כיכר אתרים, חוף הים והעיר תל אביב

רשימה על ההיסטוריה של כיכר אתרים מתוך הספר רגעי תיקון, מתמקדת בתכנית פיתוח החוף והקמת הכיכר בשנות ה-60 ומציע פרספקטיבה אחרת לסיבת כישלונה

כמרחב של פנאי, מסביר לפבר,¹ חוף הים הוא מקום דיאלקטי, מושא להסדרה וארגון היררכי ופונקציונלי, הכולל סטרוקטורות וכללי התנהגות ברורים, אך גם מרחב חוש(נ)י, המאפשר לגוף לחרוג זמנית מגבולות הסדר החברתי היומיומי. החוף מייצג את האפשרות ליציאה משגרת היומיום ומהנורמות החברתיות והתרבותיות ומאפשר אופני התנהגות של לבוש ומתירנות מינית אשר אינם מקובלים בטריטוריות אחרות של העיר והבית.² האזרח רואה בחוף מקום שבו מתאפשר ביטוי גופני למילוט הזמני מן ההכפפה של המרחב לסדרים של התיעוש הקפיטליסטי והמסחור הניאו-קפיטליסטי.³ כאתר של בילוי עממי וכמרחב אשר חורג מכללי ההתנהגות של הסדר החברתי הנורמטיבי, מאפשר החוף הבניה של סדר אחר. כך נוצרות על החוף טריטוריות ארעיות של פרטים וקהילות העושות שימוש בתנאיו הפיזיים המיוחדים של המקום. הטריטוריות והסדר על החוף מותנים תרבותית ואקלימית, על פי כיוון השמש והרוח. העזרים הפרטיים – שמשייה, מגבת, משחקים – מסייעים בהגדרת הטריטוריה ומבטאים את הפוליטיקה של הגוף הפרטי וזהותו. אולם זאת בדיוק אחת הסיבות לערך הכלכלי הטמון במרחב מסוג זה, הנובע מההזדמנות לפיתוח נדל”ני ולהסדרת הרווחים והתשואות שניתן להפיק מהשימוש הפופולרי בחוף. כך בערים רבות בעולם הפך חוף הים למרחב מוסדר, הכולל פרוגרמה של מבחר פעילויות נופש ופנאי. תופעה זו ניכרת במיוחד על רקע השינויים בעיר הפוסט-תעשייתית והסבת התפקודים בערי נמל ושיקומן כערי חוף תיירותיות.⁴

ההתפתחות העירונית של תל אביב, למרות סמיכותה לחוף הים, לא קשורה אליו ישירות. בתחילת המאה ה-20 שימשו יפו וחופיה מרכז של מסחר ופנאי. אולם התרחבותה של תל אביב לא הייתה קשורה באופן מובהק לחוף. על פי הנחיות תכנית גדס (1927) התפתחה העיר צפונה ומזרחה בשל הגבלות השטח שעמד לרשותה. האזורים הסמוכים לחוף יועדו לתעשייה ולשימושים מזהמים, כגון בורסקאות ובית מטבחיים, והסמיכות לחוף נתפסה בעיקר כמשאב אקולוגי שהשפיע על כיוון הרחובות וארגון הבינוי עם פתיחות לאוויר הים בחלקי העיר הפנימיים.⁵ אך אולי דווקא משום ההימנעות מהסדרתו הממסדית של החוף התאפשר לתושבי העיר של שנות ה-20 השימוש בשפת הים כמרחב של בילוי ופנאי לא פורמליים. התפתחותו הראשונית של חוף הים בתל אביב כמקום ורנקולרי ופופולרי הייתה תמצית ההוויה היהודית החדשה; “החוף היה לכאורה חף מכל אידיאולוגיה ציונית של תחיה לאומית ושל בנין הארץ”.⁶ בהתאם לכך התפתחה שגרה יומיומית סביב החוף של רחצה, שוטטות ושהייה, שהתאפיינה בקודים תרבותיים שלא היו מקובלים בטריטוריות אחרות בעיר.

