בתי כנסת כזירות מאבק על צביון וערכים בערי הדרום

בתי כנסת הם מרחבים ציבוריים שמשקפים ויוצרים קהילות, ערכים, מסורות וזהות. על כן בעת שינויים דמוגרפיים הם הופכים לעיתים למרחב של מאבק על פניה שלה העיר. ליאל צבן שטרום בחנה בעבודת התזה שלה שלוש ערים בדרום (נתיבות, באר שבע ושדרות) ואת המאבק שהתקיים בין אוכלוסיות חדשות לאוכלוסיות וותיקות בבתי הכנסת בעיר.

דחיקה עירונית יכולה להתבטא במגוון צורות; זו יכולה להיות דחיקה פיזית כאשר מפנים אנשים מבתיהם, דחיקה כלכלית כאשר אוכלוסייה לא עומדת בעלויות המחייה והשכירות באזור ונאלצות לעזוב אותו או דחיקה רגשית, זהותית כאשר אוכלוסייה חשה כי אינה יכולה לבטא עוד את עצמה במרחב. אלמנט משמעותי למדי שלרוב אינו מוזכר בהקשר של דחיקה עירונית, הינו בית הכנסת. בית הכנסת הוא מרכיב חשוב בתחושת השייכות של תושבים לעיר שלהם. הוא עונה על צורך בסיסי של אנשים דתיים ומסורתיים ולעתים גם חילוניים. הוא אינו משמש רק כמקום תפילה אלא כמרחב למפגש קהילתי.

האם בית הכנסת יכול לשמש כמרחב לאינטגרציה בין קהילות שונות? בתקופה של ג’נטריפיקציה והגירה של אוכלוסייה חזקה לעיר פריפריאלית חקרתי את סוגיה זו בנתיבות, שדרות ובאר שבע. בכל אחת מן הערים הללו התרחש מפגש בין אוכלוסייה חדשה לוותיקה ובין תרבויות שונות. במסגרת מחקר שנערך בין השנים 2019-2021, ¹ עקבתי אחר התהליך שעברו הקהילות השונות והמרחב העירוני. המחקר התמקד בהשפעה של בית הכנסת על המפגש בין הקהילות השונות, המרחב הציבורי, יחסי הכוחות ותחושת השייכות או הדחיקה של תושבים מסוימים מהעיר. השאלה היא האם במרחב זה ניתן לגשר על הפערים המעמדיים, האתניים, החברתיים והדתיים, והאם בית הכנסת שונה מהותית ממרחבים ציבורים אחרים לעניין דחיקה ושייכות.

שלושה מקומות, ריבוי זהויות

נתיבות. נתיבות מונה כיום קרוב ל- 44,980 תושבים. רוב תושבי העיר הינם דתיים או מסורתיים ובעיר קהילה חרדית גדולה. את אופייה הדתי-מסורתי של נתיבות קבעו ראשוני המתיישבים בה – יהודי צפון אפריקה (שם)  אוכלוסיות מזרחיות ודתיות נמשכו אל העיר עקב פועלם וקברותיהם של רבנים מקובלים מפורסמים שקבעו בעיר את מושבם, כדוגמת הרב ישראל אבוחצירא, המכונה “באבא סאלי” אשר הייתה לו השפעה דתית פוליטית רבה בנתיבות.² קברי הצדיקים בעיר הופכים את העיר נתיבות לסמל של דת, מסורת, עממיות ולאומיות. חשוב לציין כי למרות התפתחותה הרבה של נתיבות, היא עדיין נמצאת על פי המדד הכלכלי-חברתי במקום יחסית נמוך, בדירוג 3 מתוך 10.³

שמוליק פרידמן בן שלום, בן לשושלת אדמו”רים שגדל בקיבוץ רשפים של השומר הצעיר ולאחר מכן בסעד, חלם להקים גרעין משימתי בעיירות פיתוח. בשנת 1983 הוא אסף גרעין מצומצם, החל ללוות אותם בירוחם ואף עבר להתגורר עימם. עם השנים החלו להיווצר מחלוקות אידיאולוגיות, כאשר הגרעין בחר בתפיסה יותר ליברלית מבחינה דתית ושמוליק סבר כי אם הם רוצים להשפיע על הציבור בירוחם עליהם להיות חלק ממנו ולא לקרוא תיגר עליו. יותר מזה, הוא טען שהענקת אופי ליברלי לבית הכנסת תהווה פגיעה ביצירת הקהילה האינטגרטיבית שהוא שאף ליצור. וכך בשנת 2000 הגיע שמוליק לנתיבות, הקים בה ישיבת הסדר, מדרשה לנשים, בית ספר יסודי אינטגרטיבי וקהילת מתיישבים חדשה “מגשימים ביחד”, ולבסוף עבר לגור בה עם משפחתו.⁴

