רשימה זו מתייחסת לסביבת המגורים השכונתית ולעיצובה הפיזי.  נקודת מוצא זו באה לידי ביטוי בכמה גישות שהפכו לדומיננטיות בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21, וייסקרו ברשימה זו.

הרשימה הקודמת עסקה באופן בו המדינה הפכה לשחקן מפתח באסדרת המגורים – תפקיד שהיא מחזיקה בו גם היום, ביחד עם השוק הפרטי. נקודת מוצא נוספת לבחינה של סביבות המגורים ותכנונן, מציעה הסתכלות רחבה יותר על הנושא אל מעבר ליחידת המגורים הפרטית ומנגנוני אספקת המגורים. נקודת מוצא זו גורסת כי החיים החברתיים, האישיים והכלכליים נבנים ומתעצבים בסביבה השכונתית והעירונית, כאשר העיצוב הפיזי והמורפולוגיה של הסביבה משפיעים על אופי ההתנהלות בה ומהווים חלק ממערך שיקולים סביבתיים-חברתיים רחב. בדומה לגישת התכנון הרציונלי, גם כאן ניסיון להשפיע על החיים החברתיים באמצעות תכנון הסביבה הפיזית – וגם כאן יש אסדרה של המרחב "מלמעלה למטה", אולם הדגשים הם אחרים ומתמקדים יותר במרחב הציבורי ובחיים הציבוריים.

נקודת מוצא זו באה לידי ביטוי בכמה גישות, הקשורות זו לזו ושהפכו לדומיננטיות בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21:

  • ניו אורבניזם

תנועת הניו-אורבניזם רואה בשחיקת מעמדו של המרחב הפיסי סממן לשחיקת הקהילה עצמה. לפיכך, לפי גישה זו, גם הפתרון לבעיות חברתיות וקהילתיות אינו יכול להיות מנותק מהצורה פיסית, שביכולתה להשפיע באופן ישיר על דפוסי הפעילות בעיר ועל חיי היום-יום של תושביה, באמצעות יצירת עירוב שימושים, הגברת הקישוריות (בדגש על הליכה רגלית) ועיצוב מרחבים ציבוריים מזמינים, נגישים ומטופחים (Charter of the New Urbanism)1.

בפועל, לפחות בתחילת ימיה של התנועה, הוביל העיסוק במרחב הפיזי ליצירת מרחבים מטופחים אך נוקשים, המתאפיינים אחידות טיפולוגית וסגנונית. בעיירה סיסייד (Seaside)  שבפלורידה, אחת הדוגמאות הראשונות ליישום רעיונות הניו-אורבניזם, הקודים נועדו לחבר את מבני מגורים למסורת הוורנקולרית של צפון-מערב פלורידה, והאדריכלים התבקשו לעצב קוטג'ים ממסגרות עץ עם גגות בולטים, ולשים דגש על מרפסות עמוקות, אוורור מפולש ומאווררי תקרה. בעיר סלבריישן למשל,  (Celebration) התושבים יכלו לבחור באחד מתוך שישה סגנונות בנייה שונים (קלאסי, ויקטוריאני, קולוניאלי, חופי, ים תיכוני וצרפתי), כל אחד עם קודי התכנון שלו. הקודים העיצוביים בסלבריישן הם קשיחים וחודרים אף למרחב הפרטי ולפרטים הקטנים של חיי היום-יום, כמו האיסור על תליית וילונות צבעוניים וההנחיות לגבי אלו צמחים מותר לשתול בגינה.2

  • להשביח את הפרבר (retrofitting suburbia)

אחת הביקורות הבולטות בשיח התכנוני בשני העשורים האחרונים יוצאת נגד הזחילה העירונית ונגד המודל הפרברי ותוקפת אותם לא רק מפרספקטיבה אקולוגית אלא גם מפרספקטיבה חברתית. הזחילה העירונית, טוען ת'אד וויליאמסון, אמנם משרתת מליוני אמריקאים שמעדיפים להתגורר בסביבות בלתי צפופות מחוץ למרכזי הערים, אך היא באה עם מחיר אזרחי ומוסרי משמעותי.3 לטענתו של וויליאמסון, הזחילה העירונית פוגעת בשיוויון ההזדמנויות, שכן היא מקדמת אורח חיים צרכני וכן מחלישה את מעמדו של האזרח ואת ההשתתפות הפעילה שלו בחברה.

