני אשמח. תמסרי תודה גם לאור.”
הנסיעה עברה מהר, הייתי שקועה במחשבות ולא שמתי לב לדרך, אני יורדת בתחנה, מתקדמת אל עבר בניין 53 ועולה במדרגות. אני מסובבת את המפתח והדלת נפתחת בחריקה הקבועה שלה, כאילו מקדמת את פניי- “טוב שבאת”, היא מצרצרת.
אני מתקלחת מהר, מזל שלא צריך להדליק דוד בחום הזה, אני מהרהרת. אני תולה את המגבת על הוו מאחורי הדלת, לובשת את השמלה השחורה שקניתי מראש לכבוד הערב הזה ומתבוננת במראה בסיפוק. סיפוק מהסוג שאני חווה פעמים נדירות. אני מסיימת להתאפר ונועלת את הדלת. הדרך ל”סוזנה” אורכת קצת יותר מעשר דקות ברגל. אני מודה לעצמי שבחרתי בעקב הנמוך. אני נעצרת רגע לפני הכניסה למקום, מסדרת שוב את השמלה ומקווה שלא התנפח לי השיער עם כל הלחות המגעילה. אני מתקרבת ורואה מרחוק את רועי יושב באחד השולחנות. הוא לובש את החולצה הירוקה הזו שאני אוהבת, שמבליטה לו את הצבע בעיניים.
“היי רועיקי, סליחה.” אני מתנצלת ומתיישבת מולו. אני רואה את הצל של הכעס שחולף לו בעיניים. “אני יודעת שזה היה אמור להיות הערב שלנו, ושאיחרתי כמעט בארבעים דקות. אבל המטבח פתוח עד הלילה ומעכשיו כולי שלך.”
הוא מרים יד ומלצרית עייפה מנסה לאגור את שארית כוחותיה ולספר לנו על מנות היום. אנחנו בוחרים במנה הירוקה מהספיישלים וגם במנה הקבועה שלנו. המלצרית מתרחקת מאיתנו, ואנו נותרים סוף סוף לבד.
הוא נושם עמוק, ומנסה לחייך. “טוב, ספרי לי איך התמודדת עם התיק שהפילו עלייך.” אני מתחילה לספר לו, על כך שחשבתי שאני מגיעה למרכז שיקום של פצועים, וגיליתי שהגעתי למרכז שיקום לבבות. אני מספרת לו על השיחה עם החניכים, על המיקס המעניין שיש שם. כשאני מסיימת הוא משתתק. הוא מחכה רגע ואז אומר: “נדמה לי שמצאנו את המקום לדייט הבא. בואי נעשה משהו טוב יותר עם החיים שלנו- כי בינינו, כמה אפשר כבר לשבת בבר מתחת לדירה?” הוא קורץ אליי.