חזון תכנוני מרחבי – בין אסטרטגיה למעשה

התוכנית האסטרטגית המרחבית למדינת ישראל, אשר גובשה בתהליך שנמשך כשנתיים ופורסמה לאחרונה על ידי מינהל התכנון, מציגה חזון חדש וארוך טווח לעיצוב עתיד המרחב הישראלי. על רקע האתגרים המשמעותיים הניצבים בפני המדינה בכלל, ובפני מערכת התכנון בפרט, של  גידול אוכלוסייה מהיר, שינויי אקלים הולכים ומקצינים, ואירועי חירום חוזרים ונשנים, התוכנית מציעה חשיבה חדשנית וכלים מגוונים, בקני מידה שונים. נפגשתי עם ד”ר רוני בר, חברת הצוות המקצועי המוביל של התוכנית האסטרטגית המרחבית,¹ כדי לשמוע ממנה על התוכנית, על העקרונות המנחים, ועל תהליך העבודה. התחלתי בשאלה לגבי הכותרות שליוו את פרסום התוכנית, שעסקו רובן ככולן בתפיסה חדשה של תכנון אזורי בישראל.

הנושא של האזוריות הוא הנושא שהכי תופס את העין, והוא גם הכי תופס אש וכותרות. זה נושא חדש בתוכנית האסטרטגית, אבל כמובן שלא אנחנו המצאנו אותו ולא מתיימרים להמציא. להיפך, נשענו על עבודות קודמות בנושא. אבל ככלי תכנוני, בארגז הכלים של התכנון במדינת ישראל, זהו כלי יחסית חדש. זו הפעם הראשונה שנעשתה הסתכלות, לא על תוכנית אזורית כפי שנעשה בשנים האחרונות, אלא הסתכלות כלל ארצית על כל המדינה, בחשיבה של תכנון אזורי. בסוף, כל אחד יכול לראות את עצמו שם, לנסות להבין באיזה אזור אני נמצא, ובאיזה אזור אני לא. אז אני יכולה להבין למה זה תפס את הכותרות, אבל בסופו של דבר התוכנית האסטרטגית היא מכלול. כלומר, האזוריות היא רק פרק אחד מתוך שבעה פרקים של התוכנית, וצריך להסתכל עליהם ביחד כמכלול. זה בהחלט פרק חשוב שבאפשרותו לייצר שינוי משמעותי במדינה, אבל מאוד חשוב להדגיש את ההיבט ההוליסטי של התכנית, ושלא מדובר רק בהסתכלות אזורית.

טוב, אז נתחיל בהתחלה. למעשה, מדובר בתוכנית אסטרטגית ארצית, וכשהסתכלתי עליה חשבתי, למה בעצם תוכנית אסטרטגית? מבחינת ההיקף, נראה שזה פרויקט תכנוני בקנה מידה של תמ”א 35, שכבר עברו 30 שנה כמעט מאז שהכינו אותה ו-20 שנה מאז שאישרו אותה. אז למה בעצם הבחירה היא לעשות תוכנית אסטרטגית ולא תוכנית מתאר ארצית חדשה?

ראשית, צריך לזכור שגם תמ”א 35 התחילה בתוכנית אב, כפי שקראו לזה בזמנו, המילה ‘אסטרטגית’ היתה אז פחות בז’רגון, אבל היתה תוכנית אב ‘ישראל 2020’. זה נכון בעינינו להתחיל לעשות חשיבה ברמה שהיא אסטרטגית ולא סטטוטורית. ניתן לראות את זה גם בתוכניות שעושים לערים, הרבה פעמים עושים תוכניות אסטרטגיות ואחר כך מייצרים תוכנית מתאר או תוכנית כוללנית. זה נכון בעינינו להתחיל בחשיבה שהיא רחבה יותר ולא רק סטטוטורית, אלא מאפשרת להסתכל על צעדי יישום שחלקם סטטוטוריים וחלקם אחרים. זה נותן יותר חופש להסתכל באופן רחב יותר, על מגוון הנושאים שניתן לעסוק בהם, ועל הכלים השונים. בדיון בין תוכנית אסטרטגית או מסמך מדיניות, לבין תכנון סטטוטורי, תמיד יש את היתרונות לכאן ולכאן – הוודאות והמסגרת הברורה שמאפשרת התוכנית הסטטוטורית אל מול הגמישות וסל הכלים הרחב של התוכנית האסטרטגית. בסוף, אנחנו מאוד מאמינים בסטטוטוריקה ובדברים שיקובעו בתוכניות סטטוטוריות, אבל זה תהליך ההמשך. את תהליך החשיבה הראשוני וגיבוש העקרונות, אפשר וחשוב לעשות במסגרת תוכנית אסטרטגית. 

