מודלים עירוניים משייטים ומיובאים לערים ברחבי העולם, וכך גם מודל ה'עיר היצירתית' שעשה את דרכו אל ירושלים. כיצד הוא תורגם לקונטקסט המקומי ועזר למסגר מחדש את הקונפליקט החרדי-חילוני, היהודי-פלסטיני ואת הפנייה לאכולוסייה הצעירה והיצרנית?

בעידן העכשווי של גלובליזציה והמהפכה הטכנולוגית, אוכל, מוסיקה ופורמטים של תוכניות טלוויזיה, חוצים יבשות ואוקיינוסים. כך הדבר גם עם דימויים ורעיונות לגבי עירוניות 'נכונה'. אחת הדוגמאות הבולטות להלך רוח שהתפשט אל מרחבי הגלובוס היא אסטרטגיית "המעמד היצירתי", המבוססת על ספרו רב-מכר של ריצ'ארד פלורידה (2002).1 בשנים האחרונות, ערים עם היסטוריה ותנאים כלכליים שונים מההקשר הצפון-אמריקאי בו האסטרטגיה התפתחה, אימצו את התיאוריה, הגורסת כי המנוע הכלכלי המרכזי של ערים הוא "המעמד היצירתי", קבוצה חברתית חדשה של עובדים במקצועות "יצירתיים", הכוללת בין היתר מדענים, מהנדסים, אומנים, ומעצבים. לפי פלורידה, בחירת המגורים של אותו מעמד תלוייה פחות באפשרויות תעסוקה ויותר בהעדפות שקשורות בסגנון חיים. כתוצאה מכך, פלורידה ניסח מספר כללים בהן ערים צריכות לדבוק כדי להצליח בתחרות הגלובלית על משיכת "המעמד היצירתי".

חוקרי ערים שנדרשים לשאלה "כיצד מודלים כדוגמאת 'המעמד היצירתי' הפכו קאנונים", לרוב נעזרים בהסברים מארגז הכלים התיאורטי של הכלכלה-הפוליטית ומתייחסים אל העיר כאל פרוייקט קפיטליסטי ניאו-ליברלי של אליטה גלובלית ומקומית: מצד אחד, אליטה גלובלית וארגונים בינלאומיים שעוקפים את מדינות הלאום ומקדמים באמצעות המודלים אג'נדה כלכלית ופוליטית מסויימת. מצד שני, "מכונת הצמיחה" העירונית (Growth Machine), הכוללת פוליטיקאים, יזמים ואנשים עסקים, שנעזרת בתיאוריות לשם קידום צמיחה כלכלית. התיאוריה של פלורידה שנתפסת כמי שמאגדת את שתי הקבוצות, תוארה על-ידי גיאוגרפים ביקורתיים כאסטרטגיה שמרנית מבחינה כלכלית שממוקדת במיתוג ובמחזור פתרונות מוכרים של התחדשות עירונית על פני התמודדות מעמיקה עם אתגרים בוערים. 2

חוקרים עירוניים בוחנים כיצד מודלים כדוגמאת 'המעמד היצירתי' מתורגמים בערים שונות ברחבי העולם. התעוררות חיי הלילה בשוק מחנה יהודה בירושלים (צילום: לליב גל, פיקוויקי)

חוקרים עירוניים בוחנים כיצד מודלים כדוגמאת 'המעמד היצירתי' מתורגמים בערים שונות ברחבי העולם. התעוררות חיי הלילה בשוק מחנה יהודה בירושלים (צילום: לליב גל, פיקוויקי)

