לשם מה נועד המוזיאון?

מהו המוזיאון בן ימינו? זירה של אמנות, מתנ”ס מקושט, אולם אירועים פרטי? מחשבות בעקבות ביקור במוזיאון תל אביב לאמנות.

באחת מן השבתות ביקרתי במוזיאון תל אביב לאמנות. לאחר שיטוט באחת התערוכות, הגענו לחלל תצוגה של תערוכה קבועה. בחלל ניצבו במה נמוכה עליה היה ממוקם פסנתר (בני בן הארבע וחצי חשב שזו עבודת אמנות נהדרת). בפינה אחרת של החלל עמד ציוד הגברה. מאחורי אחד הקירות נערמו כיסאות פלסטיק שחורים לצד שולחן פלסטיק של כתר. על השולחן היו מונחים מספר בקבוקי מים (ובמאמר מוסגר, אין ספק שהתוספת החדשה למוזיאון מספקת לא מעט חללי לוואי, פינות שהן שום מקום, שאין כל פלא שהן משמשות כמחסנים זמניים). העניין לא הטריד את מנוחתם של המבקרים בגלריה. אבל כסאות הפלסטיק, בקבוקי השתייה והאי סדר הכללי גרמו לי להרגיש לרגע כמו במתנ”ס קהילתי. ואולי אכן המוזיאון בגלגולו הנוכחי הוא סוג של מתנ”ס?

עבודת אמנות או מפגע? פסנתר באחת הגלריות, מוזיאון תל אביב לאמנות (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

ציוד ההגברה בסמוך לפסלים. גלריה במוזיאון תל אביב לאמנות (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

שאריות מהמופע שהתקיים בחלל הגלריה. מוזיאון תל אביב לאמנות (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

חללים ופינות ההמהווים מקום אחסון. מוזיאון תל אביב לאמנות (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

רבות נכתב על הפתיחה של שערי המוזיאונים לקהל הרחב. על הטשטוש בין התרבות הגבוהה לזו הפופולארית וההנגשה של האמנות לכל דכפין.¹ כיום רבים מהמוזיאונים מארחים אירועים פרטיים וציבוריים לקהל הרחב. במדינות שונות נפתחו שערי המוזיאונים למבקרים ללא תשלום. עבור התיירים המוזיאונים הם חלק מרשימת המכולת (צ’ק ליסט) של המקומות בהם הם מבקשים לבקר. כל מי שביקר בלונדון מכיר את המסות של התיירים המגיעים באוטובוסים מאורגנים וממלאים את חללי הגלריות. האם הם מתעניינים במה שניצב לפניהם? אולי כן ואולי לא. האם הם משפיעים על החוויה של אלו שכן מבקשים להתמקד במה שנראה לפניהם? יש שיאמרו שכן.

קהל מתעניין באמנות או מסמן וי על צפייה במאסטרפיס? התגודדות מול ציור המונה ליזה, מוזיאון הלובר, פריז (צילום: Wee Viraporn אתר flickr)

ברור כי המוזיאון כמוסד אמנות עובר שינויים רדיקליים. כיום ניתן לראות את המוזיאון כמעין מתנ”ס משודרג עם עבודות יפות (לעיתים) ובעלות משמעות (לעיתים) על הקירות. זירה של הרבה אירועים, הרבה תערוכות המבקשות להזמין אותנו בהמונינו. בסרטו היפה והרגיש של קלוד סוטה, “לב בחורף“, מתפתח בתחילת הסרט ויכוח בדיוק בנושא זה. הוויכוח מתרחש בין אינטלקטואלים ואמנים היושבים סביב שולחן האוכל. אחד המסובים לשולחן (לצורך הדיון נקרא לו השמרן) רוטן על הטשטוש בין התרבות הגבוהה לנמוכה, ובמיוחד על האנדרולומוסיה הפושטת בכל, על מיקומו של ציור של דלה פרנצ’סקה אל מול עבודת וידאו עכשווית ובכלל העלאת כל דבר לדרגה של אמנות.

