אסופת מאמרים חדשה בעריכת טלי חתוקה מאגדת מאמרים שגובשו כמחקרים במעבדה לתכנון ועיצוב עירוני, המציגים את דפוסי התכנון המשפיעים ביותר על הסביבה העירונית בישראל של תחילת המאה ה-21

שדה התכנון הוא תחום העוסק ביצירה (creation) של מסגרות רעיוניות מרחביות במטרה להתערב בו ולשנותו.1 במילים אחרות, תכנון עוסק בגיבוש של מסגרות פעולה שתכליתן אסדרה ופיתוח של מרחבים וטריטוריות. בניית מסגרת הפעולה היא שלב ראשוני וחשוב בדרך ליישום הממשי. עם זאת, עד לשלב היישום קיימים שלבים רבים, ובהם שימוש במתודות מגוונות, למשל כלים ממוחשבים, מודלים כמותיים המעניקים נופך מדעי ורציונלי לרעיונות עצמם. במקרה זה, המתודות והכלים אינם מגלים, אלא כבר מתייחסים ומיישמים את המסגרת הרעיונית שהוגדרה מראש. כך ובשונה מהמדעים, המושתתים על גוף ידע תיאורטי ועוסקים בגילוי (discovery), התכנון העירוני והתכנון האדריכלי עוסקים ביצירה ובפעולה.

מסגרות החשיבה והפעולה הללו מתגבשות, לעיתים קרובות, על בסיס ידע חלקי, בתנאים של אי ודאות; לכן מדובר בשדה-פעולה שבו השמטות, הערכות שגויות, הן אינהרנטיות. בשל כך הרפלקסיה סביב העשייה, במיוחד סביב דפוסי התכנון, היא הכרחית. מהו דפוס התכנון, כיצד נוצר? מה ניתן ללמוד מדפוסי תכנון על מוסד התכנון ועלינו כחברה? האם יש מקום לשכלל דפוסי תכנון נהוגים, ואם כן – מי יכול להוביל שינוי זה? סוגיות אלה עומדות במרכז הספר הממוקם בצומת שבין תיאוריה ופרקטיקה, בין ידע לפעולה.

מתי נוצר דפוס תכנון?

אף ששדה התכנון נטוע בסדר יום פוליטי אין פירושו שהוא משתנה חדשות לבקרים. שינויים בסדר היום הפוליטי או מינויים פרסונליים עשויים להשפיע באופן נקודתי על יוזמות ועל פעולות. עם זאת, מסגרת העבודה התכנונית מבוססת במהותה על כלים רוחביים המייצרים חזרתיות, שכפול והעתקה ומעודדים אותם לאורך זמן. הסיבה לכך נעוצה בשתי מטרות-על של העבודה התכנונית:

  • עיצוב חברתי: תכנון הוא כלי המבקש להשפיע רוחבית על קבוצות אוכלוסייה רבות. החזרתיות והשכפול מאפשרים מעבר מחשיבה פרטנית מקומית לחשיבה ולפעולה בקנה מידה רחב, כמענה לחברה בכללה.
  • יעילות כלכלית: התכנון מבוסס על רגולציה המחזקת את ההאחדה, שתורמת לשכפול של תבניות עיצוב פיזיות. תכנון דורש תיאום בין שחקנים רבים, ולכן השגת תוצאות טובות בתהליך עבודה מסוים תאיץ את שכפולו במקרים אחרים. שכפול התבניות יתרום גם לכלכליות של המיזמים התכנוניים ושל יעילות הפיתוח והבנייה בכללם.

שתי מטרות אלו, עיצוב חברתי ויעילות כלכלית, תורמות לשכפול של תבניות העיצוב הפיזיות היוצרות את מה שמכונה בספר זה “דפוס התכנון”, כלומר המרחבים הממשיים שעוצבו על בסיס מסגרות הפעולה היצירתיות. דפוסי תכנון יכולים להיות מקומיים, למשל בנייה של שכונות בטיפולוגיה מסוימת, או גלובליים, כלומר דפוסי תכנון שמשפיעים מעבר לגבולות הגאוגרפיים שבהם התפתחו ושאומצו ברחבי העולם, כגון מודל עיר הגנים, רעיונות כמו השיכון הציבורי או ההתפתחות הפרברית של צמודי קרקע. כך או כך, מקומיים או גלובליים, דפוסי תכנון צומחים מתוך מסגרות רעיוניות, מתורגמים למדיניות ולתבניות עבודה ולבסוף ממומשים כפרויקטים.2