מבחינה של אימוץ אסטרטגיית "המעמד היצירתי" בירושלים, שהחל באופן רישמי בסתיו 2014, נראה כי ניתוחים אלו מפספסים משהו. ההתמקדות בהסברים מתחום הכלכלה-הפוליטית, לא מאפשרים לבטא את האופן בו יזמי המדיניות שייבאו את הרעיונות לעיר חשבו על מה שמודל "העיר היצירתית" יאפשר להם לעשות. הם גם לא התייחסו לאופן בו תושבים מבינים את התהליכים האלו. מעבר לכך, בירושלים כמו בערים רבות אחרות, סדר היום הפוליטי מוכתב משאלות תרבותיות-פוליטיות לא פחות בוערות, שקשורות בזהות לאומית, בשפה, או ביחסים אתניים. לכל אלו יש השפעה על האופן בו מתורגמים מודלים גלובליים. כפי שניסח זאת, באחד הריאיונות שקיימתי, בכיר בעירייה "המדיניות העירונית, ולפעמים צריך להזכיר את זה לעוסקים בפיתוח כלכלי, אינה רק הגדלת מספר הסטרטאפים בעיר. המטרה היא לאפשר לכולם לחיות בעיר, כך שכל סקטור ירגיש בנוח והעיר תשמור על אופייה הציוני". "אופיה הציוני" של העיר, שמתאר אותו בכיר, היא קטגוריה שחזרה על עצמה בריאיונות וקיפלה בתוכה משמעויות שונות. כפי שהניתוח ידגים, יש לפענח את משמעויותיה השונות עבור הקבוצות שחיות בעיר, בין היתר, כמימוש לאומי או כפרקטיקה קולוניאלית.

הניסיון להבין "מה (לעזאזל) חשבו בירושלים שאפשר לעשות עם מודל 'המעמד היצירתי'?"  הובילה אותי לעבודת שדה בארבעה חלקים בין השנים 2015-2017. בתקופה זו בחנתי כיצד המודל עֻבַּד במערכת העיכול העירונית. בשלב ראשון עקבתי אחרי האופן בו יזמי מדיניות שיבאו את המודל לעיר תרגמו אותו. בהמשך, בחנתי מה קרה למודל בתקופה פוליטית סוערת של שביתה וקיצוצים, איך קבוצות שהודרו מתהליכי קבלת ההחלטות הבינו אותו וכיצד הוא אומץ במאבק של יוצרים ואומנים תחת איומיים של צנזורה פוליטית.

במאמר “Making Jerusalem ‘Cooler': Creative Script, Youth Flight, Diversity שפורסם לאחרונה 3 אני מתמקדת בשני 'חלקים' מרכזיים מהמודל הפלורידיני ובוחנת את האופן בו הם תורגמו למציאות הירושלמית: האחד, ההנחה כי המעמד היצירתי הוא קבוצה דינאמית שלא קובעת את משכנה במקום אחד לאורך זמן. השני, התפישה כי מגוון (Diversity) אתני ומיני הוא מקור לצמיחה כלכלית ובסיס איתן לסולידאריות חברתית.

אני מציעה לבחון כיצד תרגום של רעיונות גלובליים להקשר מקומי מושפע לא רק מכוחות שפועלים לקידום העיר כפרוייקט קפיטליסטי, אלא גם מכוחות תרבותיים-פוליטים מקומיים נוספים. ובהקשר הירושלמי, איך אסטרטגיית המעמד היצירתי כרוכה גם בניסיון לשמר את הציביון "הציוני" של העיר, כפי שהבינו אותה יזמי המדיניות, ולהשאיר בעיר אוכלוסייה שהם כינו "צעירה", "יצרנית", או בקטגוריה החדשה שיובאה – "יצירתית". טענתי היא כי בחלקים בהם המודל הגלובלי מאפשר לכוחות  המקומיים הכלכליים-פוליטיים לדור בכפיפה אחת עם הכוחות התרבותיים-פוליטיים – הרעיונות אומצו. עם זאת, חלקים בתיאוריה שחושפים את הסתירות בין שני ההגיונות, 'ירדו בעריכה'  העירונית.

