החיים בתוך משבר דיור

מה הקשר בין מצוקת הדיור במוסקבה של שנות השלושים לתל אביב של תחילת שנות האלפיים? קריאה ב”אמן ומרגריטה” מעלה מחשבות על דירות מחולקות, שכנים מלשנים וחיים בתוך משבר מגורים מתמשך.

המירוץ לדירה במוסקבה. מקום התרחשות עלילת הרומן “האמן ומרגריטה”. צילום: seriykotik1970 אתר flickr

“כעת עלינו לחשוף סוד אחד של מקסימיליאן אנדרייביץ’. אין שום ויכוח, הוא בוודאי הצטער על מות אחיינה של אשתו שנספה בדמי ימיו. אבל ברור שכאדם מעשי הבין היטב שאין שום צורך מיוחד בנוכחותו בלוויה. ואף-על-פי-כן מקסימיליאן אנדרייביץ’ מיהר מאוד למוסקבה. אם כך, במה העניין? רק בדבר אחד: בדירה. דירה במוסקבה ! זה היה רציני. לא ברור מדוע, אבל קייב משום-מה לא מצאה חן בעיני מקסימיליאן אנדרייביץ’, והרעיון לעבור למוסקבה כל-כך כירסם בו בזמן האחרון, שאפילו שנתו נדדה ממנו בלילות.

לא שימח אותו הדנייפר בעלותו על גדותיו באביב, עת הוצפו האיים בחוף הנמוך וקו-המים התמזג עם האופק. לא שימח את ליבו הנוף המרהיב שנשקף ממרגלות האנדרטה לנסיך ולדימיר. לא הרנינו את רוחו כתמי השמש המשחקים באביב על שביליה הלבנים של גבעת ולדימיר. הוא רצה רק דבר אחד: לעבור למוסקבה.” 

(האמן ומרגריטה, מיכאל בולגקוב, תרגום: פטר קריקסונוב, הוצאת ידיעות אחרונות, 1999, עמודים: 259-260)

דירה במוסקבה!

מה כל כך נהדר בדירה במוסקבה?

ועוד כזו שמתגוררות בה כמה משפחות, שחולקות מטבח, מקלחת ושירותים משותפים. ואם זה לא מספיק, הדיירים בדירה נוטים להיעלם ממנה באופן פתאומי, ומוצאים את עצמם ביאלטה או מתחת לגלגלי חשמלית, וכעת השטן בכבודו ובעצמו, יחד עם בני פמלייתו, מגשים בה את חלומם של תושבי מוסקבה כולה: לגור במרחב פרטי, שהוא באמת פרטי. דירה משלך, ועוד במוסקבה. המירוץ לדירה של מקסימיליאן אנדרייביץ’ הוא לא היחיד השזור לאורך הספר – הרי כבר בעמוד הראשון אנחנו נתקלים במשורר המכונה בּליבּית – אבל זה לא המקום לדון במחסור בדיור כמחולל ספרותי, אלא דווקא להתעכב עליו כמחולל עירוני. לאורך המאה ה-20, ויש שיאמרו שגם המאה ה-21 צועדת בצעדי קודמתה, התעצבו החיים העירוניים סביב מה שמכונה שוב ושוב “משבר הדיור”. המחסור במגורים, ברמה הלאומית או האישית, נתפס כבעיה המרכזית של העיר העכשווית: החל מהצפיפות ותנאי הדיור הקשים של העיר התעשייתית, דרך פיתוח של טיפולוגיות בינוי בבנייה המונית כתגובה למחסור של אמצע המאה ה-20, ועד לדיונים עכשוויים סביב דיור בר-השגה ומחאה חברתית.

בערך באותה תקופה בה בולגקוב התיישב לכתוב את “האמן ומרגריטה” בדירתו במוסקבה, זו שהשיג בייסורים רבים, התאספו לא מאוד רחוק משם, בגרמניה, אדריכלים ותיאורטיקנים כמו לה קורבוזיה, וולטר גרופיוס, זיגפריד גידיון ואחרים. הם הגיעו לשם כדי להשתתף בקונגרס CIAM השני,[1] שסבב סביב רעיון המגורים המינימליים תחת הכותרת הממצה: Existenzminimum. רעיון הבית המינימלי היה המשך ישיר של הסטנדרטים למגורים שנקבעו בחקיקות שונות בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, אך האדריכלות המודרנית ראתה בו גם ככלי חברתי בלתי נפרד מ”העידן החדש”, דבר שגרר שורה של ניסויים אדריכליים שכל מטרתם היתה לכמת את תנאי החיים הבסיסיים ביותר עבור האדם. הרציונל מאחורי הבית המינימלי התבסס על הדמיון הביולוגי בין בני האדם ולא על השוני התרבותי או החברתי ביניהם.^[2]

רעיון המגורים המינימליים. עטיפות הספרים The Minimum Dwelling מאת Karel Teige ו- The Dwelling for Minimal Existence מאת Hans Leistikow

באותו קונגרס, הוקראה גם הרצאתו של גרופיוס תחת הכותרת: “The Sociological Foundations of the Minimum Dwelling”. כשהוא מסתמך על הסוציולוג הגרמני מילר לייר, זיהה גרופיוס ארבע תקופות בהתפתחות החברה האנושית: חלוקה לשבטים, חלוקה למשפחות, חלוקה ליחידים ולבסוף –חיים שיתופיים. בעוד בתקופה המודרנית חל שינוי ממבנה חברתי שמבוסס על משפחות למבנה חברתי שמבוסס על יחידים(תהליך שלווה במעבר של סמכויות ותפקידים שהיו שייכים באופן מסורתי למשפחה, כמו חינוך הילדים, לידי המדינה), כעת, טען גרופיוס, עלינו לאתגר את התפיסה האינדיווידואלית ו”להתקדם” לעבר השלב הבא: חיים שיתופיים. השינוי החברתי צריך להביא איתו גם שינוי בדפוסי המגורים. כפי שהבית הפרטי,ששיקף מבנה חברתי המבוסס על משפחות, הוחלף בבית הדירות,ששיקף מבנה חברתי המבוסס על יחידים, כעת, הגיעה העת להחליף אותו במשקי בית גדולים ובמגורים קולקטיביים.

