תחום הדיור בישראל חייב להתבגר: מדיון במנגנונים לדיון על מהות

רשימה בעקבות העיסוק במנגנוני אספקת הדיור ובעקבות מאמר שמבקש להרחיב את האופן בו אנו מבינים ומפתחים את סביבות המגורים.

במדינת ישראל אנחנו נוהגים לדון רבות בנושא של דיור. רוב המחקר והמסמכים הנוגעים לדיון זה, עוסקים במכניזם של המדינה והאופן שבו היא מעצבת, תורמת להקצאות, מגבשת רגולציה ומארגנת את סביבת המגורים. במאמר שפורסם יחד עם רוני בר בכתב העת Housing, Theory and Society, ¹ דנו באופנים שניתן להסתכל ולהבין את נושא הדיור. נקודת המוצא היתה שהאופן בו אנו מבינים את נושא הדיור והמגורים עשוי להשפיע על המחקר בנושא ובמיוחד על פיתוח סביבות מגורים עתידיות.

כללית, המחקר והכלים הזמינים לטיפול בבעיות הדיור הם רבים. לנושא הדיור אין משמעות בפני עצמו והוא נחקר ונבחן בדיסציפלינות רבות של מדעי החברה והרוח העוסקות בנושאים מגוונים כמו למשל: הקצאת קרקעות, מורפולוגיה, צפיפות, קביעות, משכנתאות, מערכות בנקאיות, סיוע ציבורי, קשרים חברתיים ומשפחתיים, והעדפות תרבותיות ואישיות. ההיקף העצום של המחקר מתבטא גם בפרשנות של המונח “דיור”, שהפך רב-תכליתי, ומציין רעיונות מגוונים. כך, למשל, המילה “הדיור” משמשת לעתים קרובות בתחומי המדיניות הציבורית, הכלכלה, חוק התכנון ומתייחס לתהליכי פיתוח מרחביים או לתהליכי אספקה של דיור. בגיאוגרפיה תרבותית, בפסיכולוגיה ובפילוסופיה, נוהגים לעשות שימוש במילה “בית” ולמתייחס להיבטים הרגשיים, החומריים, המרחביים, הטמפורליים, והחברתיים של סביבת החיים.

בגיאוגרפיה תרבותית, בפסיכולוגיה ובפילוסופיה משתמשים במושג “בית” המתייחס להיבטים הרגשיים, החומריים, המרחביים, הטמפורליים, והחברתיים של סביבת החיים (צילום: Ralf Kayser, Flickr.com Himalaya India)

במבט ראשון, היקף החקירה העצום הקשור לדיור, הטרמינולוגיה המגוונת והמסלולים המרובים בפיתוח מדיניות הדיור מרמזים על שיח עשיר ורב תחומי. עם זאת, מצב עניינים זה מציב שני אתגרים. ראשית, גוף הידע הפך מקוטע ביותר. השיח הרב-תחומי תרם לכך שדיסציפלינות שונות פיתחו מומחיות בנושאים מסוימים. וחוקרים מגבילים את הדיון שלהם לחוקרי עניין בתחום שלהם. להגבלת הדיון לדיסציפלינה מסוימת יש ערך רב במחקר המבקש להיות עקבי, לחקור ממדים ספציפיים ולהשיג מיומנות ספיציפיות. עם זאת, החיסרון של פיצול הבעיה לתוך רכיבים קטנים, נפרדים, גורם לכך כי אנחנו יודעים יותר ויותר על פחות ופחות. האתגר השני, בעקבות האמור לעיל, הוא הקושי, הן של החוקר והן של קובעי המדיניות, לנווט בין המחקרים השונים. מצב זה תורם להגדלת הפער בין ידע לפעולה, המשפיע על המחקר ופיתוח סביבת המגורים.

דיסציפלינות רבות מתייחסות לדיור ובוחנות בעיקר הקצאת קרקעות, מורפולוגיה, צפיפות, קביעות, משכנתאות, מערכות בנקאיות, סיוע ציבורי, קשרים חברתיים ומשפחתיים, והעדפות תרבותיות ואישיות. מרחב מגורים בכוכב ים נתניה (צילום: Mosessco, Wikimedia)

צריך לזכור כי כל נושא הדיור ופיתוח המגורים מבוסס על הרעיונות של התנועה המודרנית, הממסדית והרציונלית. מדובר בפרדיגמה שראתה בדיור מנגנון הפועל מלמעלה למטה כדי להשיג סדר חברתי או לתמוך בהתנהגויות חברתיות מסוימות. מאמצע המאה העשרים החלו להישמע קולות אלטרנטיביים, שעודדו את הצורך לבחון את תפקידי הפרט והתרבות בסביבת המגורים, והביאו לפיתוח אפיסטמולוגיות אחרות המתייחסות לדיור כאל דיאלקטיקה המתפתחת מלמטה למעלה (סוכנות) לזו מלמעלה למטה (מבנה). רבים ממחקרים אלה מאתגרים לא רק את האופן שבו מפותחים פרויקטים של דיור (כלומר, פעולה), אלא גם את הנחות היסוד והרעיונות העומדים ביסודן (כלומר, ידע). בחקר הדינמיקה הזו בין ידע לפעולה בתחום הדיור זיהינו במאמר שלוש רמות של התייחסות: דיור כמנגנון (mechanism), דיור כתהליך (process) ודיור כחוויה (experience). 