סטרטגיית המעמד היצירתי נועדה להשאיר בעיר את האוכלוסייה הצעירה והיצרנית או בקטגוריה החדשה שיובאה – "המעמד היצירתי". תערוכה ב"מפעל" (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של ה'מפעל')

'לפתוח את היחסים' בין העיר והתושבים

לפי פלורידה, "המעמד היצירתי" הוא קבוצה ניידת שנמצאת בחיפוש מתמיד אחרי הריגוש הבא. גישה זו איפשרה למעצבי המדיניות לנסח מחדש את הבעיה הכרונית של צעירים שעוזבים את ירושלים, ולהסביר את הכשלון של מיזמים שונים בהשארתם. במקום להתאמץ להשאיר צעירים בעיר באמצעות השקעה בפתרונות דיור ותעסוקה ארוכי טווח, שכביכול אינם תואמים את אופיו של הטיפוס היצירתי, הפוקוס עבר לטיפוח סצנות תרבותיות ומקצועיות מתחלפות. הבתים אולי יחליפו דיירים, אבל הדופק העירוני ימשיך לפעום. שינוי זה בהגדרת הבעיה, הוביל גם להחלפת כלי המדיניות לטיפול בה. לדוגמה, מלגות רב-שנתיות שנועדו לעודד מגורי קבע בעיר ותכניות לשילוב מתמחים, הוחלפו בטיפוח רשתות מקצועיות, במענקים למיזמי תרבות זמניים ובפרוייקטים של פלייסמייקינג שישפרו את האסתטיקה וה'וייב' העירוני ויאפשרו למעמד היצירתי להטביע חותם על חומות העיר.

מנקודת מבט כלכלית-פוליטית שרואה בעיר פרוייקט קפיטליסטי ניאו-ליברלי, אימוץ אסטרטגיית המעמד היצירתי איפשרה לקובעי המדיניות לחמוק מהתמודדות עם הסוגיות 'הכבדות' שקשורות ביוקר המחייה ובמשבר הדיור. בנוסף, האסטרטגיה דירבנה את שינוי היחס אל אותה קבוצה "יצירתית", מתושבי קבע שהעיר צריכה לשרת ליזמים זמניים שמייצרים אטרקציות עירוניות ומושכים הון. במילים אחרות: ניתן למצוא כאן עדויות שונות לניו-ליברליזם בזירה העירונית. תובנות זהות נכתבו בשנים האחרונות על אסטרטגיות יצירתיות שאומצו בערים כמו סינסנטי ומילווקי ותוארו כגירסה מתקדמת לצורת הממשול שדיוויד הארווי ניסח כבר בסוף שנות ה-80 כ"עיר יזמית" .4 האבחנות ששמעתי מיזמי מדיניות מקומיים על טבעו של "המעמד היצירתי" ש"מחפש חוויות, לא מחוייבות," ביטאו לוגיקה זהה.5

עד כאן השימוש במודל מזכיר את הביקורות על השימוש במודל ברחבי העולם. אולם, מנקודת מבט תרבותית-פוליטית שבוחנת את העיר כפרוייקט ציוני, יש לתהליכים משמעות נוספת, שלא רק משטיחה את הבעיות הפוליטיות, אלא מבטאת אסטרטגיה פוליטית חדשה. הכשלון בהשארת צעירים לא נתפס רק כהתמודדות לקוייה עם בעיות מבניות, אלא גם כתוצאה מפנייה שגויה אל אוכלוסיית היעד. לאורך השנים, הקריאה להישאר לגור בירושלים ו'להציל' את העיר מבחינה כלכלית ודמוגרפית, נתפסה כאסטרטגיה שהצליחה לגייס רק קבוצה קטנה של 'משוגעים לדבר'. שינוי הגישה איפשר להדגיש כי צעירים יבחרו לקבוע את משכנם במקום בו הם יכולים לחיות בנוחות, לא במקום בו הם נדרשים להיאבק. לכן, במידה מסויימת, גישת "המעמד היצירתי" היא גם ניסיון לשינוי החוזה בין העיר לתושבים – הזמנה לבלות פרק זמן בעיר, אבל לא להתחתן איתה כדת וכדין. לא עוד חיילים ציונים במאבק הדמוגרפי על עתיד העיר, אלא תושבים בעיר עם חיי יום יום נורמלים.