דפוס תכנון מתפתח ביחס לכמות הפרויקטים שנבנו על בסיס מסגרת פעולה תכנונית זהה. פרויקט בודד או אפילו כמה פרויקטים דומים אינם יוצרים דפוס תכנון. כך שניתן לקבוע כי דפוס תכנון הוא שם למסגרת פעולה מובהקת המשפיעה על ייזום ויישום פרויקטים רבים שקיים ביניהם דמיון רב במגוון של מאפיינים. ניתן לקבוע כי פרויקט העוקב אחרי דפוס תכנון חייב לכלול דמיון בשלושה פרמטרים מרכזיים:

  • רעיוני ורגולטורי: דמיון במסגרת השיחית והרעיונית ושימוש במסגרת רגולטורית זהה בתהליך יישום הפרויקט.
  • חברתי וכלכלי: דמיון במטרות החברתיות והפוליטיות בפיתוח הפרויקט, מסגרת ניהול ומימון דומה.
  • פיזי ומרחבי: שכפול התבנית העיצובית-אדריכלית עצמה ודמיון בהשלכות המרחביות של הפרויקט מעבר לגבולותיו הגאוגרפיים.

חשוב לציין כי דפוסי התכנון יכולים להתפתח בקני מידה שונים: הדירתי, השכונתי, העירוני ואף הארצי. במובן זה קנה המידה אינו פרמטר בקביעה של דפוס התכנון. המאפיין המרכזי של דפוסי תכנון הוא היותם חלק מהייצור האוטומטי של המרחב, ייצור המתעלם משאלות רפלקסיביות על הפעולה התכנונית, כמו למשל, מה הם החיים במרחב נתון, או כיצד היה ראוי לחיות אותם, אלא מתמקד בשאלות כמו, מה המודל האופטימלי לניהול החיים, מהו המודל ליצירה של סדר חברתי ויציבות. ההבדל בין שאלות אלו תהומי. שתי השאלות הראשונות מתמקדות בחייו של האדם, באופן שבו הוא חי ובאופן שבו ראוי לחיות. שתי השאלות האחרונות מתמקדות באמצעים לניהול המרחב והחיים בו.

דפוסי תכנון בישראל של תחילת המאה ה-21: על המאמרים בספר   

רפלקסיה על הזיקה בין חשיבה לפעולה ועל האופן שבו מתפתחים דפוסי תכנון אינה נוכחת כמעט בשיח התכנוני, משני טעמים מרכזיים: הראשון נוגע לאופן הפעולה של האקדמיה, שבה רוב תשומת הלב מופנית לעבודת ניתוח אמפירית. בכתבי עת מחקריים מופיעים לא מעט מאמרים העוסקים בלקחים שניתן להפיק מפרויקטים קונקרטיים, אבל נדיר למצוא מאמרים שמציעים רפלקסיה על דפוסי תכנון ועל תהליכי חשיבה ופעולה בתכנון. השני נוגע לאופן העבודה של הפרקטיקה, שבה רוב תשומת הלב מופנית ליישום ומעט מדי תשומת לב מופנית לשאלות נורמטיביות. הפרקטיקה בעידן הניאו-ליברלי ממוקדת בסביבה הפיזית מפרספקטיבה כמותית (הן בתכנון והן בארכיטקטורה), עסוקה בתרבות הצריכה והראווה ונעדרת התבוננות מערכתית או מוסרית.

מטרתו של ספר זה היא לדון בדפוסי תכנון בישראל של תחילת המאה ה-21, לבחון את נקודות המוצא של דפוסים אלו ולהתבונן בהשפעות שלהם. כאמור, אי-ודאות, הערכות לא מבוססות וטעויות מובנות בשדה התכנוני. אך טעויות והערכות שגויות עשויות להיות חלק מפרקטיקה טובה אם מכירים בהן, ומקדמים באמצעותן שינוי. השאלה אינה אפוא אם דפוסי התכנון העכשוויים מתאימים לצרכים של החברה, אלא איזו חברה אנו רוצים להיות ואם דפוסי התכנון הקיימים מאפשרים לנו לממש חזון זה.