דיונים דומים על מגורים מינימליים וקולקטיביים התקיימו גם ברוסיה הסובייטית, עשרות שנים לפני שבעלי דירות בתל אביב עלו על הרעיון והמציאו את הדירה המחולקת. בעוד בתל אביב של ימינו הדירות המחולקות נבעו מתוך רצון למיקסום רווחים, במוסקבה של שנות השלושים הם נשענו על הרעיון המרקסיסטי, לפיו יחידות כלכליות פרטיות כדוגמת המשפחה צריכות לפנות את מקומן לטובת יחידות כלכליות קולקטיביות. תפיסה זו באה לידי ביטוי בטיפולוגיות מגורים ניסיוניות כמו הבית השיתופי (domkommuna), שהיה אמור לספק את הזירה המושלמת לחיי הפרולטריון. עד שנת 1921 הוקמו 865 מבני “domkommuna” ברחבי מוסקבה, ויתרה מכך, לאור משבר הדיור חולקו דירות קיימות חולקו והושכרו לדיירים שונים. כמו במקרים רבים, לא ברור איזו תרנוגלת קדמה לאיזו ביצה – משבר הדיור והצורך הממשי בשטחי מגורים או האידיאולוגיה שקוראת למגורים משותפים– אבל השניים המשיכו להזין אחד את השני ויצרה את המציאות בתוכה פועל בולגקוב.

הבית השיתופי היה אמור לספק את הזירה המושלמת לחיי הפרולטריון. מוסקבה. צילום: Janelle אתר flickr

באותה מציאות משתמש בולגקוב כדי לנפץ את הבועה שניפחו האדריכלים והמדינאים. תמיד יש מעמדות, הוא רומז לנו, ובמוסקבה, למשל, האנשים נחלקים ל”אישיות רשמית” ו”אישיות בלתי רשמית”, ועוד גרוע מזה ל”הולך בטל” ו”אזרח זר” (עמודים 128-129).  גם בברית המועצות הקומוניסטית יש מי שגר במוסקבה ויש מי ש”נתקע” בקייב. אין שיווין ואולי לעולם לא יהיה. המגורים המשותפים, כפי שהם מתוארים לאורך הספר, לא רק שיוצרים “חברה חדשה” אלא חושפים את כל תחלואיה של החברה האנושית, הישנה, כפי שהתקיימו בה מאז ומתמיד. הלשנות, איומים, ריבים, חלומות על כיור פרטי עם מים זורמים. תנאי המגורים שכופים השלטונות באופן מלאכותי רק מלבים את התחרות על המשאבים המוגבלים, וכמו כל מי שמפרסם להשכרה את דירתו בתל אביב של ימינו, כך גם בספר, מקבל ראש הוועד ניקנור איוואנוביץ’ תוך פחות משעתיים לא פחות מ-32 דרישות לבעלות על הדירה המפורסמת, שהכילו —

“תחינות, איומים, תלונות, הלשנות, הבטחות לבצע שיפוצים על חשבון המבקש, התייחסות לצפיפות בלתי-נסבלת ולחוסר אפשרות לחיות בדירה אחת עם בנדיטים. בין השאר היו גם: תיאור מהמם מבחינת כוחו האמנותי של חטיפת כיסנים שהיו ארוזים ישר בכיס הז’קט, בדירה מס’ 31; שתי הבטחות התאבדות, והודאה אחת בהריון סודי” (עמוד 128)

אולם, בין מוסקבה של שנות השלושים לתל אביב של תחילת שנות האלפיים נמתחת תובנה נוספת. המחסור במגורים, קשה ככל שיהיה ברמת הפרט, משמש כמחולל – לא רק של המהלך הספרותי אלא גם של מהלכים עירוניים. המחסור מייצר ספקולציות וקונפליקטים, כמו גם חלומות ופנטזיות. הוא גורם לנו לרצות את מה שאנחנו לא בהכרח צריכים (כמו דירה במוסקבה) ולהתעלם מיופיים של הדברים שיש בידינו (כמו האביב בקייב). חוסר היציבות הזה מונע סטגנציה, מניע שינוי ומייצר תנועה שלאנשים ורעיונות ממקום למקום – תנועה שמשרתת את השוק והיזמים, כמובן, וגם את הרשויות, ובמידה מסוימת אפילו את העירוניות עצמה. ואף יותר מכך, משבר המגורים מערער על התפיסה של הבית כמקלט ומנתק בין צמדי מילים שהתרגלנו לראות ביחד: בית-פרטיות, בית-יציבות, בית-ביטחון. במצב של מחסור תמידי שכנראה לעולם לא ייפתר, כל אלו מתגלים כלא יותר מאשליה. הבית אינו יציב, מוכר ופרטי, כפי שהיינו רוצים לחשוב. הוא תמיד נתון לשינוי, ויחד איתו גם העיר כולה.

לקריאה נוספת:

– “איך פותרים את משבר הדיור?“, מאת טלי חתוקה

– “האם לה קורבוזייה צדק?“, מאת טלי חתוקה