הביקורת נגד הזחילה העירונית הובילה לקריאה לעיצוב מחודש של הנוף הפרברי הקיים. אלן דנהאם-ג'ונס וג'ון ווליאמסון, שהושפעו מרעיונות הניו-אורבניזם, הוציאו בשנת 2008 את הספר "Retrofitting Suburbia: Urban Design Solutions for Redesigning Suburbs", שפונה לאדריכלים, מתכננים וקובועי מדיניות בקריאה לשנות את המרחב הפרברי.4 לטענתה של דנהאם-ג'ונס, האתגר התכנוני של חמישים השנים הבאות טמון בפיתוח ושינוי הפרברים, בין אם מדובר בשימוש מחודש של קניונים נטושים, איכלוס של מבני תעשיה נטושים או הפיכת מגרשי חניה לשטחים ירוקים.

הספר מציע שלוש אסטרטגיות של retrofitting: האסטרטגיה הראשונה היא אכלוס מחדש (Reinhabitation), כלומר הסבה של שטחים או מבנים בלתי פעילים לשימוש חדש, כמו הסבה של קניון נטוש לדיור מוגן לקשישים או הסבה של מבנה תעשיה ("big box") לבית ספר. האסטרטגיה השנייה היא פיתוח מחדש  (Redevelopment), כלומר תוספת של בנייה חדשה על מגרשים ריקים, עיבוי מבנים קיימים או הריסה של מבנים והחלפתם בבנייה צפופה יותר. האסטרטגיה השלישית היא הריסה של מבנים בלתי פעילים לטובת שטחים פתוחים כגון פארקים, חקלאות קהילתית או שיחזור של טבע מקומי (Regreening).

  • העיר הקומפקטית

קיימוּת, כאג'נדה הולכת וצומחת, משפיעה על תכנון סביבות מגורים בשני אפיקים עיקריים: הראשון נוגע למבנה עצמו, ובא לידי ביטוי בפיתוח תקנים, קודים ועקרונות תכנוניים שמטרתם להפחית את טביעת הרגל האקולוגית של בית המגורים. השני נוגע לפרישה המרחבית של סביבת המגורים ולאופן בו הארגון המרחבי משפיע על צריכה של אנרגיה ומשאבים (בעיקר באמצעות פרקטיקות של תנועה ונגישות) (Rérat 2012). מתוך האפיק השני צמח רעיון העיר הקומפקטית (compact city), כמודל חלופי לזחילה העירונית. כמה עקרונות עומדים בבסיס מודל העיר הקומפקטית, ביניהם: צפיפות גבוהה יחסית, שימושי קרקע מעורבים, תוספת של יחידות דיור בתוך אזורים מבונים ועל אתרי brownfield, ויצירת רצף של רחובות ומרחבים ציבוריים מקושרים, המעודדים הליכה רגלית. מודל זה מבוסס על ההנחה, כי הציפוף של הסביבה הבנויה לא רק יאט את הזחילה האורבנית על חשבון השטחים הפתוחים אלא גם יחסוך צריכה של משאבים ואנרגיה באמצעות צמצום השימוש ברכב פרטי.5

יצירת רצף של רחובות ומרחבים ציבוריים מקושרים, המעודדים הליכה רגלית יאטו את הזחילה האורבנית על חשבון השטחים הפתוחים ויחסכו בזבוז משאבים (צילום: יובל הידש, טורינו)

יצירת רצף של רחובות ומרחבים ציבוריים מקושרים, המעודדים הליכה רגלית יאטו את הזחילה האורבנית על חשבון השטחים הפתוחים ויחסכו בזבוז משאבים (צילום: יובל הידש, טורינו)

אולם, לצד היתרונות הגלומים ברעיון זה, מודל העיר הקומפקטית מביא עימו גם ביקורת, המתמקדת בכמה היבטים: ראשית, רעיון העיר הקומפקטית, טוענים חלק ממתנגדיו, אינו רלוונטי למציאות העירונית העכשווית ולאורח חייהם של התושבים. מודל זה, הדורש ציפוף של הערים הקיימות, מנוגד לרצונותיהם של מרבית התושבים ולפיכך לא רק שאינו ישים אלא גם אינו דמוקרטי.

