אני יודעת כי אני בדעת מיעוט, הסרט והסדרה זכו  לשבחים ואימוץ גורף על ידי התקשורת, קובעי מדיניות ואנשי אקדמיה, אולם, לתפיסתי, הסרט סאלח, פה זה ארץ ישראל, כשל להתמודד עם הסוגיה של ערי הפיתוח ובעיקר סיפר סיפור באופן חד צדדי, חסר הקשר של מקום וזמן. לצערי האופן שבו הסרט מציג את אופן ההקמה והאכלוס של ערי הפיתוח תורם להנצחת הדימוי השלילי ובעיקר תורם להיעדר התקווה של המקומות הללו.

סרט תיעודי, כך אני מאמינה, הוא מדיום שיש בכוחו לשנות ולעצב מחדש נרטיבים ובמקרים רבים הוא עשוי לשמש הזדמנות לתיקון ושינוי. ללא הקריאה לתיקון, ללא חזון, ללא הקשר, נשארנו עם תחקיר חד ממדי ומגמתי. אין פלא שמירי רגב מיהרה להתנפל ולאמץ את הסרט כמוצאת שלל רב. חבל.

רבות הנקודות שהפריעו לי, אמנה כמה מהן:

  • היעדר הבנה של התופעה בהקשר עולמי. לסרט פשוט חסר קונטקסט. מהי מדינת הרווחה, מה משמעותה, מה מעמדו של האזרח בשנות החמישים והשישים ברחבי העולם. איך המדינה כגוף ריבוני משתמשת בכוח שלה לעיצוב הזהות של המקום, לעיצוב האזרח (ולא רק בישראל, גם בארה”ב, ובשאר מדינות המערב). חסר גם הסבר על המודל של ערי הפיתוח המכונה בשפה המקצועית “ערים חדשות” (New Towns) מבריטניה (שיושם בלונדון רבתי מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה במטרה לבזר את האוכלוסייה).
  • היעדר הצגה מסודרת של תכנית פיזור האוכלוסין מטרתה והיקפה בישראל. בעשורים הראשונים להקמתה של מדינת ישראל התרחשו אירועים ותהליכים הירואיים ואיומים בו זמנית. כיום עם פתיחת הפרוטוקולים אנו עדים לעוולות ולמה שהתרחש כאן (ע”ע יהודי תימן). ישראל, כמו מדינות רבות אחרות, התמודדה עם גלי הגירה משמעותיים וביקשה באמצעותם ליישב את אזורי הספר. אולם התהליכים וההקשרים של התכנית נעדרים מן הסדרה.
  • היעדר קונטקסט תיאורטי ואפיסטמולוגי. המהלכים שהתרחשו בתחילת המאה ה-20 נטועים בהקשר של שיח קולוניאליסטי. תפיסה זו השתנה משמעותית הן בשל התפרקותן של האימפריות של תחילת המאה ה-20 אבל גם בשל שינוי שיחי עמוק לו תרם אדוארד סעיד בספרו אוריינטליזם, שהיה לאחד הספרים המשפיעים ביותר בתחום של התאוריה הביקורתית והפוסטקולניאליזם. המונח אוריינטליזם מתייחס לאוסף של הנחות כוזבות שהנחו את הגישה המערבית כלפי המזרח התיכון. גישה שבאה לידי ביטוי בדעות קדומות אירופוצנטריות כלפי העולם הערבי-מוסלמי ותרבותו. זהו ההקשר שבו פעלו המייסדים שהיו נטועים עמוק בתפיסה האוריינטליסטית. כיום עם הכלים מחשבתיים והשיחיים שיש לנו אנחנו מבינים את הנעשה אחרת. חשוב היה להבהיר זאת בסרט. זה אינו מצדיק אבל נותן הקשר לתופעה, לגזענות וגם במידה לא מבוטלת לשינויים שהתרחשו ומתרחשים בישראל.
  • היעדר ייצוג מגוון של קולות. בסרט הפרוטוקולים מייצגים את הממסד, הנפגעים נוכחים בדבריהם ובקולם. היחיד שמזוהה עם הממסד ומופיע בגופו וקולו הוא פרופ’ אלישע אפרת. הריאיון עם אפרת שזור לאורך הסרט, ברוב הקטעים יושב הבמאי דוד (שאין לו השכלה תכנונית או ידע גיאוגרפי) ושואל אותו בעיניים נדהמות מה הוא חושב על המהלך של הקמת עיירות הפיתוח? בחלק מן המצבים הצופה חש אי נוחות, כיוון שברור שפרופ’ אפרת (שנפטר בשנה שעברה), לא מבין את ההקשר של הסרט ובוודאי לא מודע לאופן המגמתי שבו יוצגו דבריו. הוא מוצג במקרה הטוב, כאיש שלא תופס את מעשיו והשפעתם, ובמקרה הרע, כאיש זדוני. כלומר יש פוגע וקורבן. אנשי האקדמיה מתייצבים לצד הקורבן (גם מסממני התקופה), אם כי היו יכולה לשפוך אור על כל האמור לעיל ולתת פרשנות מורכבת יותר לתופעה.
  • ייצוג מגמתי של חיי העיר היום. זהו החלק הקשה ביותר בסרט מבחינתי. תיעוד המרחב והמקום כעלוב, משמים ודל. ניכר כי זו הדרך שבה הבמאי רואה את המקום. אך זהו צילום מגמתי מאוד. צר לי על כל האנשים החיים בירוחם כיום הנאלצים להתמודד עם התמונה הזו של עירם. יותר מכך, אם מדובר בסרט עלילתי יעשה הבמאי כל שיחפוץ אבל אם מדובר בסרט תיעודי הייתי שמחה כצופה לראות את ירוחם על כל ממדיה.
  • ללא זמן עתיד. ללא תקווה. זהו הנזק המשמעותי ביותר של הסרט המסתיים ללא חזון. הבמאי מניח את הפצצה והולך (גם הוריו של הבמאי עוזבים בסוף). אין בסרט צעירים, אין בסרט ייצוג לשינוי שעברו המקומות הללו. הקול המעניין היחיד בסרט היה של בחורה צעירה, הילה שלומי, שדיברה קצת על האפליה המבנית ועל האופן שבו מבקשים כיום בממסד להחיות את המקומות הללו על ידי הבאה של הון אנושי מן המרכז. טענתה (המדויקת כל כך), היתה כי יש לתקן את האפליה המבנית ולמנף את ההון האנושי הקיים כאמצעי לצמיחה של העיר. זוהי ההערה המעניינת ביותר והאינטליגנטית ביותר בסרט.