במקביל לשימוש הספונטני של התושבים בחוף התפתחה אצל פרנסי העיר ההכרה בפוטנציאל הכלכלי הגלום במרחב זה, אגב שימוש ברטוריקה הטוענת לצורך בהסדרה “למען התושבים”. בפיתוח החוף ניתן לזהות שלושה מעגלי זמן עיקריים המאופיינים בסדר חברתי-פוליטי שונה: המעגל הראשון, בשנות ה-30 – כעשר שנים לפני הקמת המדינה, כשלעיר יש מעמד עצמאי בתוך המשטר הקולוניאליסטי – מאופיין בזיהוי ערכיו הקפיטליסטיים של חוף הים. מהלך זה, ביוזמת פרנסי העיר, מבקש להסדיר את חוף הים באמצעות בעלי ההון, אל מול התנגדות תושבי העיר מחד גיסא ותמיכתו של הממשל הבריטי מאידך גיסא. המעגל השני, בשנות ה-60 – כעשר שנים לאחר קום המדינה – מעוגן בסדר היררכי בין המדינה לעיר ובפיתוח משותף של החוף באמצעות חברה עירונית ממשלתית, חברת “אתרים”. התכנית ארוכת הטווח המוצעת לרצועת החוף היא במסורת מודרניסטית וכוללת גם הסדרה של שטחים שנכבשו במלחמת 48′. שנות ה-90, כמעגל שלישי, מסמנות את התחזקות מגמות הגלובליזציה והטרנס-לאומיות ועמן הפרטה וביקורת על העשייה המודרניסטית. שינויים אלו מאפשרים את קיומן של יוזמות עירוניות חדשות בסמוך לשפת הים, המאותגרות על ידי קהילות הקשורות למקום ומתפתחות בו. בכל אחד מן הסדרים החברתיים-פוליטיים במעגלי הזמן שלעיל ניכר המאבק בין כוחות שלטוניים (תחילה השלטון הקולוניאלי ואחר כך מדינת הלאום המודרנית), בעלי ההון וחיי היומיום של האזרחים.

בספר רגעי תיקון, נידונות שלושת התכניות. ברשימה זו נתמקד בשנות השישים ונביא את הקטע שעוסק בכיכר אתרים.

חוף הים הוא מקום דיאלקטי, מושא להסדרה וארגון היררכי ופונקציונלי, הכולל סטרוקטורות וכללי התנהגות ברורים, אך גם מרחב חוש(נ)י, המאפשר לגוף לחרוג זמנית מגבולות הסדר החברתי היומיומי. (צילום: pikiwiki)

מרכז התיירות (כיכר אתרים) וחוף הים בשנות ה-60

להביא לשיפור התנהגות האזרח המגיע אל החוף, לסייע לו לשמור על הניקיון ואף על התנהגות נאותה במקום. הוכח כי תנאי חוף נאותים יוצרים מערכת התנהגותית ברמה גבוהה, המאפשרת ליהנות מן החוף תוך שמירה על ניקיונו.⁷

הקמת מדינת הלאום וגיוסן של קבוצות אינטרס שונות לביסוסה וחיזוקה משנים את יחסי הכוח בין הגופים הפועלים בחוף הים וסביבתו בשנות ה-60. במקביל להריסת חלקים נרחבים מיפו וכפר מנשייה בעקבות הוראה מפורשת של הממשלה וכחלק מיוזמות צבאיות מקומיות. ⁸ משתנים גבולות העיר. ⁹ עם סיפוחה של יפו הופך החוף למפגש הפיזי האולטימטיבי בין העיר למדינה, בהיותו חזית הים הגבול המערבי של המדינה והעיר כאחת. במסגרת מרחבית-פוליטית זו יוזמות עיריית תל אביב והממשלה תכנית משותפת להסדרת חוף הים, במטרה לחזק את מעמדה הכלכלי והתיירותי של תל אביב, ובעקיפין גם של המדינה. הרציונל מאחורי שיתוף הפעולה נוגע לפוטנציאל התיירותי של תל אביב, המתבסס על נגישות לשדה התעופה ואורח חיים חילוני, התומך ומשלים את היצע אתרי תיירות המסורתיים יותר, כגון ירושלים, נצרת וטבריה.