אז זאת הייתה החשיבה, וזה לא שונה באמת ממה שהתניע בסופו של דבר את תמ”א 35 לפני 30 שנה. אנחנו עשינו הסתכלות עומק על תוכנית ‘ישראל 2020’, על כל פרקיה. רצינו לראות את המתודולוגיה שעבדו לפיה, את הנושאים, זה גם היה מעניין לראות מה התממש. הם ישבו לפני 30 שנה, הסתכלו 30 שנה קדימה, כמו שאנחנו יושבים עכשיו ומסתכלים קדימה. זה היה גם תרגיל בצניעות, בהבנה של היכולת שלנו לחזות את העתיד. ראינו שבהרבה דברים הם היו בכיוון  – רמת מינוע, גודל אוכלוסייה, היה שם כבר הטלפון הסלולרי (שכונה אז טלפון תאי), אנרגיה (אז דיברו פחות על אנרגיה מתחדשת), שינויי אקלים. זה היה מעניין לראות שכן היו שם ניצנים וגם היו שם דברים ממש מדויקים. זה בדיוק המקום שהתוכנית האסטרטגית מאפשרת לנו לדמיין, מאפשרת לנו לחשוב בגדול. סטטוטוריקה היא מאוד מלחיצה במובן הטוב של העניין, כי כבר מקבעים דברים, וצריכים להיות מדויקים עד הסוף, פחות ספקולטיביים. התוכנית האסטרטגית זה בדיוק המקום שמאפשר לך את הגמישות ואת הדמיון ואת האפשרויות לחשוב קדימה, בדיוק כמו שהיה בתוכנית ‘ישראל 2020’, וזה גם מה שעשינו עכשיו. 

אבל מבחינתכם זה כן היה איזשהו רפרנס? זאת אומרת, נקודת המוצא היא שצריך לעשות חשיבה מחדש לאור הזמן שעבר מאז המהלך הגדול הקודם?

תמ”א 35 עוברת עכשיו תהליך של מעקב ובקרה, כפי שקבוע בהוראות החוק ובהוראות התמ”א. היא צריכה לעבור עדכון כל כמה שנים, והיא עוברת כזה תהליך עכשיו. אנחנו כמובן עובדים בצמוד עם הצוות שעוסק בתמ”א 35, וכמובן שהדברים מזינים אחד את השני. אנחנו עוד לא יודעים בדיוק מה מתוך התוכנית האסטרטגית ייכנס לעדכון של תמ”א 35. אבל בהחלט כשהסתכלנו אחורה, עשינו זאת מתוך הבנה שצריכים לעסוק בסוגיות העל. בנוסף, המהלך הקודם שאנחנו נשענים עליו, זו החלטת הממשלה 2457, ‘התוכנית האסטרטגית לדיור’. כלומר, כבר כמה שנים בתוך מנהל התכנון אנחנו מדברים את השפה הזאת של תוכנית אסטרטגית. אבל התוכנית האסטרטגית לדיור, שהורחבה גם לנושאים של תעסוקה, תשתיות ושטחים פתוחים, עסקה בניהול מלאי, גם של דיור, וגם של תעסוקה, שטחים פתוחים ותשתיות. אנחנו ביקשנו לייצר עוד קומה למעלה, כדי לדבר על סוגיות העל, באופן יותר רחב. עוד לפני שמדברים על כמה יחידות דיור ואיפה בדיוק, חשוב לדבר על רמת המאקרו, וזה מה שעשינו במהלך הנוכחי. אפשר לומר שזה היה מעין מהלך של הרחבה.

נעבור לדבר על התוכנית עצמה. כמו שאמרת, יש בה שבעה פרקים, שלושה הם בקנה מידה רחב יותר, וארבעה הם תמטיים.