לאורך השנים, הקריאה להישאר לגור בירושלים כחלק ממאבק דמוגרפי וכלכלי פנתה רק לקבוצה קטנה של 'משוגעים לדבר' (צילום: לליב גל, פיקוויקי)

גישת "המעמד היצירתי" מסמנת שינוי גישה בייחס לתושבים, לא עוד חיילים במאבק הציוני-דמוגרפי אלא תושבים בעיר עם חיי יום יום נורמלים. חיי הלילה בשוק מחנה יהודה (צילום: לליב גל, פיקוויקי)

להגדיר מחדש את הקונפליקט הפוליטי כ – Diversity

פלורידה מדגיש כי אחד המרכיבים ההכרחיים למשיכת הון אנושי יצירתי הוא אווירה של פתיחות וסובלנות. הדגש שהוא מניח על מגוון אתני ועל חשיבות נוכחותה של הקהילה הלהטב"קית לעידוד יצירתיות וצמיחה כלכלית,  היה יותר מורכב לעיכול בירושלים. ה-Gay Index, שהפך למעין אייקון שמזוהה עם התיאוריה ומדרג ערים כ'סובלניות' לפי גודלה של הקהילה הלהטב"קית בעיר, תואר בראיונות כ"לא רלוונטי" והושלך הצידה. ובכל זאת, התיאוריה איתגרה את מעצבי המדיניות לבחון כיצד ניתן לעבוד עם המגוון הלאומי, הדתי והאתני של העיר, ולשווק אותו לא רק כקונפליקט אלא כהזדמנות. המהלך לווה בניסיון לשכתב את הסיפור על "העיר הציונית" שצריכה להלחם על עתידה, לסיפור על ה"עיר של ארבעת השבטים", בה חרדים, פלסטינים, יהודים חילוניים ודתיים-לאומים דרים יחדיו. אומנם מדובר בתמונת מציאות שלרוב נתפסת כמכשול אבל, כפי שתיארו באוזני מרואיינים, "אם עובדים איתה נכון, ירושלים יכולה להיות יותר תחרותית מתל-אביב". כפועל יוצא, ארגונים כמו רוח חדשה, 6 שהובילו את המהלך, הפיקו הזדמנויות מקצועיות "בין שבטיות" שכללו ריטריטים ויצירת 'מרחבים בטוחים' למפגש, וגם אירועי תרבות שחשפו את המגזר הציוני לתרבות חרדית. כפי שהגדירו זאת מעצבי המדיניות בזמן אמת, "המטרה היא לא לעשות שלום, אלא להפוך את החיים בעיר לאטרקטיבים עבור 'המעמד היצירתי' ". עם זאת, אל מול הפרדיגמה השלטת לניהול העיר, המניחה כי להפרדה בין המגזרים יש יתרון כלכלי ופוליטי, האסטרטגיה נותרה בשוליים כנחלה של ארגוני חברה אזרחית, אומנות ותרבות. בניגוד לאידיאל הליברלי האמריקאי של סולידאריות המבוססת על מגוון, מקבלי ההחלטות האמונים על פיתוח כלכלי בעיר התייחסו אל ההגיון של הפרדה בין הקבוצות בעיר כמתכון בטוח יותר לצמיחה.

