תמר אפקזהו המאמר שזכה בציון לשבח בתחרות ‘בסיס משותף‘, בקטגוריה של טקסט עיוני.
ביוני 23 נשאתי נאום בבמה השקטה במוזיאון תל אביב. זה היה מקום מוזר מאוד. מאחוריי בניין המוזיאון, משמאלי בית משפט השלום והמחוזי בתל אביב, ממרחק נשמעות זמבורות בכל הכח, אני עומדת על במה מאולתרת מעץ ומולי אוכלוסייה מגוונת להפליא. הבמה השקטה היתה פרויקט משותף של עומר לב, צעירה עם פגיעת ראש, וד”ר הדס שערבני-סידון מארגון “אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה”. יחד, כל מוצאי שבת, לפני שההפגנה הגדולה בקפלן התחילה, הן הקימו מרחב מיוחד למי שלא יכלו לקחת חלק אבל כל כך רוצים. הקהל הקטן של הבמה השקטה מולו נאמתי, היה מורכב מכל מי שלא מצאו מקום במחאה ההמונית והרועשת של קפלן. הלומי קרב, נכות, אוטיסטים, זקנות. כל המילים האלה, שהן טאבו, שאסור לומר. כולן קרמו עור וגידים והפכו לאנשים ונשים להוטים לממש את זכותם האזרחית להפגין.
הייתי אז פעילה במחאת הסטודנטים, מנסה לאזן בין תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת תל אביב לבין צעדות, ימי שיבוש והפגנות של מוצאי שבת. אף פעם לא הייתי אקטיביסטית. תמיד הייתי פוליטית, תמיד עם דעות, אבל לא אקטיביסטית של ממש. כשהחלו ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית סיימתי את הקורס במשפט חוקתי והיה לי ברור שזוהי שעת הכושר. להפגנות נגד הרפורמה הייתי מתייצבת בקביעות, על חשבון לימודים, חברים ושעות שינה. פעמים רבות ההפגנות השתלבו לי עם התואר. דיני עונשין מול לנסוע לוודא שחברים משתחררים ממעצר, משפט בינלאומי כשקוראת בעיתון על תגובת ארצות הברית למצב בישראל, משפט השוואתי בין מערכת המשפט הישראלית לזו בבריטניה, גרמניה ואוסטרליה. הרגשתי שאני לא יכולה להישאר בבית ולתת ללימודים לעבור לידי בזמן שהשיעור המעשי, האמיתי קורה ברחוב.
בעודי עומדת שם על הבמה, נזכרתי בפסק הדין של שחר בוצר שלמדתי בשיעור משפט חוקתי. פסק הדין מספר על שחר, נער עם ניוון שרירים שמתנייד בכיסא גלגלים. הוא עמד להתחיל את לימודיו בחטיבת הביניים בישוב בו התגורר. למרות שיחות מקדימות, בית הספר והעירייה לא הצליחו לייצר סביבה מונגשת עבור שחר. הוא לא יכול היה להגיע לכיתת המחשבים שבקומה עליונה וכדי להגיע לשירותים היה עליו להקיף את כל מבנה בית הספר. לא רק בלימודים נתקלה המשפחה בליקויי נגישות: שחר לא יכול היה להגיע לספריה, קופת החולים, בית הספר התיכון ובית הכנסת. פסק הדין ניתן טרם חקיקתו של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, והתבסס על חוק התכנון והבניה שקובע שיש לדאוג לסידורים מיוחדים לנכים, אך לא ירד לדקויות כמו אלו שנדרשו אליהן בפסק הדין. האם יש להתקין מעלית בבית הספר עבורו, או רק נכון שיאפשר לו לעלות במדרגות בסיוע? להעביר כיתות שלמות לקומת הקרקע עבור ילד אחד, או שאפשר להסתדר עם קצת מדרגות?
לכאורה מדובר בסוגיות טכניות, אבל המהות מאחורי השאלות הללו היא על רוחבה של הזכות לשוויון. מה היא דורשת מאיתנו כחברה. האם מספיק לפתוח דלת, או שעלינו לוודא אקטיבית שכל מי שרוצה יוכל להיכנס בה.
השופטים בפסק הדין קבעו פה אחד כי הזכות לשוויון של אנשים עם מוגבלות משמעה שילובו של האדם עם המוגבלות בחברה ובמוסדותיה, וזכות זו מטילה חובה על רשויות המדינה לנקוט צעדים אקטיביים כדי לממשה, אף אם צעדים אלה כרוכים בעלות כספית: “לא חסד מבקש העותר, אלא על הגשמת זכותו הוא עומד… הבטחת שוויון ההזדמנויות לנכה עולה כסף. חברה האמונה על ברכי כבוד האדם, החירות והשוויון, מוכנה לשלם את המחיר הנדרש”, כותב הנשיא ברק בפסק הדין.