נכון. בעצם אחד הדברים הראשונים, אולי הראשון, היה להחליט בכלל במה עוסקים. כי בניגוד לתוכנית האסטרטגית לדיור שנולדה מתוך משבר הדיור, ולכן הוכוונה לנושא של הדיור ולתשתיות התומכות אותו, לנו אף אחד לא אמר תעסקו בדבר כזה או אחר, ולפעמים זה יותר קשה. צריך לחשוב ולהחליט מה חשוב ובמה עוסקים. הסתכלנו גם על תוכניות דומות בעולם, והבנו שגם שם תמיד השאלה במה עוסקים זו אחת השאלות המהותיות, כי בסופו של דבר זה מעצב את כל התוכנית. עשינו גם שולחנות עגולים, כדי להבין מה עולה מהשטח. התהליך של גיבוש הנושאים נמשך כמה חודשים. היו נושאים שכבר מההתחלה הבנו שיהיו בתוכנית, כמו הנושא של אזוריות, שעלה גם מאוד חזק מהשטח. אבל היו נושאים שהיו פחות ברורים. למשל הנושא של עירוניות, שגם לו מוקדש פרק, עורר שאלות – האם תוכנית ארצית צריכה לעסוק בעירוניות? מה בין קנה המידה הארצי לבין קנה המידה העירוני? אולי זה משהו שנכון יותר לתוכניות מקומיות, או לאיזשהו מדריך כללי? הבנו שיש נושאים שהם סופר חשובים, אבל הם לאו דווקא יטופלו במסגרת הזאת, ואולי הם כבר מטופלים במקומות אחרים במנהל התכנון. ניסינו למצוא נושאים שבאמת אנחנו אומרים בהם משהו חדש, או שהם נושאים שכבר טופלו, אבל עדיין חשוב לנו להדגיש את החשיבות שלהם, או להגיד עליהם משהו חדש.

בסופו של דבר, גובשו שישה נושאים. שלושה נושאים שמדברים על קנה מידה – העירוני, האזורי והעל אזורי, כלומר ישראל עם שכנותיה; ושלושה נושאים שהם נושאי חתך – השטחים הפתוחים, השינויים הטכנולוגיים, ושינוי האקלים, שהם כולם חוצים את כל קני מידה. הנושא השביעי הגיע אחרי השבעה באוקטובר. בקיץ 2023 התחלנו כבר להתעמק בנושאים שנבחרו, כל צוות לקח על עצמו נושא או שניים, התחיל להבין מי המומחים בתחום, מהן השאלות, ומהם האתגרים. עשינו מפגשים פנימיים, מפגשי היוועצות רחבים, ועבדנו לקראת מפגש גדול שהיה מתוכנן לחודש נובמבר. ואז הגיע השבעה באוקטובר, וזה לא פשוט, לחשוב על תוכנית אסטרטגית למדינת ישראל כשהאדמה נשמטת. לקחנו את היכולות והמשאבים שלנו, ועשינו סקירה בינלאומית גדולה על שיקום אזורי אסון. אז הבנו שיש פה נושא אסטרטגי, שהוא לא רק לזמן מלחמה. בשנים האחרונות, היינו מעורבים בעוד פרויקטים כאלה, על רעידות אדמה, על שיטפונות, והבנו גם דרך הסקירה הזאת, שיש אלמנטים משותפים. הבנו שיש גם דברים שאפשר להיערך אליהם מראש, עם תוכניות מגירה, ולפעמים זה עניין של תבניות חשיבה, של הבנה מה צריך לעשות כשקורה משהו, ואיך אפשר להיערך. ככה נוסף הפרק השביעי – היערכות לאירועי חירום ולאסונות. מעבר לזה, השבעה באוקטובר גם חלחל לפרקים נוספים מן הסתם, בטח לפרק של האזוריות.

בואי נעבור לדבר באופן ספציפי על התחומים השונים שבהם עוסקת התוכנית, ונתחיל מהנושא של עירוניות ואזוריות. איזה כיווני חשיבה חדשים באים לידי ביטוי בהקשר הזה? אם אנחנו מסתכלים שוב על העבר של התכנון בישראל, אחד העקרונות שיצאו מהמהלך הקודם של שנות ה-90, זה התפיסה של המטרופולינים, כארבעה מוקדים מרכזיים שהפיתוח מרוכז סביבם. נראה שגם בהקשר של עירוניות וגם של אזוריות, יש בתוכנית האסטרטגית משהו שממשיך את התפיסה הזאת, אבל גם מציע משהו אחר.