מסגרת עבודה זו, משנות ה-60 המוקדמות, כוללת יוזמות פיתוח שונות בחוף הים באמצעות חברות עירוניות-ממשלתיות.¹⁰ מטרתן של חברות אלו היא עידוד התיירות וביצוע משימות תשתית – בלתי רווחיות – ומשימות כלכליות הנשענות על הון פרטי.¹¹ שיטת עבודה זו, המבססת מערכת יחסים חדשה בין המדינה לעיר, מתייחסת לייצור המרחב העירוני בהיבט ארצי-לאומי. מימוש תפיסה זו בפיתוח הים כולל אימוץ של המודרניזם הרציונלי-טכנולוגי ליצירת הגדרה לאומית ומאפשר למדינה לפקח על פיתוח החוף ולנווט אותו למטרותיה, מתוך התכוונות כפולה: כלפי חוץ – המחשת הבעלות, שליטה וריבונות המותאמות לטריטוריה הלאומית; כלפי פנים – יצירה של מקום מחיה המאפשר הזדהות של תושבי הארץ עם הסביבה שבה הם חיים ומעניק משמעות סימבולית למעשים יומיומיים הקשורים בסביבה זו. משמעות פיתוח חוף הים וסיוע המדינה לעיר בקרקע והון מכוונים לשמור על מעמדה כמרכז תרבות ופנאי: “העירייה מעוניינת […] בפתוח התיירות בעיר [ו]רואה בתל אביב מוקד תיירות. […] העיר מהווה נקודת משיכה משום היותה מרכז תרבות […]”.¹² אולם יחסים אלו אינם נטולי קונפליקטים. בעייתה המרכזית של עיריית תל אביב בהסדר זה הוא ניגוד האינטרסים עם הערים השכנות ומאבק עם הממשלה על חלוקת מקורות ההכנסה ובמיוחד מדיניות הממשלה בנושא התיירות. ¹³

ההכרה ביפו ובתל אביב כמוקדי משיכה תיירותיים שיש לעודד את פיתוחם מביאה להיקף פיתוח נרחב המתאפיין בריבוי פרויקטים, בקנה המידה הגדול שלהם, בפעילות מקבילה ולעתים בחוסר תיאום בין המתכננים השונים. היוזמות התכנוניות לאורך החוף ממוקדות בשלוש נקודות: יפו העתיקה, כפר מנשייה ושכונת מחלול. בדרום פועלת החברה לפיתוח יפו (מ-1961) במטרה “לפתח את יפו העתיקה כמרכז לאמנות בידור ותיירות, תוך שמירת אופייה המיוחד”.¹⁴ במנשייה פועלת “אחוזות חוף” (מ-1960) במטרה לכונן מרכז עסקי “שיגאל את שכונות העוני במרכז העיר”.¹⁵ לשם פיתוח הרקמה הבנויה והחוף במפגש של יפו עם תל אביב נבדקות על ידי “אחוזות חוף” גם חלופות ואפשרויות לייבוש הים לצורך יצירת אטרקציות תיירותיות שונות. נקודת מוקד שלישית בצפון החוף היא אזור המלונאות בשכונת מחלול ומרכז תיירות בקצה שדרות קרן הקיימת. יוזמה זו מטופלת מ-1962 על ידי החברה לפיתוח התעשייה והתיירות וממומשת לקראת תום העשור על ידי חברת “אתרים” (מ-1969). על הזרועות השונות שפועלות במרחב החוף נוספים שני מתווים כוללים המוזמנים על ידי העירייה: מתווה כללי לפיתוח שפת הים (1963), המוזמן מפרופ’ פיצ’ינטו, מתכנן ערים מאיטליה, ותכנית אב לתל אביב (1964), המוזמנת מצוות תכנון בראשותו של ציון השמשוני.