קהילת מגשימים ביחד הוקמה מתוך אמונה כי האתגר החלוצי במאה ה- 21 הוא חיזוק החברה בפריפריה, על מנת למנוע הגירה שלילית ולהתמודד עם בעיית הפערים החברתיים. הגרעין מונה כ- 70 משפחות מבוססות ואקדמאיות ממרכז הארץ, שעברו לנתיבות כדי לתרום ככל האפשר ולהשאיר את הנוער המקומי האיכותי. הקהילה מורכבת מצעירים בני המקום ומצעירים מרחבי הארץ, נשואים ורווקים. חברי הקהילה מגוונים בעיסוקיהם, חלקם עובדי היי-טק ובעלי מקצועות חופשיים, חלקם סטודנטים, אברכים או מורים במערכת החינוך היישובית ובישיבת ההסדר. לקהילת מגשימים ביחד בית כנסת “אוהב ישראל” אשר הוקם לאחר ניסיון כושל להשתלב בבית הכנסת השכונתי הקיים.

אל מול קהילה זו ישנה קהילת “נתיבים”, קהילה המורכבת מתושבים מקומיים חזקים השייכת לבית הכנסת “מת”ל” שהתחיל כבית הכנסת “על-עדתי”. נתיבים הינה קהילה של תושבי נתיבות וותיקים וחדשים, המונה כעשרות משפחות אשר התאגדו כדי לקחת אחריות על העיר. מטרתם לתת מענה לצורך תרבותי/דתי של תושבי העיר השייכים לציונות הדתית. קהילה זו עוסקת בשאלות של חינוך, תרבות וחברה, ובפרויקטים עירוניים כמו קליטת עולים מצרפת, הקמת מרכז רוחני ובית כנסת על-עדתי שגדל והפך לבית הכנסת המרכזי בעיר של הציונות הדתית: מת”ל- מרכז תורני לאומי.

באר שבע. שכונה ג’ בבאר שבע נמצאת ממזרח לשכונות א’ ו-ב’ ומצפון למרכז האזרחי. השכונה הוקמה כשיכון בשנות החמישים. בתחילתה קלטה השכונה עולים מרומניה, עיראק, מרוקו, לוב ותוניס. בשנות השמונים קלטה השכונה כמות גדולה של עולים מאתיופיה ועשור לאחר מכן מברית המועצות. בנוסף, מתגוררים בה סטודנטים. השכונה מאופיינת במעמד בינוני-נמוך ובמיעוט גופים ושירותים קהילתיים. השכונה סבלה במשך שנים מהגירה שלילית עד שהפכה לאחת משכונות העוני של העיר (אתר עירייה, 9.10.2020).

איתי סנדרס, מקים קהילת “גוונים”, הגיע עם אשתו איילת לשכונה ג’ בבאר שבע. בעקבות לימודיהם באוניברסיטת בן גוריון הם העתיקו את מגוריהם מרמת גן ובחרו להתיישב בשכונה ג’. איתי, שהגיע מעולם הגרעינים המשימתיים בבני עקיבא ושמע שצעירים רבים חיים בשכונה, החל לאגד אותם סביב עשייה קהילתית וכך הוקמה קהילת גוונים ב-2011. כיום היא שכונה אטרקטיבית עבור צעירים. “פעם היו צועקים לי ברחוב לברוח מהשכונה הזו, לא הבינו למה בחרנו לגור כאן.”

קהילת גוונים היא דתית אורתודוכסית, מונה כחמישים משפחות צעירות שהגיעו מחוץ לעיר. מטרתה למשוך עוד משפחות כמותם ולהקים את התשתיות החברתיות הנדרשות. משפחות הקהילה מפוזרות ברחבי השכונה ומעורות בציבור הוותיק, כאשר בכל מקום יעדיפו לחבור לתשתיות קיימות מאשר להקים מוסדות חדשים.

