אלה ימים של מלחמה. ימים של אבל וכאב, של הלם ואלם. האפשרות להתבונן במציאות, לדבר עליה ולנסח תובנות כלשהן, כמעט ואינה קיימת. אולם השאלה המרחפת מעל – מה יהיה בעזה ביום שאחרי? – מחייבת לחשוב גם על מטרות ועל תכלית, ואפילו על חזון. איך אפשר לדמיין היום את העתיד של עזה ושל המרחב כולו? הלחימה הנוכחית בעזה מחזירה אותנו גם לפרסומים קודמים, כאן ב-‘אורבנולוגיה’, שליוו את סבבי הלחימה הקודמים. פרסומים שהתבססו על שיחות ממושכות עם פרופ’ יוברט לו-יון זכרונו לברכה. שיחות שעסקו ביחסים בין תכנון, אלימות ומלחמה, ושעלה בהן הצורך הדוחק לחשוב מחדש ולהמשיג מחדש את היחס אל עזה ואת היחסים עם עזה. הצורך להכיר את עזה, לדון בה ולנסח מחדש שפה ודיבור על עזה.

השיחה אז, בשנת 2020, הסתיימה בשאלת ההיעדר וחוסר הידיעה:   

“יוברט: אני כל הזמן חוזר על כל הנושא הזה של נומוס וריבונות, מה זה ריבונות ומדינת לאום, את מבינה? אז השאלות האלה חוזרות חוזרות חוזרות. ואולי עזה תמיד תישאר מטאפורה. 

טלי:  מטאפורה למה?

יוברט: מטאפורה לישוב, לעיר,  מטאפורה למקום של ההיעדר. אנחנו מפציצים אותה ורואים אנשים שמחאו כפיים כשהפציצו את עזה והם לא יודעים מה קורה שם בכלל. ולא רק זה, נכנסנו לעזה ויצאנו משמה, למה יצאנו משם?

טלי: זה יישאר מטאפורה לחוסר החלטה או ידיעה מה זו עזה בשביל הריבונות הישראלית.

יוברט :בדיוק.”

גם הפעם, נראה ששוב דבר לא השתנה. בשנים שעברו מאז, נמשכו ההיעדר וההדחקה, חוסר הידיעה וחוסר ההחלטה. האם אפשר לקוות שהזעזוע והשבר הם כה עמוקים עכשיו, שלא יהיה אפשר עוד להמשיך ללא שינוי, ללא המשגה חדשה וללא חשיבה מחדש על המציאות בעזה? ללא היענות להכרח להכיר את עזה, בכדי שיהיה ניתן לחשוב על עתידה ועל עתידנו? ללא התעמקות אמתית בשאלה – מהי עזה?