בבסיס מדיניות זו של פיתוח מקבילי ולעתים חופף עומד הצורך של עיריית תל אביב והמדינה להגיע להישג כפול: האחד הוא השגת תמיכה של המדינה בנגישות לקרקע, שכן שטחים רבים בעיר הם בבעלות המדינה (בניהול מנהל מקרקעי ישראל כאדמות נפקדים), ובנגישות להון, מאחר שעזרת הממשלה במימונם של פרויקטים הופכת אותם לאטרקטיביים עבור משקיעים חיצוניים. השני הוא יצירת דימוי של עיר מערבית מורכבת באמצעות שינוי סטטוטורי ושיחי המציג את יפו כחלק מתל אביב והופך אותה מעיר אויב לעיר עתיקה שהיא בסיס לעיר החדשה. מסגרת זו מסייעת להבניה פיזית של מרחב דואלי בקו התפר, כשיפו העתיקה ממוקמת על גבעה בדרום, אל מול מרכז התיירות של תל אביב הנבנה על גבעה מלאכותית מצפון, כשביניהן, על חורבות מנשייה, מתווך מרכז שלישי, ה”סיטי”. ¹⁶ אולם העבודה המקבילה של גופים ומתכננים שונים שפעלו במטרה לפתח מפעלי תיירות בעיר יצרה מתחים רבים בינם לבין עצמם, וכן בין המדינה לעיר ותושביה. אלה נוצרו על רקע היעדר שקיפות ומידור שאפיין חלק ניכר מהעשייה התכנונית ונתפס בעיני הממסד כהכרחי על מנת להימנע מהפסדים כלכליים וחברתיים בכל הנוגע לפינוי הקרקעות. לצורך מיקוד הדיון וכדי להתחקות אחר מתחים אלו ואחר היחסים הדיאלקטיים בין המדינה לעיר, נדון להלן באחד הפרויקטים הבולטים: מרכז התיירות, הידוע יותר ככיכר אתרים.

תחילתו של הפרויקט בהסכם עקרוני בין האוצר ובין העירייה, שלפיו תפנה העירייה את שטח שכונת מחלול ותכשירו לצורכי פיתוח, כגון הקמת בתי מלון, גנים וטיילת,¹⁷ זאת בתנאי שתוקם חברה לפיתוח האתר תמורת חלק ממניותיה.¹⁸ בהתחשב בצד המסחרי של פעולה זו ועל מנת לאפשר עסקה כלכלית מהירה, המליצה העירייה על הפקעת הקרקעות על ידי חברת “עזרה וביצרון” שבבעלותה.¹⁹ במקביל לפינוי הדיירים קנתה החברה לפיתוח מפעלי התיירות (1962) את השטח האמור מעיריית תל אביב וקיבלה על עצמה להקים מרכז מכירות בגודל של 25 אלף מטר רבוע, שיכלול שירותים לתייר ותערוכה קבועה של מוצרי יצוא.²⁰ עבודת התכנון של מרכז התיירות נמסרה לאדריכל יעקב רכטר.

שכונת מחלול, 1961, ארכיון עירוני תל אביב-יפו (צלם: וילי פולנדר)

במקביל ושנה מאוחר יותר (1963) הוזמן פרופ’ לואיג’י פיצ’ינטו על ידי עיריית תל אביב לערוך תכנית אב לרצועת חוף הים, במטרה להתייחס לפרויקטים שהיו בתהליכי גיבוש ולשבצם בתכנון הכללי.²¹ כפי שסוכם: “פתוח התכנית ייעשה בשני שלבים בזה אחר זה. השלב הראשון – לימודי – יכלול עריכת תכנית מוקדמת החובקת את מכלול בעיות החוף. […] השלב שלאחריו יעסוק בתכנית סופית”.²² לאחר ביקורים אחדים בעיר ומפגש עם האדריכלים המעורבים בפרויקטים לאורך רצועת החוף הגיש פיצ’ינטו דו”ח שלא התיישב עם התפיסות התכנוניות הקיימות.²³ לאחר בחינה של רצועת החוף ה”שטוח, ללא מראה מיוחד”, הוא מציע להדגיש חמש נקודות “מיוחדות” קיימות ומלאכותיות לאורך החוף. כפי שהוא כותב בדו”ח:

ראשית, יש צורך לשמור ולהדגיש את הגבעה הנושאת את העיר יפו, וכן לשמור ככל האפשר את מפרץ מנשייה המדגיש אותה. אפשר בהחלט ליצור בצורה מלאכותית ואדריכלית נקודה שניה חשובה ולהרוויח מקום על הים ישירות, לא רחוק מתחילת רחוב אלנבי. בנקודה שלישית חשובה, אפשר להחשיב את האזור של בריכת – קרן קיימת – הילטון. אפשר לבצע נקודה רביעית בשפך הירקון לעבר הים. נקודה חמישית אפשר בהחלט להוציא לפועל ישר על הים ליד הגבעות והסלעים הסוגרים על קו החוף לצד הרצליה. עם חמש נקודות חשובות אלו, טבעיות וארכיטקטוניות החוף וכל העיר ירכשו נוף עירוני חדש אשר יאפיין את הכל, הדבר דומה לכרטיס ביקור חדש של העיר תל אביב.²⁴

לצד ההגדרה של המוקדים, שתאמה באופן חלקי את מיקומם של הפרויקטים המתוכננים, ביקר פיצ’ינטו את קווי התכנון הפרוגרמתיים והעיצוביים של התכניות הקיימות.²⁵” (פיצ’ינטו, “הרצאת פרופ’ פיצ’ינטו”).] אחד מנושאי המחלוקת התייחס לנקודה השלישית – מרכז התיירות מול שדרות קרן הקיימת . כפי שתרגם את דברי פיצ’ינטו מהנדס העיר עמיעז: “הוא מתחשב בתכנית רכטר אך לא מקבל אותה כמו שהיא, כי היא כבדה ועמוסה מדי. מציע שינויים ארכיטקטוניים אחדים, כדי לשחררה מהעומס […]”.²⁶ בהרצאה אחרת הסתייג פיצ’ינטו מהקמת כיכר עם בניין גבוה ומתחתיה שטח חניה ואובייקטים נוספים, משום שלדבריו מדובר “בספקולציה לא בתכנון – יש לדעתו לשתף את דיירי הסביבה לניצול שטחים כאלה ותכנונם לטובת הכלל, ולהימנע ככל האפשר מהקמת גושי בטון גדולים”.²⁷ את אזור החוף עד לכביש הירקון יש לסדר בצורת טיילת במחצית החוף, על ידי סככות להולכי רגל, בתי קפה מסעדות גנים וכו’ ואילו החלק התחתון לשימוש כחוף רחצה. בגובה ה’בריכה’ אפשר לבנות כיכר פנורמית, אולמות מוצגים, בית-מלון, בתנאי שיוותרו על בנית מגרד שחקים כפי שהציע האדריכל רכטר הדרך היחידה כדי ליצור קומפוזיציה עם בניני ה’כיכר’ ועם הנוף הכללי שהינו כבר מנוצל על ידי מלון הילטון” (פיצ’ינטו, “הרצאה על תכנית האב לשפת הים של תל אביב”).]