הלוואי שהסרט היה מדבר על השלב הבא, כיצד ואיך ניתן להתמודד עם האפליה המבנית, מה כדאי לעשות איך כדאי להסתכל ולהתמודד עם המקומות הללו כיום. הפתרון  אינו לעזוב את ירוחם, או דימונה. הפתרון אינו להביא אוכלוסייה חדשה שתשקם ותחייה את המרחב. העתיד הוא בתיקון של האפליה המבנית. חלק מערי הפיתוח של הנגב נמצאות בצמיחה ועבודה רבה נעשית הן על ידי ראשי הרשויות והן על ידי התושבים. כמה חבל שהסרט מקבע את הנחשל והמוכה. היה ראוי להשתמש בסרט כמנוף לדון בהזדמנויות לתיקון מבני, מה צריך לעשות ואיך. כעת הרבה מאוד אנשים שצפו ויצפו בסרט יישארו רק עם המסר שמדינת ישראל גזענית אבל לא ידעו ממש מה לעשות עם זה. במובן זה הסרט הוא כישלון מוחלט.

 

מייסדת ועורכת ראשית של "אורבנולוגיה". אדריכלית, מתכננת וראש המעבדה לעיצוב עירוני. מחקריה, כמו גם המחקרים המשותפים עם חברי המעבדה, עוסקים במציאות העכשווית של הערים ובאופן שניתן להתמודד עם האתגרים שהן מציבות למתכננים. בכתיבתה ב"אורבנולוגיה" מבקשת לשאול שאלות סביב הנחות, רעיונות ואופנות בתחום התכנון והעיצוב העירוני שאנו מקבלים כמובן מאליו.