ממשיך ומשלים. התוכנית הזאת ממשיכה את תפיסת המטרופולינים. כלומר, יש את מרכזי המטרופולינים, שהן ערים או מוקדים בסדר גודל אחר. אלה מוקדים של השירותים, שעליהם נסמכים אזורים ויישובים וערים אחרות. לתפיסתנו, אותם ארבעת מוקדים מטרופוליניים של חיפה, ירושלים, תל אביב ובאר שבע, הם בעלי מעמד מיוחד באזור שלהם ובמרחב שלהם. אבל אנחנו מבינים גם שצריך השלמה לחשיבה הזאת. ראשית כי המטרופולינים לא מכסים את כל המדינה. קריית שמונה למשל כרגע לא נשענת על מטרופולין, וכך גם טבריה, קצרין, ואפילו צפת. כרמיאל מחוברת ברכבת, אז אפשר לחשוב עליה כחלק ממטרופולין, אבל עדיין, בסוף יש גם חשיבות לפיתוח של האזורים מחוץ למטרופולינים, או מחוץ למוקדי המטרופולינים. לכן זו ראיה משלימה. אנחנו לא חושבים שכרמיאל היא מטרופולין. זה שקבענו אזור סביב כרמיאל, או אזור סביב טבריה, או אזור קצרין, לא הופך אותן למטרופולין. לא יצרנו 28 מטרופולינים בישראל. זה גם לא משהו שיכול להיעשות באופן כל כך מלאכותי, TOP-DOWN. המטרה היא לא לייצר עוד מטרופולינים. אבל אנחנו כן חושבים שבאמצעות עירוניות טובה בערים האלה – עירוניות מספיק צפופה, מעורבת, מגוונת, שמתאימה לאוכלוסיות שונות, תומכת בכלכלה מקומית, ובעזרת זיקות טובות וחזקות בתוך האזור, בין הערים ובין היישובים, בין הכפרי לבין העירוני, אנחנו יכולים לייצר גם את הפיתוח והצמיחה, ומעל לכל את איכות החיים, גם באזורים האלה.  זאת בעצם המטרה שלנו, להשתמש בעירוניות ובאזוריות כדי לייצר את ההזדמנויות האלה. עדיין תהיה יוממות לתל אביב, זה הלב של המדינה, ואין כוונה לקחת ממנה, להפחית או להחליש אותה. אבל אנחנו רוצים לייצר עוד הזדמנויות במרחב, ולא מדובר רק בתעסוקה. אנשים מיוממים לתעסוקה, אבל אנחנו לא רק עובדים. יש את החוג, ואת ההופעה בערב, ואת הטיפול לילד, ויש מוסך, והחיים  עצמם. גם מבדיקות סטטיסטיות שאנחנו עושים עולה, שאמנם אנשים מיוממים ואנחנו רואים את העומס בכבישים, אבל בסוף יש חלק לא מבוטל של אנשים שעדיין עובד ביישוב או באזור המגורים, וצריך את ההזדמנויות גם שם. בסופו של דבר, המטרופולינים חשובים, הם מנועי צמיחה, אבל אנחנו צריכים את השכבות הנוספות האלה של העירוניות והאזוריות, ושאר הנושאים, כדי להשלים אותם.

מהו המוקד בפרקים של העירוניות והאזוריות? על מה התבססתם בהם ומה התרומה והחידוש שלהם לשיח התכנוני?

עירוניות היא כמובן נושא שכבר מדובר, שאנחנו יותר מכירים ומבינים את החשיבות שלו, ושבשנים האחרונות נעשו כל מיני עבודות בכל מיני גופים, כולל במנהל תכנון, שהתמקדו בנושאים שונים, החל מתנועה בת-קיימא ועד לתכנון עירוני מותאם לחום. הרבה פעמים יש לנו התמקדות באספקט מסוים של עירוניות או של עיר טובה, תפקוד עירוני או תכנון עירוני איכותי. פעם מתמקדים בעירוב שימושים, ופעם ברשת הרחובות, פעם בעצים, ופעם בצפיפות. הפרק של העירוניות בתוכנית האסטרטגית עושה בעצם שני דברים עיקריים. דבר ראשון זה להגיד שעירוניות זה נושא אסטרטגי, כי עיר טובה מייצרת הזדמנויות ומאפשרת איכות חיים, ואנחנו צריכים לחשוב איך הערים שלנו מפותחות ומתפקדות בכל מקום ומקום. זו האמירה שלנו, וזה לא אומר שכל הערים צריכות להיות COPY-PASTE של תל אביב. זה לא שעירוניות בקריית שמונה צריכה להיות תל אביב 2. ממש לא. אבל אנחנו כן רוצים מרחב שהוא נוח להליכה, שמותאם לתחבורה ציבורית, שמעניק איכות חיים, שיש בו את השימושים ואת ההזדמנויות ואת התעסוקה בתוך העיר, שהוא מותאם למגוון אוכלוסיות. היישום יכול להיות שונה, מידת הצפיפות יכולה להיות שונה, האינטנסיביות יכולה להיות שונה, מספר המוקדים העירוניים יכול להיות שונה, החיבור עם הטבע יכול להיות שונה, כל עיר תראה אחרת כמובן. חברה ערבית או חרדית, טופוגרפיה או מישור, עיר היסטורית או עיר חדשה, כל הדברים האלה מייצרים את השונות, אבל בסופו של דבר יש לנו ערכים מסוימים שאנחנו רוצים אותם. הדבר השני הוא לחבר בין העבודות השונות שמתמקדות כל פעם בנושא או בהיבט מסוים, כי בסוף אנחנו מסתכלים על מוצר אחד שלם, והניסיון היה לייצר את השלם הזה. להגדיר מהי עירוניות טובה, ולנסח את זה בשמונה עקרונות שמנסים לעשות איזושהי אינטגרציה בין הדברים. זוהי למעשה ליבת הפרק – לכל עיקרון ניתן רציונל קצר, ולאחר מכן מוצג פירוט של היבטים מעשיים. זו מעין קריאת כיוון לאיך אפשר ליישם את זה בעיר, מה היינו רוצים לראות, יחד עם כל השונות שרוצים לקבל בין עיר אחת לשנייה.