על בסיס הביקורת על מרכז התיירות קבע רבינוביץ’, ראש העיר, כי יש להבהיר את ניגוד העניינים ולמצוא דרך לתאם בין התכניות. בהתאם לכך מסרה העירייה את התכנית לעיבוד מחודש על בסיס העצות של פרופ’ פיצ’ינטו לאדריכלים ויטקובר ורכטר, “שהכינו תכניות חדשות המתקרבות אמנם להצעת פרופ’ פיצ’ינטו אבל שונות ממנה במידה ניכרת, בעיקר עד כמה שהדבר נוגע לבניין ה’פרמננטה'”.²⁸ בהקשר זה של ניגוד העניינים²⁹ שהתעורר בין ההצעות החלקיות הללו ובין התכנית של פרופ’ פיצ’ינטו קבע מאוחר יותר סגן ראש העיר “שתכניתו של פיצ’ינטו נתקבלה באופן עקרוני על ידי העירייה ושיש לשמור עליה בהתאם לכך לאורך החוף ולראות את התכנית הזאת כקובעת”.³⁰ אולם מלבד הקונפליקט על העיצוב האדריכלי של הפרויקט, נוצר מתח משמעותי לא פחות בנוגע למשמעויות הכלכליות והיקף הפרויקט. כפשרה בין בקשתו של פיצ’ינטו להגביל את שטח הבנייה ל-15 אלף מטר רבוע ובין נפח הפרויקט הראשוני (25 אלף מטר רבוע) המליצה ועדת הפרויקטים (3 בינואר 1964) על שטח בנייה בגבול ה-18 אלף מטר רבוע על מנת להפוך את הפרויקט למשתלם. למרות התכניות החדשות והמשא ומתן בין המתכננים, נשארו הקונפליקט על נפח הפרויקט והשפה האדריכלית של הפרויקט על כנם.³¹ התכנית הסופית של רכטר-ויטקובר אושרה ב-1965 וכללה 19,400 מטר רבוע.³²

מימושו של מתווה החוף ופיתוח מרכז התיירות עבר ב-1967 לטיפולה של החברה לפיתוח תיירות בתל אביב, ששמה הומר שנתיים מאוחר יותר ל”אתרים – חברה לפיתוח אתרי תיירות בתל אביב”.³³ מטרותיה המוצהרות של החברה היו “לפתח את התיירות בתל אביב יפו על ידי הקמה, פיתוח, ייזום וניהול של מרכזי תיירות, נופש, בידור, אמנות וספורט וכן מפעלים אחרים המשרתים תיירות ויכולים לעודד אותה”.³⁴ על מתווה החוף הופקד צוות מתכננים שכלל את יעקב רכטר (יו”ר הצוות), משה זרחי, מיכאל פרי, אברהם יסקי, מיכאל נדלר, אמנון ניב ורפי רייפר, שעליהם הופקד להכין תכנית שמטרתה ליצור רקע לפיתוח אזור תיירות בחוף ימה של תל אביב. מבחינת חברת אתרים ומתכנניה זוהו ברצועת החוף שלושה סוגי שטחים: שטח “ריק שפונה”, כשלרוב אלה שטחי הכפרים הערביים, כגון מחלול ומנשייה; שטחים בבעלויות פרטיות; ושטחים שהם בשלב של בינוי והריסה. בהתאם לחלוקה זו נקבעו גם אמצעי ההתערבות ברצועת החוף: האזורים הריקים אפשרו התערבות מסיבית ברוח התכנון המודרניסטי, שכללה הגדרה מחדש של המרחב (כמו מרכז התיירות בשדרות קרן קיימת). לעומתם האזורים המבונים אפשרו התערבויות צנועות, שעסקו בעיקר בהסדרת רצועת החוף והטיילת. למרות המעורבות הציבורית, המטרה הייתה לגרום לכך כי ההשקעה תחזיר את עצמה באמצעות פרויקטים פרטיים עתידיים.

פרספקטיבה מרכז התיירות , ארכיון עירוני תל אביב-יפו.