מאמרים קשורים

3 תגובות

  1. יונתן אמיר

    שלום ותודה על הטקסט.
    אני לא כ״כ מבין את הדרישה לעסוק בפתרונות עתידיים לצד אכזבה מן העיסוק בחשיפה היסטורית. הסרט לא מביא פתרונות לתיקון משום שזה לא הנושא שלו. הוא עוסק בהיסטוריית ההקמה של עיירות הפיתוח, לא בשאלה כיצד לדאוג להן בעתיד. אבל אדרבא, נדמה לי שכל פתרון ראוי לעתיד עיירות הפיתוח צריך לקחת בחשבון את עברן, ולכן גם מי שמעוניין בתיקון צריך לברך על המחקר ההיסטורי.
    שנית, הטענה שהסרט חסר הקשר גלובלי אמנם נכונה, אבל יש בה משום זריית חול בעיניים. הרי נושא הסרט אינו שאלת הנחיצות של פיזור אוכלוסיה במדינות מתפתחות במחצית השנייה של המאה העשרים, אלא האופן הגזעני והמפלה שבו נעשה הדבר במדינת ישראל. השוואות לנעשה בבריטניה או בארה״ב אולי יכולות להציג את סוגיית התכנון המודרני, אבל אין בהן דבר שיכול לסייע להבנת המדיניות הישראלית ה*יחודית*, שהתבססה, ע״פ הפרוטוקולים, הראיונות והעובדות בשטח, על אפליה בין עולים אשכנזים ומזרחים. ולראייה: גלי עליה מפולין ומהונגריה שהגיעו באותן שנים ולא נשלחו לעיירות הפיתוח מצד אחד, והצעדים הנוקשים והאלימים שבהם נקטה המדינה בדרכה ליישב את עיירות הפיתוח בעולים מזרחים מצד שני. במילים אחרות, לו היינו שומעים על עולים מפולין שהובאו במשאית לאמצע המדבר וכשסירבו לרדת הנהג קיבל הוראה להרים את תא המטען כדי שיפלו, אפשר היה לעסוק באופן בלעדי בשאלה ״עיירות פיתוח כן או לא״.
    אין ספק שהסרט, כמו כל סרט, יצירה או מחקר, נוקט עמדה ועורך את הדברים בהתאם לתפיסת יוצריו. עם זאת אני חושב שקשה להתעלם הן מן ההקשר והראיות המדיניות והן מן העדויות הפרטיות הרבות שמופיעות בו, ולכן הדרישה המשתמעת מדברייך להוסיף הקשרים היסטוריים, עכשוויים ועתידיים הופכת במקרה זה לפעולת מיסוך.

  2. עידן עמית

    טלי,
    אכן קולך נראה “בודד במערכה” ביחסך אל הסרט. אני יכול להבין את ביקורתך על אמצעי המבע הקולנועי או על אלמנטים אחרים במדיום הקולנועי של הסרט הזה, אך פחות מתחבר לביקורת על הסיפור, על הנרטיב.
    אציין שבמקביל לסרט, בו צפיתי לראשונה לפני כשבוע (בהקרנה שלוותה בדיון עם דוד דרעי, אחד היוצרים), יצאה גם מיני-סדרת טלוויזיה המבוססת על החומרים והמחקר של יוצרי הסרט. אומנם יש חפיפה מסוימת בין הסרט לסדרה, אך גם שונות רבה בינם והתמקדות בנקודות שונות. לאחר הפרק האחרון ששודר בטלויזיה, התנהל דיון באולפן, בו השתתפו בין היתר גם העבריין המורשע אריה דרעי (שר הפנים), עמרם מצנע שכיהן כראש עיריית ירוחם, ותושבים המקום שהשתתפו בסרט. היה מאוד מעניין לשמוע עוד דברים של הילה שלומי שהזכרת בכתיבתך.