ארגונים מקומיים יצרו פעילויות "בין שבטיות" שכללו ריטריטים ויצירת 'מרחבים בטוחים' למפגש, וגם אירועי תרבות שחשפו את המגזר הציוני לתרבות חרדית. מחאה נגד רצח נשים בכיכר ציון המתחדשת (צילום: נגה קידר)

ביקורת כלכלית-פוליטית, הבוחנת אמצעים דומים לטיפוח מגוון חברתי (Diversity) בדמוקרטיות ליברליות, מתארת את הפרקטיקות הללו כמסחור של הבדלים אתנים. 'דו-קיום של חומוס' בעגה הישראלית, שמנתב את הביטוי הפומבי של הזהות הקבוצתיות מהזירה הפוליטית אל מתחם הפסטיבלים. 7 הטענה היא כי ההתייחסות אל מגוון אתני ומיני כמשאב עם תשואה כלכלית, ולא כבסיס לדרישה לביטוי הזהות הקבוצתית במרחב הפוליטי, מתעלת את ההשתתפות של קבוצות מיעוט בקולקטיב לנישה של צריכת תרבות. במקביל, בשם אותו חלון צר שניתן לביטוי זהות קבוצתית, האפשרות להשמיע דרישות פוליטיות שמאתגרות את הסדר הקיים וקשורות בטריטוריה שנגזלה או בשפה שנמחקה – נדחקת הצידה.

הביקורת על שימוש בתרבות למסחור ולדחיקה מאירות היבטים מסויימים גם בניסיון הירושלמי. עם זאת, כשלוקחים בחשבון את פרוייקט העיר "הציונית", שלמולו האסטרטגיה פועלת, לכוונה למתג את העיר כ"עיר ארבעת השבטים" ולניסיון לבנות רשתות מקצועיות "בין-שבטיות", יש מנעד רחב יותר של משמעות. חלק מהפרקטיקות מבטאות ניסיון להוציא את העוקץ הפוליטי מהיחסים הבין קבוצתיים, אך חלקן דווקא מבטאות עמדה פוליטית ברורה. מצד אחד, הדה-פוליטיזציה זועקת; ההתייחסות אל הקבוצות בעיר כחלק ממארג רב-תרבותי יוצרת שיוויון מדומה בין קבוצות עם נגישות שונה בתכלית למשאבים. היא מקבילה בין המאבק על הגמוניה בין חרדים לחילוניים בעיצוב המרחב, למאבק היהודי-פלסטיני שנובע מסיפוח ומהזנחה מכוונת של ירושלים הפלסטינית. מצד שני, לדגש על מגוון וסובלנות יש גם היבטים שמחדדים את המימד הפוליטי. הדגש הרב-תרבותי הוא עדות מסויימת לשינוי אופי היחסים בין חילונים לדתיים בעיר. היא מבטאת ניסיון של ארגונים ציוניים ליצור תשתית  לשיתופי פעולה שיאפשרו לשמר חיים תוססים עתידיים בעיר, גם תחת ראש עיר חרדי.  בנוסף, הקריאה ליצירת נקודות מפגש "בין קבוצתיות", נתפסה על ידי מעצבי המדיניות כהצהרה פוליטית בעיתות של פוליטיקה לאומית ובין-קבוצתית רעילה. מבחינת "רוח חדשה", זו הייתה תשובה מול הניסיון של ארגון להב"ה לשמירה על טוהר המרחב היהודי, או אל מול הניסיון של פוליטיקאים חרדים למנוע אירועי תרבות משותפים שאינם מחללים שבת.

אירוע של מוסללה, חגיגה פרסית על המרפסת של בבניין כלל, נובמבר 2018

אירוע של מוסללה, חגיגה פרסית על "המרפסת" של בבניין כלל, נובמבר 2018, (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של מוסללה)

אירוע של מוסללה, חגיגה פרסית על "המרפסת" של בבניין כלל, נובמבר 2018, (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של מוסללה)