הפרויקט הראשון שמומש במסגרת המתווה של החוף היה מרכז התיירות בצומת שדרות קרן קיימת ורחוב הירקון בתכנונם של משרד אדריכלים רכטר-זרחי-פרי ומשרד ויטקובר. הפרויקט הוקם כבניין רב תכליתי בשיתוף חברת “כלל” (חברה להשקעות בישראל). בתכנית זו, כך נכתב במזכר של דובר העירייה, ניתן לראות “מפנה רב ערך לקידום ופיתוח התיירות, תוך הדגשה כי מפעל זה יצעיד את העיר בתנופה לקידום ענפי תיירות ולפיתוח מפעלי תיירות נוספים בתחומה”.³⁵ האתר נתפס כצומת של דרכי גישה ברגל וברכב לרצף של בתי מלון וכלל מרכז בידור ומסחר על שטח של כ-4,000 מטר רבוע וחניון ל-500 כלי רכב על פני שטח של כ-16 דונם. הרעיון המרכזי היה שהפרויקט ירחף מעל רחוב הירקון, שהורחב לשישה מסלולים וכלל התפצלות לכבישי שירות להעלאת והורדת נוסעים ולמגרשי חניה של המלונות בכיכר. בנוסף מוקמו על קומת הגג של המרכז 1,000 מטר רבוע של שטחים מסחריים.³⁶ ההשקעה בפרויקט כוסתה ממכירות שטחים, בהם כ-70 אחוז למשקיעי חוץ.³⁷ לביצוע המכירה כתבה חברת “אתרים”: “אנו מאמינים כי דרך זו של פיתוח, תוך שילוב ושיתוף של יזמים פרטיים, מאפשרת לבנות שירותים ומיתקנים לרווחת הציבור כולו. כך מביא שילוב של אינטרס ציבורי ופרטי להשגת מירב התועלת לציבור כולו”.³⁸

התייחסות זו של חברת “אתרים” לחוף הים כמשאב של העיר והמדינה נשענת על ניתוב האינטרס של יזמים פרטיים לפיתוח האזור במטרה כפולה: רווח כלכלי-לאומי ופיתוח המרחב הציבורי. כך, באמצעות העשייה האדריכלית הפועלת בתוך סדרים כלכליים-חברתיים ומתרגמת אותם לסדרים מרחביים, האדריכלות המודרנית, אשר חרטה על דגלה את השאיפה לשינוי חברתי, משתפת פעולה עם מנגנונים כלכליים. כפי שטוען מנפרד טאפורי (Tafuri),³⁹ ההתכוונות החברתית הייתה קיימת רק בהנחות היסוד של התנועה המודרנית, אשר בפועל עסקה בהתאמת הפרט והקהילה לתהליכי הייצור הקפיטליסטי. במקביל גויס המודרניזם האדריכלי, למרות היותו תנועת אוונגרד בינלאומית, להבניית מדינת הלאום, ולמרות גישתו האוניברסליסטית הוא אומץ לא אחת על ידי משטרים לאומיים כדי לייצר עבורם את דמות המקום.⁴⁰

כך גם המרחב שנוצר בכיכר אתרים, אשר כפרויקט בנייני מערכתי המנותק מהקשר עירוני הוא מייצג היטב את רוח התקופה ומבטא בו-בזמן את שיתוף הפעולה עם ההון ואת ההתגייסות לבניית מדינת הלאום ומרחבי הייצוג שלה. הפניית פני הפרויקט דרומה, גובהו המלאכותי, שנוצר בעקבות מערכות התנועה והחניונים הממוקמים במפלס הקרקע, והחזיתות האטומות של המבנה, יוצרים יחסים דיאלקטיים עם גבעת יפו. אולם ייעוד הפרויקט כלפי חוץ – למטרות תיירות – התברר כשגוי. החזון האוטופי של אלפי התיירים אשר יגיעו לכיכר לא התממש, והפרויקט, למרות הצלחתו הנדל”נית הראשונית, התברר ככישלון. עלות השירותים ודמי השכירות באתר פגעו בעסקים, וההמון המקומי ביכר להדיר את רגליו מהמתחם. הכתבות על כישלון הפרויקט, אשר החלו להתפרסם מיד לאחר פתיחת המתחם ב-1974, תיארו את הפאשלה המתמשכת של כיכר אתרים.