בספר מוצגים דפוסי תכנון מגוונים, מקנה המידה הדירתי לזה המדינתי, שלהם השפעה מכרעת על חייהם של אנשים. כל מאמר מתמקד במשותף, בחזרתי. האייקוני, החד-פעמי, גם אם נכשל ויצר קושי, אינו משמעותי בראייה רחבה של העשייה התכנונית. הניתוח עצמו נשען על שלושה מקורות מרכזיים: האובייקט, המרחב הממשי והייצוגים הפורמליים (התוכניות, החוק); השיח המקצועי, התפיסות של מקבלי ההחלטות ואנשי המקצוע בגיבוש וביישום של המסגרת הרעיונית; השדה, המשתמשים והאופן שבו הם חווים ומבינים את המקום. קולותיהם של התושבים והמשתמשים ממחישים כי המציאות אינה היררכית ואינה תמיד נענית לסדר ההיררכי של דפוסי התכנון.

החלק הראשון של הספר מתמקד בסביבות החיים והמגורים של התושבים בשלושה קני מידה שונים: הדירה, השכונה, והמרכז. בפרק דירה בוחנת רוני בר את תכנון הדירה הטיפוסית בישראל ומצביעה על דפוס תכנון שאותו היא מכנה “עץ משפחתי”. דפוס התכנון מתייחס לארגון הדירה וכולל תבנית קבועה של החלל המשותף, עם מינימום הפרדות בתוכו – וחדרים פרטיים, המתפצלים כעץ, ממסדרון. הסכמה הארגונית הזו התקבעה כמובנת מאליה וכמתאימה למשפחות גרעיניות עם ילדים, ללא התייחסות לשונות בחברה הישראלית. דפוס זה מהווה נקודת מוצא בתכנון של בנייני המגורים בישראל, ומשם משפיע על עיצוב השכונה והעיר. כלומר הדירה, כיחידת מיקרו, היא נקודת המוצא התכנונית של הבניין. האחרון משוכפל כמקבץ, לשכונה. בתמצית, קנה המידה הדירתי בישראל תורם לעיצוב המרחב השכונתי והעירוני. השאלה, אם כן, מה עומד בבסיס דפוס התכנון הזה, מדוע הוא השתרש, אילו צרכים תרבותיים הוא משרת, אילו קונפליקטים הוא יוצר וגם: אם אנחנו כחברה מעוניינים לשנותו. בפרק שכונה מציגה הילה לוטן את דפוסי הפיתוח בערים מעורבות, שבהן מתגוררים ערבים ויהודים. דרך בחינת שכונות חדשות בערים מעורבות, שהוקמו במהלך שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים, היא מזהה דפוס תכנון קבוע המאופיין בהפרדה רב-ממדית, בניתוק מרחבי, והדרה של המגזר הערבי. ההפרדה מתקיימת ומאוששת הן על ידי המתכננים ומקבלי ההחלטות והן על ידי התושבים עצמם, הרואים את עצמם כתושבי השכונות החדשות ולאו דווקא כתושבי העיר המעורבת. מאפיינים אלו מתקיימים בתצורות שונות ויוצרים דפוס תכנון המכונה במאמר “המרחב הלעומתי”. גם כאן השאלה, כיצד דפוס התכנון הזה משפיע על ערים מעורבות ועל החברה בישראל. האם שורשי תפיסה זו שהתגבשו בתחילת המאה ה-20 עדיין רלוונטיים כיום, או האם הגיעה העת לאתגר את סדר היום האתני-סגרגטיבי הזה. בפרק מרכז דן מיכאל יעקובסון בתהליכים שעוברים המרכזים הוותיקים בעיירות הפיתוח. בחינה של 12 ערים חדשות בישראל, מחצור הגלילית שבצפון ועד דימונה שבדרום, מגלה דפוס פיתוח חזרתי ביחס למרכז העירוני, שאותו הוא מכנה “תבנית מפוצלת”. המרכז העירוני הוותיק, שהוקם במיקום מרכזי, התרוקן משימושים וממשמעות ואיבד את מעמדו המרכזי בעיר, ובשולי העיר, לרוב באזור התעשייה, הוקם מרכז חדש, המבוסס על צריכה. דפוס זה מחליש מאוד את המרכז הוותיק ובעיקר מאתגר את הערכים והמטרות של מרכז עירוני, כמרחב אזרחי הכולל מפגש, פנאי וצריכה, שכיום מתמקד בצריכה בלבד. הצמצום של התפקיד של המרכז העירוני מעלה שאלות מורכבות ביחס לחברה האזרחית וצורות המפגש היומיומיות בין קבוצות חברתיות בעיר. גם במקרה זה, השאלה היא אם יש לחזק מגמה זו, או לנסות להתנגד לה באמצעות פיתוח והחייאה של המרכזים העירוניים.