דיור כמנגנון. הדיור כתופעה ממוסדת, שיטתית ומתוכננת ניתן לייחס לתחילת התיעוש במאה ה -19, עם ההתמודדות של אוכלוסיות רבות עם תנאים של צפיפות והזנחה של סביבות המגורים. בשנות החמישים המדינה התערבה במצב הגרוע של הדיור וגיבשה מנגנונים לדיור ציבורי.  אולם החל משנות השמונים ואילך, התשתית הרגולטורית של הדיור והדגש על פיתוח פיזי, הוחלף בפתרונות לבעיות דיור באמצעות סובסידיות, תמריצי מס ורגולציה. כיום, בעזרת כלים אלה, ממשלות מגדירות ומסדירות את נושא הדיור.

דיור כתהליך. תפיסת הבית בתור תוצר סוציו-תרבותי מושרש ברעיון כי לצורה הפיזית של הבית יש משמעות והשפעה על החיים החברתיים.  לפי גישה מבנית זו, הבית נחשב מעין “מדיום מנחה או מלמד”; מרגע שנלמד, הוא הופך למכשיר זיכרון המזכיר לנו קודים של התנהגות חברתית ותרבותית. גישה זו זכתה לביקורת על כך שהתרבות נתפסת כמשהו מונוליטי, אחיד סטטי, והאופן שבו היא כופה קטגוריזציה על מציאות מורכבת. מחקרים חדשים מדגישים את היחסים הדינמיים בין ערכי התרבות לבין הצורה הפיזית של הבית והאופן שבו אלו משפיעים האחד על השני.

דיור כחוויה. ההשקפה של הדיור כחוויה מעוגנת ברעיון שליחידים יש מערכת יחסים עמוקה עם מקום המגורים שלהם. סביבת המגורים מספקת מקלט, פרטיות, אבטחה, שליטה, זהות ומעמד. כעוגנים עיקריים, בתים משפיעים על העצמי במודע (על ידי הצבת חפצים ואובייקטים) ואף שלא במודע (למשל, השפעה של חוויות ילדות). לפי גישה זו הבית הוא שיקוף מורכב של סימנים, חלומות, אידיאלים ושאיפות.

המאמר מתמקד ומפתח את רמות הדיון השונות בנושא הדיור, היתרונות והחסרונות שלהם. הטיעון המרכזי של המאמר כי כדי לחדש ולהבין את נושא הדיור לא ניתן לחקור מימד אחד בלבד או לבחון אותו דרך העדשה של פרמטרים ספציפיים. בניגוד להשקפה הרדוקציוניסטית, ההצעה במאמר, היא לפתח סינתזה של חשיבה במחקר על ידי שילוב רעיונות מתחרים. החשיבה הסינתטית היא דרך לחקור רעיונות חדשים. הכוונה בחשיבה סינטתיטית אינה לייצר סקירה ספרותית אלא לבחון יחד סוגיות מגוונות הנוגעות למצב קונקרטי.  ברור שדרך חשיבה זו אינה מתאימה לכולם. לא כל החוקרים / אנשי מקצוע בכל מצב צריכים לטפל דיור מתוך גישה מרובת שכבות. אולם כאשר בוחנים פרויקטים חדשניים בעולם (כמו למשל הפרויקט של elemental) מבינים כי הם שיקוף של ניווט מורכב בין רמות הדיור המכירים בחשיבה הסינתטית.

פרויקט אלמנטל משלב חשיבה חדשנית משום שהוא מתעסק בחשיבה חברתית ביחחד עם חדשנות תכנונית (Elamantal -c Monster, Flickr.com)

פרויקט אלמנטל, פיתוח בלשבים שמאפשר גמישות פיננסת והתפתחות תכנונית והתרחבות בדיור בהתאם להתפתחות הכלכלית, מציג חשיבה רב מימדית על דיור (Elamantal -c Monster, Flickr.com)

ובישראל? אנחנו רחוקים מאוד מהחשיבה הסינטטית. רוב העיסוק שלנו הוא במכניזם של נושא הדיור, הן בדיון הציבורי והן במחקר האקדמי. והפרקטיקה? מבצעת, ללא רפלקציה.

להמשך קריאה של המאמר ראו: לינק לעותקים חופשיים.