הנטייה הרווחת היא לפענח את כישלון הפרויקט של כיכר אתרים באמצעות התייחסות לממדיו האדריכלים. כך מתייחסת הביקורת, ברוח השיח האדריכלי הפוסטמודרני, להיררכיה בין הגוף האנושי לכלי הרכב והנתק המודרניסטי בין האובייקט הבנייני לרקמה העירונית האנושית והתנועה הטבעית של הולכי הרגל. ביקורת זו מצביעה על המאמץ הנדרש מהולך הרגל כדי לעלות מהרחוב אל הכיכר, המאפשר התנגדות פסיבית טבעית לשימוש במקום ופוגע ברווחיות של העסקים הממוקמים בו. הביקורת מתייחסת גם לנפח הפרויקט ולאופן שבו הוא תוחם את המרחב העירוני וקוטע, פיזית וויזואלית, את הרצף של החוף עד לירקון. שיטוט בכיכר אינו מאפשר מבט לים, חזיתות הבניין אטומות, חללי המדרגות חשוכים וממוקמים בסמיכות לצירי תנועת כלי רכב הומים, החללים המסחריים ממוקמים בסמוך לכביש הסואן, והם נמוכים ונעדרי אור יום. גם ההפניה של המסעדות הממוקמות על רחבת הגג אינה כלפי החוף, אלא אל העיר, כשגב המסעדות פונה אל החוף.

ברור כי העיבוד של הכיכר כאובייקט אדריכלי שהוא מרחב בנייני אוטונומי, סגור ונעדר חושניות הביא לכישלונו. אולם לא רק האדריכלות של הפרויקט נכשלה, אלא גם האופן שבו הוא מבטא את מערכת היחסים בין המדינה לאזרחיה. למעשה, הסדר הקפיטליסטי הלאומי שבמסגרתו תוכננה תכנית כיכר אתרים משנה את הסדר הקפיטליסטי הקולוניאליסטי של שנות ה-30 והרצועות הליניאריות – חוף, טיילת, רחוב, דופן בנויה – מומרות במוקדים עירוניים. מטרת כיכר אתרים כמוקד הייתה לייצר חיבור בין הטיילת לדופן הבנויה של הרחוב ושל החוף. תפיסה זו של המוקד כמרחב סגור וממוסגר לא אפשרה מילוט מוגבל וזמני מהסדר החברתי. הפרוגרמה של הכיכר ותרגומה לאובייקט אדריכלי עמדו בסתירה לאפשרויות שמציע חוף הים להתנתק מהמולת העיר ומהקפיטליזם הצרכני. התכנון האדריכלי העצים עוד יותר את הסדר הקפיטליסטי הכפוי והאסתטיקה האדריכלית מנעה מילוט ויצרה מצב של חוסר גמישות, כתוצאה ממערכות תנועה מוסדרות מדי ושליטה על זוויות מבט מבוקרות ומכונסות פנימה. תפיסה אדריכלית זו, המנסה לחקות את המורכבות של מערכות עירוניות באמצעות פרויקטים בנייניים, אינה ייחודית לישראל של שנות ה-60.⁴¹ המייחד הוא השימוש בתפיסה זו ליזמות משותפת פרטית-ציבורית בתוך מסגרת הפעולה של מדינת הלאום המאורגנת כמפעל כלכלי (Capital Venture). לכן האובייקט האדריכלי של כיכר אתרים מסמן את הקפיטליזם הייצוגי של הלאום ומותיר לאזרח לבחור אחת משתי אפשרויות פעולה: צריכה של המרחב או התנגדות לקפיטליזם הייצוגי-לאומי באמצעות פעולה פרטית פסיבית של אי-צריכה. שכן ההחלשה של הגוף הקהילתי עם הקמת מדינת הלאום אינה מאפשרת את ההתנגדות הקבוצתית האקטיבית שאפיינה את שנות ה-30. כך נוצרת מערכת יחסי כוח שבה לאזרח – הגוף הפרטי – מרחב פעולה מוגבל, העומד כנגד הגוף המיתי-קיבוצי של הלאום. אך כאמור, למרות מעמדו הבלתי מוגבל של הממסד אל מול האזרח, מצליח הפרט לאתגרו באמצעות פרקטיקות יומיומיות, והתוצאה היא כישלונה של כיכר אתרים.