בפרק של האזוריות, רצינו להניח תשתית לתכנון אזורי בישראל. כמובן שאנחנו מכירים ויודעים שזה כבר קיים בשנים האחרונות, אבל הכוונה היתה לעשות את זה באופן שמסתכל על כל המדינה, מתוך שאיפה, בסופו של דבר, לכסות את המדינה בתוכניות אזוריות, שכל מקום במדינה יקבל מענה בתוכנית אזורית כלשהי. הפרק כולל גם סקירה של התועלות של התכנון אזורי. בעיקר, קנה המידה האזורי מאפשר לנו להסתכל מצד אחד, באופן ממוקד יחסית ולזהות את היתרונות היחסיים, את הנכסים והעוגנים, את הסיפור של המקום; ומצד שני, זה מספיק רחב בשביל לייצר את שיתופי הפעולה, בשביל להבין שייטב לרשויות אם נחשוב עליהן ביחד, ולגבש את הסיפור האזורי. ברור שלכל עיר יש הזהות שלה, אבל זה מאפשר לחשוב על איפה הן יכולות להשלים אחת את השנייה –  מה היתרונות היחסיים שלהן, איפה אנחנו רוצים למקם שירותים שונים, איפה אנחנו רוצים למקם גם שימושים שהם NIMBY. התכנון האזורי מאפשר לנו לחשוב על חיי היומיום של האדם. זה ברור שאנשים מיוממים, אבל בסוף יש לנו סביבת חיים מסוימת, ואנחנו רוצים שיהיו בה מספיק הזדמנויות. תעסוקה, לימודים, רפואה, שירותים, ההיצע הזה הוא בסוף מה שמייצר את האטרקטיביות האזורית ומה שגורם לאנשים לרצות לחיות במקום מסוים. אנחנו רוצים שאזור יגדיר את האטרקטיביות של עצמו, לפי היתרונות שלו, ולא רק לפי הקירבה שלו למטרופולין או לתל אביב.