צילום אויר של העיר ירושלים (קובי גידעון, 2018, ארכיון התצלומים הלאומי)

החלק השני בספר מתמקד במגמות הפיתוח בקנה המידה העירוני והמטרופוליני. בפרק עיר מציגה מירב בטט את הקשר בין דפוסי העיור והיחסים החברתיים בעיר בישראל בתחילת המאה ה-21. בטט מצביעה על פיתוח מתחמי מגורים חדשים במנותק מהמרקם הקיים, בד בבד עם הזנחה של המרכז ההיסטורי והוותיק, מה שתורם להיווצרותה של תבנית “עיור דואלית”, המבוססת על שני מקומות נפרדים הנבדלים זה מזה בארגון המרחבי ובקהל היעד, אולם מתקיימים במרחב אחד – זה לצד זה. מבחינה פיזית וחברתית, המקומות, הוותיק והחדש, שונים זה מזה ומייצגים ערכים מנוגדים. מבחינה תפקודית, נקודות ההשקה בין שני אזורים אלו בודדות, והם מתקיימים ופועלים בנפרד ללא תלות זה בזה. דפוס תכנון זה, הניכר בערים רבות, מעלה שאלות רבות: מהי עיר? מהם דפוסי הפיתוח הרצויים? והאם הפתרונות התכנוניים המקובלים, הכוללים בנייה של סביבות מגורים חדשות ונבדלות, תורמים לחוסן של העיר או מחלישים אותה? בפרק מטרופולין מנתחת חן רוזנק את המתרחש באזורי הגבול בין שטחי השיפוט של ערים. מצד אחד, קובעת רוזנק, מתכננים וקובעי מדיניות בשלטון המקומי מציירים אידיליה של תכנון מרחבי תוך התעלמות ומחיקת הגבול; מצד אחר, הגבול משפיע על החשיבה והפעולה התכנוניות ומעצב אותן. הסתירה המובנית הזאת באה לידי ביטוי בדפוס תכנוני “קו הפרדה” המאופיין במדיניות תכנון עירונית מתכנסת ביחס לגבול, שרואה בעיר יחידה תפקודית אוטונומית ומתעלמת ממה שנמצא מעברו השני של הגבול. אולם, שאלת הגבול המוניציפלי הקריטית במיוחד במדינת ישראל, שבה הערים ממצות את עתודות הקרקע ובונות עד קו גבול שטחי השיפוט שלהן. האם יש מקום לחשוב מחדש על שטחי הגבול? האם יש מקום להחריגם ולתפוס אותם כאזור תכנוני מיוחד בעל מאפיינים שונים? נושאים אלו ושיתופי פעולה במרחב המטרופוליני הופכים להיות משמעותיים ומרכזיים בעידן העירוני הנוכחי. הפרק האחרון מתמקד במה שכולנו כתושבי כדור הארץ תורמים לו, פסולת. במאמר מדינה מנתחת כרמל חנני את תופעת הפסולת כתופעה מקומית בעלת חשיבות עולמית. המאמר מתייחס למודעות הגוברת לפוטנציאל הכלכלי של פסולת שתרמה לשינוי עולמי במדיניות הטיפול בה. תהליכים אלו ניכרים גם בישראל, ובמאמר סוקרת חנני את התפתחות מערך ניהול הפסולת בישראל בעידן של משבר סביבתי ואקלימי. מערך ניהול הפסולת הוא גם צוהר לבחינת יחסי כוחות בחברה הישראלית ובפרט יחסי שלטון מקומי ומרכזי. התבוננות בדפוס ניהול הפסולת בישראל, המכונה במאמר “מרחקי פסולת” לצד בחינת המפה הגאוגרפית של אתרי הפסולת שהתפתחה בעקבותיו, הלוא היא מפת הפסולת, חושפת שונות רבה באופן יישום הרגולציה במרחב. מאמרה של חנני מעלה סוגיות רבות, בייחוד ביחס לאופן הגנרי שבו נתפס המרחב הישראלי. האם יש מקום לראייה מרחבית דיפרנציאלית, כזו המתעדפת את הפריפריה? כיצד ניתן לשכלל את תשתית ניהול הפסולת באופן שלא יעמיק את הפערים הקיימים בין הרשויות והאזורים בישראל? ובראייה רחבה יותר ניתן להתייחס לסוגיית הפסולת כדוגמה ומשל לאתגרים של החברה בישראל.