שדרות. יעקב שטרית, אברך צעיר שגדל בשדרות ועזב את העיר, נתבקש על ידי כמה מתושביה לחזור לעיר ולהקים בה גרעין חינוכי. הגרעין “אפיקים בנגב” הוקם בשנת 1993 עם כמה אברכים שהתחייבו לפעילות של שמונה שעות שבועיות בעיר. הגרעינים התורניים היו בודדים באותם שנים, כשהזוגות הצעירים נהרו להתיישב ביהודה ושומרון. אברכים מישיבות אחרות נשלחו לחיזוק הגרעין והחלו להעביר שיעורי תורה בבתי כנסת, לפעול בתחום הרווחה בעיר ועוד. “אף אחד לא היה יכול להגיד לי: מי אתה ומאיפה באת? אני נולדתי פה, אני בן שדרות ולא תושב חוץ. זה היה קלף חזק”.⁵

שנה לאחר הקמת הגרעין הרב דוד פנדל, יליד ארצות הברית, הגיע לשדרות והקים את ישיבת ההסדר – בין הגדולות בארץ – שהיוותה מוקד משיכה לגרעין התורני בהמשך. הגרעין הקים את עמותת “רעות” שדרכה ניתן היה להקים מוסדות חינוך תורניים בעיר. היום, עשרים שנה לאחר הקמת הגרעין, פועלים בשדרות: פעוטון, שישה גנים, בית ספר יסודי, מרכזי חסד ועוד, וישנן כ-400 משפחות של הגרעין בעיר. חזונה של עמותת רעות הוא לחיות בקהילה תורנית החורטת על דגלה אחריות קהילתית עירונית. זוהי קהילה בה התורה במרכז החיים ובין ערכיה: ערבות, חסד, עשייה חברתית וזהות יהודית – קהילה שפועלת מתוך שותפות לעשיה חינוכית וחברתית בשדרות וביישובי הסביבה. ראש העיר הנוכחי של שדרות אלון דוידי הוא חבר הגרעין התורני.

מתחים עדתיים, בתי הכנסת וההתמודדות השונה בכל עיר

התפיסה הרווחת רואה בבית הכנסת מקום הפתוח לכל מי שחפץ להתפלל. במחקר זה מצאתי כי בניגוד למקובל, בית הכנסת הוא מרחב מורכב המבטא את המסורת, ההיסטוריה, הזהות והנרטיב של הקהילה שעושה בו שימוש – ולעיתים שומרת עליו בקנאות. התופעה בולטת במיוחד בשל העובדה שאותם אנשים שמחים לשיתוף במרחב העירוני הכללי בין אם זה בבניין בו הם גרים, בסופר, בבתי הספר ובגינות הציבוריות. לעומת זאת, מרחב בית הכנסת נתפס כחלק בלתי נפרד מהבית ומהגדרת הזהות האישית. כיוון שבית הכנסת הוא בו בזמן מבנה ציבור ומקום מאוד אישי, הוא נהפך לאתר מורכב לאינטגרציה בין קבוצות שונות. מורכבות זו מחייבת התנהלות רגישה מאוד במאמצים לאינטגרציה חברתית, גם כאשר זו נובעת מכוונות טובות.

נתיבות מייצגת ניסיון למפגש עם האחר שהיה באפשרותו לייצר דתיות אינטגרטיבית חדשה, אך הפך למאבק מרחבי, שתוצאותיו הובילו לבסוף לשני בתי כנסת שונים ומופרדים. בבאר שבע נראה מקרה בו קהילת גוונים ויתרה בלי מאמץ על הניסיון להשתלב בבית כנסת הדורש שינוי בזהותה, כאשר בבית הכנסת האשכנזי היא התקבלה בזרועות פתוחות. בשדרות ישנם שני סיפורים, האחד כניסתם של חמישה חברי הגרעין התורני לתוך בית כנסת קיים שהוליד בסופו של דבר מאבק ודחיקה בעקבות היעדר בהשתלבות ‘שקטה’. סיפור נוסף הינו בית כנסת דורש טוב בשדרות שחרט על דגלו חתירה לשותפות ושילוב באמצעות נוסח משולב. מקרה זה מגלם בתוכו דווקא את פערי הדורות בתוך החברה הספרדית שהובילו למאבק על צביון בית הכנסת. נראה כי בכל המקומות ישנם כמה מאבקים שונים אשר כולם סובבים סביב זהות ושייכות. האחד הוא סיפור על מאבק פנים קהילתי בין הרצון לשמור על הזהות האישית לבין הרצון להשתלב ולהוביל, ואילו המאבק השני עוסק בזהות העיר ומי אחראי לעיצובה. בית הכנסת במובן זה מבטא שליטה במרחב, יחסי כוחות, והפיכה של מרחב קהילתי למקום פוליטי.