הנקודה בה מסתיים המאמר, היא כמובן לא נקודת הסיום של הסיפור. בינתיים, מפת הכוחות העירונית השתנתה: ארגונים החליפו ידיים בהובלת אסטרטגיית "המעמד היצירתי", תקציבים קוצצו, ומשה ליאון נבחר לראשות העיר אחרי כהונה בת עשור של ניר ברקת. ריצ'ארד פלורידה עצמו פירסם ספר תחת הכותרת "המשבר העירוני החדש" (2017) שמדגיש היבטים של אי שוויון מרחבי. הגילומים של המודל הפלורדיאני בעיר עברו גם הם לשלב חדש. למשל, הלוגיקה שמדגישה את חשיבותו של הבאזז העירוני ומרמזת על חלופה מתמדת של חבורות יצירתיות, לא בהכרח הביאה למצב שברירי, אלא דווקא להתבססות של מרכזים כמו "המפעל" ו"מוסללה". היא מעלה שאלות חדשות: מי מצליח לתפוס מקום של קבע במרקם העירוני ובאילו תנאים, ומי לא?

למרות כברת הדרך הירושלמית, ערים נוספות בישראל מגלות את מודל "המעמד היצירתי" בגירסתו המוקדמת רק עכשיו. ובכלל, אימוץ מודלים גלובליים הפך מזמן לתופעה שכיחה. לגישתי, המחקר העירוני והשיח הפופולארי, צריכים לעבור שלב מהדיון הדיכוטומי שמגדיר מודל כזה או אחר כ'טוב' או כ'רע' מוחלטים.. במידה רבה, התשובה לא טמונה רק במודל, אלא בגורמים שמייבאים אותו ובקרקע בה הוא נוחת. ג'יימי פק וניק תיאודור מדגימים בספרם (2015)“Fast Policies” איך תוכנית כלכלית-שמרנית כמו ה Conditional Cash Transfer אומצה באופן פרוגרסיבי במקומות רבים, בעוד מודל מדיניות שנחשב פרוגרסיבי כמו התקציב ההשתתפותי דווקא עבר עיבודים שמרניים.8 מעבר לדיון במודלים עצמם, האתגר המרכזי הוא לפתח יכולות תרגום מקומי משוכללות שמפענחות את האפשרויות שמודלים כאלו פותחים עבור המקומות בהם אנו חיים, וגם את המקומות בהם הם חוסמים אפשרויות לקידום צדק מרחבי.

  1. Florida, Richard. (2002). The Rise of the Creative Class-Revisited. Basic books: New-York.
  2.  Aalbers, Manuel B. 2011. "The Revanchist Renewal of Yesterday’s City of Tomorrow." Antipode 43(5):1696-1724; Peck, Jamie. 2005. "Struggling with the Rise of the Creative Class." International Journal of Urban and Regional Research 29(4):740–770.; Zimmerman, Jeffery. 2008. "From Brew Town to Cool Town: Neoliberalism and the Creative City Development Strategy in Milwaukee. Cities 25(4):230–242
  3. Keidar, Noga. 2018. Making Jerusalem ‘Cooler’: Creative Script, Youth Flight, and DiversityCity & Community17(4), 1209-1230
  4.  Harvey, D. 1989. From Managerialism to Entrepreneurialism: The Transformation in Urban Governance in Late Capitalism. Geografiska Annaler. Series B, Human Geography, 71(1), 3–17
  5. Peck, 2005; Zimmerman, 2008
  6. עמותה שהוקמה ב-2003 אחרי האינתיפאדה השנייה ובמהלך כהונתו של אורי לופליאנסקי כראש עיר. באותה העת, אחת ממטרות הארגון המרכזיות, הייתה לעודד סטודנטים חילוניים להשאר בעיר לאחר סיום האוניברסיטה. התנועה שנתמכה בעת הקמתה על-ידי ניר ברקת, זוהתה ב-2014 כמעין 'GONGO', זרוע ביצועית של השלטון שמתחזה להיות ארגון חברה אזרחית. https://new-spirit.org.il
  7. Kymlicka, Will. 2013. Neoliberal Multiculturalism. Social Resilience in the Neoliberal Era, pp.99-125.
  8.  Peck, Jamie. and Theodore, Nik. 2015. Fast policy: Experimental Statecraft at the Thresholds of Neoliberalism. University of Minnesota Press