היושבים סביב השולחן אינם נשארים חייבים לאמירות של הדובר, ותופסים אותן כמיושנות ומתנשאות.

“הערבוביה (בין התרבות הגבוהה לנמוכה, בין מיני יצירות האמנות) מבורכת”, עונה לו מישהי מהקצה של השולחן, “זה נותן לאנשים אפשרות בחירה”.

“אבל כשלכל דבר ניתנת אותה תשומת לב איך ניתן לבחור?”, מתעקש השמרן, “הקונצנזוס הוא בעיה – אני מאמין בדריכות מחשבתית וסקרנות – האם זה יהיר?”.

“זה קול המסורת”, עונה לו מישהו אחר, “אתה מדבר ממקום של אליטה חרדתית המאוימת מפני הנגישות שמספקת הדמוקרטיה”.

ושוב עונה השמרן, מגן על עצמו, “אני לא האליטה, כל חיי התנגדתי לאליטה”.

ואז, נשמע קול של דמות נוספת, “תרבות היא עדיין פריבילגיה ואינה נחלת הכלל, יש לתת הזדמנות לכולם”, היא טוענת.

“אבל זה בדיוק ההיפך”, עונה השמרן, “היום מסתובבים במוזיאונים כל מיני קלולס ושלומיאלים”.

ואז היא עונה לו, “אבל אם חייו של אותו שלומיאל ישתנו בעקבות ביקור במוזיאון – האם זה לא שווה את זה?”.

כאשר ראיתי את הסרט, לפני כיותר מעשרים שנה, הזדהיתי מאוד עם דבריה של הדוברת האחרונה. שהרי אם חייו של מישהו ישתנו בעקבות חשיפה לעבודה אחת, הרי שהכל היה כדאי. אבל נדמה לי שכיום עם ה”רעש” הוויזואלי והאדריכלי שמספקים המוזיאונים כמבני ראווה, מבנים שאינם מתאימים כלל לתצוגה של אמנות ומבקשים להיות המוצג האמנותי בעצמם, עם שפע הסחות של אירועים ותערוכות שמטרתן למשוך את הקהל הרחב – האם אנחנו נותנים הזדמנות למעט שקט וריכוז מול עבודת האמנות? אינני בטוחה.

המוזיאוונים כמבני ראווה. מוזיאון גוגנהיים בעיר בילבאו, ספרד, בתכנון פרנק גרי (צילום: Wojtek Gurak אתר flickr.com)

מבנה המוזיאון הוא מוצג אמנותי בפני עצמו. מוזיאון המדע ע”ש הנסיך פיליפ בוולנסיה, ספרד, בתכנון סנטיאגו קלטרווה (צילום: Alberto-g-rovi אתר wikipedia)

ה”רעש” שמייצרת האדריכלות האקסטרווגנטית. ההרחבה של מוזיאון האמנות בדנבר, קולורדו, בתכנון הסטודיו של דניאל ליבסקינד (צילום:Studio Daniel Libeskind)

נדמה שחייבים לקיים שיח ביקורתי וחשוב על האדריכלות של המוזיאונים, על התכנים שמבקשים המוזיאונים לקדם היום ועל מה שהם מציעים לקהל. מוזיאון אינו קניון, אינו מתנ”ס ואינו אולם אירועים. למוזיאון יש תפקיד חשוב של השראה וחשיפה. חשוב שיחשוף את היומיום אך גם מה שמעבר לו. בעידן של עודף מידע ועומס ויזואלי תפקיד המוזיאון אינו לחקות את המציאות, אלא לתת הזדמנות למבקר להתבונן במה שנמצא לפניו.

לקריאה נוספת:

– “האדריכל שבז לאדריכלות הפופ“, מאת טלי חתוקה

– קריאת כיוון | “הפרדוקס של העיצוב העירוני“, ראיון עם פרופ’ ברנט ריאן מ-MIT

– “הפואטיקה שבגראונד זירו“, מאת חן רוזנק

– “המתנ”ס מחפש משמעות“, מאת אילה ניצב