במקרה של נתיבות ושדרות הפער בתפיסות הוביל לתפיסת מעשי חברי הקהילה הצעירה כפוליטיים. חלקם ביקשו לא רק להצטרף למניין כמתפללים, אלא גם לקחת חלק בעיצוב נרטיב בית הכנסת. הם ביקשו לעצמם חירות לפעול באותו מרחב ציבורי, אבל הניסיון הזה איים על מתפללי בית הכנסת הוותיקים, ערער את הגבולות הקיימים ולכן בסופו של דבר הם נדחקו. יצוין כי מעבר לשאלת הזהות, גלש האירוע למרחב העירוני. מתפללי בית הכנסת הוותיקים בנתיבות ובשדרות קשרו את בית הכנסת עם מאבק על השליטה בעיר. מצאתי כי לא רק הפחד משינוי הזהות היה זה שהוביל לדחיקת הקהילה החדשה, אלא גם יחסי הכוחות הקובעים מי מעצב את זהות העיר, למי ‘הבעלות על הבית’ ומי שולט במרחב העירוני.

מדבריהם של המרואיינים עולה כי ישנו זיכרון קולקטיבי, תרבות, תפיסה דתית ואינטרסים משותפים אשר מאפיינים כל קהילה במרחב בית הכנסת. כל קהילה רואה בצורה אחרת את תפקיד “בית הכנסת”. ישנם הבדלים בין העדות השונות. בעוד שלרוב התפיסה הספרדית רואה את בית הכנסת יותר כמבנה פיזי לקיום מניין, התפיסה האשכנזית רואה את בית הכנסת כמקום קהילתי, הזדמנות למפגש ולמשפחה. תהליכי הג’נטריפיקציה בעיר הביאו דתיות אורתודוכסית אחרת, מודרנית וליברלית שערערה על מושג בית הכנסת. קהילות הצעירים בכל הערים דומות בכך שאלו הגיעו ממקום אחר שבו הם הכירו את בית הכנסת כמרחב בעל משמעות שונה ולכן ביקשו לענות על צרכים שונים שהעיר לא סיפקה עד הגעתם. לעומת זאת, יוצאי ארצות האסלאם אשר הביאו לארץ את מסורת בית אבותם, ביקשו להרגיש שייכות כלפי המרחב החדש בו הם חיו על ידי יצירת זהות מרחבית הנטועה בשורשים וזיכרונות. הזהות המסורתית מתבטאת בין היתר בבתי הכנסת שנבנו על פי המודלים המוכרים להם. ניתן לראות זאת בעיצוב בתי הכנסת, העיטורים, סידור הישיבה בח’ גדולה, עזרת הנשים, נוסחי התפילה והמזמורים השונים. כאשר הקבוצות החדשות הגיעו לעיר הן נאלצו להתאים עצמן לסגנון הקיים ולוותר על מושג בית הכנסת המוכר להם. ההבדלים  בין הקבוצות התחדדו במפגש ביניהם, שיכל ליצור דתיות אינטגרטיבית חדשה אך הוביל לבידול, הפרדה ומאבקים.

הספרות בנושא של “אינטגרציה” ו”דחיקה” מתעלמת מבית הכנסת כמרחב מורכב לאינטגרציה ולכן  כה משמעותי. הצלחה באינטגרציה בבית כנסת יכולה להוליד קהילה שתוכל לעזור גם בפתרון בעיות של אינטגרציה במרחב העירוני. נראה שהשלב הבא במחקר צריך לעסוק במציאת הדרכים לגשר על הפער הזהותי והדתי, גישור שיכול להגדיל את סיכויי ההצלחה בהשתלבות של מהגרים חדשים בתוך בית הכנסת. השאלה שעודנה פתוחה הינה האם ניתן לפתח שיטות שיוכלו להקטין את החיכוך והאיום ולאפשר בכל זאת חיבור בין הצדדים השונים – לאתר דרכים לגישור על פערי הזהות. במילים אחרות, בית כנסת כיום מהווה מכשול באינטגרציה במרחב העירוני של אוכלוסיות מסורתיות אך הוא יכול להפוך להזדמנות ייחודית. המורכבות מביאה עמה הזדמנות לתיקון.