כפי שטען האדריכל והמתכנן הגרמני, תומאס סיברטס, מניעת פרבור או צמיחה עירונית מפוזרת יכולה להתבצע רק על ידי התערבויות דרקוניות, שלא ניתן להשיגן בחברה דמוקרטית ופוגעות בחופש הבחירה של קהילות ושל אנשים. כיום, הוא קובע, רק מדינות לא דמוקרטיות עדיין יכולות לאכוף עיר קומפקטית. 6

ביקורת שנייה גורסת כי רעיון העיר הקומפקטית אינו ניטרלי מבחינה כלכלית וחברתית ובסופו של דבר הוא יתמוך ויסייע לאוכלוסייה אמידה.7 כך, למשל, מדיניות "הרנסאנס העירוני" באנגליה הוגדרה על ידי מבקריה כג'נטריפיקציה, מאחר והיא עודדה חדירה של קבוצות מעמד ביניים על חשבון קבוצות חברתיות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר.8 שלישית, נטען, מודל קומפקטי אולי מגביר את הנגישות לשירותים שונים אך בו זמנית מגביר תנועה ורעש, ונדליזם, לכלוך, הטרדות ופשע בתוך העיר, וכן מעלה את חוסר שביעות הרצון בקרב הדיירים. 9

השאלות המרכזיות שעולות מתפיסה זו ביחס למגורים הן: האם מודלים קומפקטיים וצפופים כלל ישימים ורצויים בכל המקרים? האם מדובר בניסיון לכפות פרדיגמה מסוימת בניגוד לרצון התושבים? כיצד ניתן לקדם עירוניות איכותית וצפופה מבלי לגרום לדחיקה של תושבים מוחלשים?

הרשימה הבאה מתייחסת לפעולה של הפרט בביתו וליוזמה שלו (agency) בעיצוב סביבת מגוריו.

 

** סדרת הרשימות מבוססת על סקירת ספרות שבוצעה במסגרת מחקר גישוש לעבודת דוקטורט בשנת 2012, במעבדה לעיצוב עירוני, בחוג לגאוגרפיה וסביבת האדם, באוניברסיטת תל אביב.  להרחבה:

רוני בר, 2011. קהילות מגודרות ללא גדרות: תכנון אורחות חיים בסביבות מגורים חדשות, המקרה של שכונת השמשוני במודיעין ושכונת תל ברוך צפון בתל אביב. עבודת גמר לקראת התואר "מוסמך אוניברסיטה" – MA, אוניברסיטת תל אביב

רוני בר, 2018. אי-ודאות, תכנון עירוני וערים בקונפליקט:ירושלים בתחילת המאה ה-21. עבודת גמר לקראת התואר "דוקטור לפילוסופיה" – PhD, אוניברסיטת תל אביב

  1. לרשימה בנושא עקרונות הניאו אורבניזם, מאיר אלוויל, אורבנולוגיה
  2. Hayden, D. (2003), Building Suburbia: Green Fields and Urban Growth, 1820-2000, New York: Vintage Books
  3.  Williamson T. (2010), Sprawl, Justice, and Citizenship: The Civic Costs of the American Way of Life , New York: Oxford University Press
  4.  Dunham-Jones E. and Williamson J. (2008), Retrofitting Suburbia: Urban Design Solutions for Redesigning Suburbs, Hoboken, N.J.: Wiley
  5. Rérat P. (2012), Housing, the Compact City and Sustainable Development: Some Insights from Recent Urban Trends in Switzerland, International Journal of Housing Policy, 12(2): 115-136
  6.  Sieverts T. (2003), Cities without Cities: an Interpretation of the Zwischenstadt, London, New York: Spon Press, p. 123
  7. Rérat 2012
  8.  Lees, L. (2003), “Visions of ‘urban renaissance’: the Urban Task Force report and the urban white paper”, in: Imrie R. and Raco M. (eds), Urban Renaissance? New Labour, Community and Urban Policy, Bristol: Policy Press, pp. 61–92
  9.  Bramley G. and Power S. (2009), “Urban Form and Social Sustainability: The Role of Density and Housing Type”, Environment and Planning B 36: 30-48