והנה, הבמה השקטה הוכיחה שלפעמים זה כל כך פשוט. ליצור מרחב שבו אפשר להפגין יחד, לקחת חלק, לממש את זכויות האזרח במלואן. כמה כסף כבר צריך היה בשביל במה קטנה ובידורית, מול הרווח של משתתפי ההפגנה השקטה רועמת הזו. זו היתה סגירת מעגל עבורי. פסק דין שלמדתי, שעוסק בחוסר הסבירות של החלטת העירייה ובית הספר שלא לעזור לנער שצריך עזרה, מול הפגנה מלאה כיסאות גלגלים שיושביהם קוראים להגנה על אותה הסבירות. הגנה על הזכות לשוויון, הזכות להפגין, החיים עצמם.
ההפגנות עשו אותי אופטימית להפליא. ריבוי האנשים והנשים שצעדו, נאמו, קראו מדם ליבן. היה לנו ברור כבר אז, כשעמדנו בירושלים בחום של יולי מול הכנסת כשבוטלה עילת הסבירות, שמהביטול לא יבוא הסעד לאוכלוסיות שזקוקות לעזרה. היום אנחנו ממשיכות לראות שהקשיים והמורכבויות עולים לא רק בהפגנה אלא גם במלחמה. בפסק הדין סירבה העירייה להנגיש את המקלט השכונתי, שבשגרה משמש לפעילות חברתית ותרבותית. מנקודת מבטנו היום, בעיצומה של הלחימה, זה נראה בלתי סביר בעליל, אבל זוהי תופעה נפוצה יותר משאנחנו חושבים. כולנו זוכרים שכדי למגן את בתי הספר והגנים של עוטף עזה נדרש היה פסק דין. ועד היום ההנגשה אינה מובנת מאליה. אפילו באוניברסיטה בה אני לומדת המקלט נמצא במרתף, וכדי להגיע אליו יש לרדת שני גרמי מדרגות. המקום הבטוח הבא אחרי המקלט הוא גרם המדרגות עצמו. פתרון נפלא למי שגרם מדרגות עבורו, בתנאי לחץ של שניות להגעה למרחב בטוח, הוא משימה בלתי אפשרית. לא נדרשים כאן רחמים. זו לא בקשת “טובה”. ללמוד כמו כולם, לעבוד עבור שכר ראוי, מקלט בעת מלחמה, להפגין – אלו זכויות האדם והאזרח, לא מותרות. גם לאתגרים אלה עלינו להתייחס, ולפתור ככל האפשר מחוץ לכתלי בית המשפט. אין סיבה שנגיע לשם.
שנתיים אחרי פסק הדין של שחר בוצר נחקק חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. החוק קיבע את עקרונות היסוד של פסק הדין, והגדיר מטרה ברורה: “חוק זה מטרתו להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו.” שחר גדל והפך לאדם מצליח בזכות עצמו. הוא שירת בתפקיד משמעותי, עובד כשותף מנהל בקרן השקעות והופיע ברשימת “40 הצעירים המבטיחים” של עיתון גלובס. כולנו מרוויחים כחברה כשאנשים כמו שחר ממצים את יכולותיהם. ועוד לפני שעשה את כל זה, האומץ שלו ושל משפחתו לקחת את הסיפור שלהם לבית המשפט, התווה את הדרך למחוקק ויצר הלכה משמעותית שתורמת למשפט הישראלי עד היום.
לפני כמה שבועות הלכתי לפגוש את יו”ר אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב. ניסיתי להיכנס למשרד בו יושבת היו”ר, אך לא הצלחתי לפתוח את הדלת. לא היתה בה ידית. היו”ר דניאל לחצה על כפתור ליד שולחנה מהצד השני של הדלת, ואמרה בחיוך כשנכנסתי “זה בסדר, כולם מסתבכים פה בכניסה. הדלת היא כזו, מונגשת, כי היה פה פעם יו”ר עם ניוון שרירים”. “שחר בוצר?” שאלתי. “כן, איך ידעת?” היא שאלה בפליאה. חייכתי בלב. עוד לא התחילה הפגישה וכבר אני מרגישה בשטח מוכר, “הוא אחראי לפסק הדין האהוב עלי במשפט חוקתי”.
אני ממשיכה להאמין שלמרות שנדמה לנו שכבר אין צדק בעולם, והאמת עבר זמנה, המצפן הפנימי שלנו דווקא מכוון להפליא. כל עוד נשמעות הדרישות להיות בראש סולם העדיפויות, לחופש ביטוי, לתקציב, לשוויון. אנחנו דור העתיד, ואלה החיים שלנו שעל הכף. הגיע הזמן שננקוט עמדה, שנהיה אקטיביות, שנוביל. חשוב שנדבר בקולנו, לגבי הזכות לשוויון ובכלל, לגבי איך שאנחנו רואות את המדינה.
לא קיבלתי הרבה מחיאות כפיים על הנאום בבמה השקטה, ובטח שלא קריאות עזות, צפצופי זמבורות או תופים (כולם אסורים בבמה השקטה). אני גם לא בטוחה כבר מה היה נושא הנאום , אבל ירדתי מהבמה עם דמעות בעיניים ולב מלא. אני חושבת שלעמוד על הבמה השקטה-רועמת הזו היה אחד הדברים המשמעותיים שעשיתי במהלך המחאה. הלוואי ונדע ליצור מרחבים כאלה בעתיד.