הפרק בניין נבדל משאר הפרקים בנקודת המוצא שלו. בכל הפרקים מוצגים דפוסי פעולה של מתכננים ומחוקקים המוגדרים מלמעלה למטה. בפרק הבניין מציג יואב זילברדיק את דפוס הפעולה של התושב ואת הסוכנות שלו בעיצוב המרחב, את “הניכוס כתבנית”. בפרק דן זילברדיק בזיקה שבין תכנון פורמלי ובין תכנון א-פורמלי, ומציג את התגובות של משתמשי הקצה, התושבים, לתכנון שכונות המגורים בעיר לוד. על פי זילברדיק, הניכוס המרחבי הוא תופעה שיטתית במרחב הישראלי המשמש יחידים, קבוצות ולעיתים רשויות להשית, ממניעים שונים, הגדרה טריטוריאלית חדשה או נוספת על תחום מרחבי כלשהו, ובכך לשנותו באופן זמני או קבוע. המאמר מציג תבניות חזרתיות של ניכוס ובאמצעותן נבחנים הקשרים בין זהות השחקנים, תחום האסדרה וקונפליקטים המתעוררים בזיקה לפעולות אלה. על רקע ניתוח תבניות הניכוס בישראל מוצע לחשוב מחדש על תפקיד התכנון, על המתח בין הפורמלי ללא פורמלי ועל דרכים שבהן יש לתת לניכוס מקום.

את הספר: דפוסי תכנון בהוצאת רסלינג, ניתן למצוא בחנויות הספרים או לרכישה באתר.

  1. היגד זה על תחום התכנון והאדריכלות נכתב בזיקה לעבודתם של דלז וגואטרי, שעסקו בשאלה מהי פילוסופיה (1991). בחיבור זה הם מבררים את היחס והקשר בין פילוסופיה למדע. וטוענים שהם אופני מחשבה שאינם כפופים זה לזה ושקיימים ביניהם קווי דמיון. לדבריהם, מדובר בשני אופני מחשבה יצירתיים המשלימים זה את זה, להם מטרה משותפת: להבין את ה”כאוס” ולייצר סדר. מעבר לדמיון קיימים גם הבדלים. פילוסופיה היא יצירה או בנייה של קונספטים; קונספטים אלו ממפים את הכוחות המרכיבים את המערכת כפוטנציאל טהור, ומתייחסים למה שהמערכת מסוגלת לעשות. המדע, לעומת זאת, בוחן את התנאים שבהם מערכות פועלות וכן את השינויים הפוטנציאליים במערכות חומר. אם כן, בהשאלה ובדומה לפילוסופיה, גם תכנון ואדריכלות עוסקים בצד הרעיוני העתידי והטרנספורמטיבי של המרחב – במה שהמערכת עשויה להיות. בשונה מפילוסופיה, תכנון ואדריכלות גם כוללים את הצד של היישום, והמעבר מהרעיון לממשות. להרחבה ראו פליקס גואטרי וז’יל דלז, מהי פילוסופיה, תרגום: אבנר להב, תל אביב: רסלינג, 2005.
  2. למשל, מודל עיר הגנים נהגה כרעיון בספרו של אבן עזר הווארד, ערי גנים של המחר, גובש כמדיניות על ידי ממשלת בריטניה ויושם והוטמע בתוכנית האב של לונדון. בשלב היישום נבנו ערים חדשות סביב לונדון על פי מודל דומה. דפוס תכנון זה התאים לתחילת המאה ה-20 וענה על צרכים של אוכלוסיות ושל מדינות ברחבי העולם, ולכן גם שוכפל ברחבי העולם וגם בישראל. כיום לא מתכננים ערים חדשות. דפוס תכנון זה כבר אינו עונה על הצרכים של העיר של תחילת המאה ה-21. Ebenezer Howard. Garden Cities of Tomorrow, London: S. Sonnenschein & Co., Ltd. 1902 (at Google Books)