עם זה יצאנו לדרך. אנחנו מכירים כמובן את החלוקה לאשכולות של משרד הפנים, והיה לנו קל להיצמד לזה, אבל רצינו לשאול את עצמנו את השאלות האלה על חיי היומיום מההתחלה, ולא להיצמד מראש לחלוקות קיימות. ניסינו להבין מה זה אומר מרחב שמייצר הזדמנויות? מה זה אומר תפקוד יומיומי? הבנו שאנחנו למעשה מחפשים איזשהו קנה מידה או מרחב, שמתאים לתפקוד יומיומי סביב מוקדים, ואז היינו צריכים לחשוב מהם המוקדים האלה, ומה זה התפקוד יומיומי הזה. ביחס למוקדים, הבנו שאלה בעיקר הערים שלנו, אפרופו העירוניות. מאוד חששנו ממצב שהאזוריות תבוא בסתירה לעירוניות. כי לפעמים כשחושבים על אזוריות, חושבים על מרכז קניות חוץ עירוני שנותן שירות אזורי, ולא לשם אנחנו מכוונים, אלא שהערים יהיו הליבות של האזור. ברור שיש מוקדים אחרים ויש גם אזורים ללא ליבה, בלי עיר, למשל הערבה. אבל בסופו של דבר אנחנו מדינה אורבנית, ברוב האזורים שלנו יש יישוב עירוני, או כמה יישובים עירוניים, שהם מהווים את המוקדים. בדקנו גם מספר תושבים וצפיפות, גם בראייה עתידית, וגם את השירותים השונים, אם יש בית חולים, קיים או עתידי, אוניברסיטה או מכללה, תחנת רכבת, וכו’. זה היה השלב הראשון. השלב השני היה לבחון איך מגבשים את המרחבים האלה סביב המוקדים? מתי מוקד עומד לבד? מתי הוא מתחבר עם מוקד לידו, ומייצרים אזור דו-מוקדי, תלת מוקדי, או רב-מוקדי? חשוב להגיד שהשכבה שעשינו של גבולות האזורים היא שכבה גמישה. עכשיו מותנעות תוכניות אזוריות, ויעבדו צוותים שייכנסו גם לשאלות עומק, ידברו עם היישובים, עם הרשויות, ועם האנשים ולאחר מכן ידייקו את גבולות האזור במידת הצורך. אנחנו עבדנו ברמה הארצית, ולא מתיימרים להיכנס לרמת המיקרו, שהיא חשובה והיא תעשה בעבודה פרטנית שמותנעת עכשיו.

מהתיאור שלך עולה באופן ברור הדגש על הסתכלות וניתוח מנקודת מבט מרחבית, בניגוד אולי לחשיבה הקיימת על אזוריות בישראל ששמה דגש בעיקר על ההיבט התפקודי, האדמינסטרטיבי. מהו לדעתך היתרון של צורת הסתכלות כזאת, ששמה דגש על המרחב?  

נכון, הדגש הזה קיים. הרובד הניהולי-תפעולי הוא סופר קריטי וחשוב, וזה מה שהאשכולות האזוריים עושים. אבל יש הרבה דברים שצריכים להיות מובלים על ידי ראייה תכנונית מרחבית. כאשר אנחנו שמים את הדברים על המרחב, גם בניתוח וגם אחרי זה בהטמעה של מדיניות, אנחנו מקבלים תמונה אחרת מאשר רשימת אקסל. אפשר להבין איך המרחב מתפקד, וגם את הבעיות בתפקוד המרחב. לצורך העניין, אפשר להבין שיש עיר מרכזית, אבל אולי הנגישות אליה לא כל כך טובה, אולי הקשר בין היישובים לא כל כך  טוב, אולי היחס בין השטחים הפתוחים לבנויים לא נכון, אולי הקישוריות בין השטחים הפתוחים לבנויים לא מתפקדת. בסוף, אני מאוד מאמינה בזה שאנחנו חיים במרחב, ואנחנו צריכים להבין איך הוא מתפקד. צריך גם לשאוף לשיפור ולטיוב שלו. זו שכבה נוספת, שיש לה נקודות השקה רבות עם השכבה הניהולית-תפעולית. אנחנו יודעים שבאשכולות האזוריים עוסקים בניהול משותף ובמשאבים משותפים, החל מווטרינר משותף ועד תוכנית הסעות, והדברים האלה מאוד מאוד חשובים. אבל אני מאמינה שבסוף, בשביל שהמרחב יתפקד, אנחנו צריכים להבין גם איך לתכנן אותו ומה הבעיות שלו, איפה הוא לא מתפקד ואיפה היתרונות שלו. הדבר הראשון שהייתי רוצה לעשות זה לראות את הדברים במרחב, להבין את היחסים. גם כי אנחנו מאמינים בתפיסה המרחבית הזאת, ואנחנו רוצים להניח תשתית לשלב הבא, הסטטוטורי, שעוד לא יודעים מה הוא יהיה. אבל אני כן יודעת שברגע שנניח תוצר מרחבי כלשהו, זה שלב נוסף בחשיבה של האם נחוץ תכנון סטטוטורי ואיזה. כמו שהתחלנו בשאלה למה לא תכנון סטטוטורי, או למה כן? זו בדיוק אותה שאלה, בקנה מידה אזורי ולא ארצי. אנחנו נתחיל במדיניות, נתחיל באסטרטגיה, אבל עם היבט מרחבי, וזה יעזור לנו להבין האם נדרשת סטטוטוריקה, ואיזו בדיוק.