    סרט תיעודי, כשמו כן הוא, מטרתו לתעד ולהציג את הממצאים. ולכן הוא לא חייב לקרוא לתיקון או שינוי. אני לא יכול לחשוב על סרט תיעודי “ניטראלי” לגמרי, בו לא מובאת נקודת המבט הייחודית של היוצר – גם כשמדובר בסרט תיעודי גרידא ולא בז’אנר הדוקו-דרמה או דוקו-אקטיביזם שפורחים בשנים האחרונות.
    עצם שידורו ב”פריים טיים” והעובדה שהוא מעורר דיון נוקב בחברה הישראלית, דיון שמתייחס גם לעתיד וגם לעבר, וכזה שיכול גם להביא לשינוי, מהווה הצלחה של הסרט לדעתי.
    אגב, כצפייה משלימה, ממליץ על הסרט “החלוצים” מ-2007 המספר על המהגרים שהתיישבו בשדרות.

    היעדר הרקע ההיסטורי והתיאורטי בסרט אולי ימנעו את הבנתו ע”י קהלים ממדינות אחרות, אך בסופו של דבר הסרט לא עוסק במדיניות פיזור האוכלוסין, אלא לוקח מקרה מבחן אחד ומסתכל על יישום המדיניות הזו.
    ההיסטוריה של מהגרי צפון אפריקה ואסיה, כמעט ואינה מסופרת. כשאני למדתי הסטוריה בתיכון, סיפורי ההגירה של יוצאי סוריה, לדוגמה, לא הוזכר בכלל, והגירה ממדינות ערב אחרות הסתכמה בפסקה או שתיים. האנשים האלו הם חלק מההיסטוריה של המדינה והאתוס הציוני, ובמשך עשורים שלמים התעלמו מהם. הסרט הזה מהווה קודם כל תזכורת לאותם אנשים שנשכחו.
    ישראל היא מדינת מהגרים. וכמו כל מדינת מהגרים, קהילות שמגיעות קודם ומתבססות דואגות ראשית לעצמן. בכל מדינת מהגרים יש מעין “שרשרת מזון” לפיה המהגרים שמגיעים אחרונים הם המסכנים ביותר וקבוצות תרבותיות/אתניות שהגיעו לפניהם מתעמרות בהם. כך לדוגמה היחס בין קבוצות מהגרים שונות שהגיעו לניו יורק בין אמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20.
    וכך גם בישראל. מיישוב עיירות הפיתוח ביוצאי צפון אפריקה, קיצוץ הפיאות של מהגרי תימן, אילוץ יוצאי איראן (ואחרים) לשנות את שמם (פרקטיקה ידועה שהייתה נפוצה גם בקרב מהגרים בניו יורק), והכרחת המהגרים מאתיופיה ללמוד בבתי ספר ממלכתיים דתיים כי אינם “דתיים מספיק” בעיני ההגמוניה היהודית השלטת.
    הזרקור ששמו על קבוצה קטנה אחת מבין אלו שהוזכרו לעיל היא מבורכת.
    כשאריה דרעי, מי שכנראה מזוהה יותר מכולם עם עידוד תחושת הקיפוח והשד העדתי, אמר באולפן שטוב שהדברים האלו מאחורינו, והיום מצבם של תושבי עיירות הפיתוח הרבה יותר טוב.
    ובכן, “כבוד” השר הצליח להרתיח אותי אף יותר מהדברים שהובאו בסרט. הוא מייצג בעיני את “הגזענות הממוסדת” שנראית בסרט, ושאולי גם אני סבלתי ממנה בעקיפין כצאצא למהגרים מארצות ערב ואסיה.
    בסופו של דבר, וזה כן בא לידי ביטוי בסדרת הטלויזיה, המדיניות של ממשלות ישראל במשך עשרות שנים פגעה לא רק במי שהתיישב שם, אלא גם בדורות הבאים שלהם, שעד היום סובלים מהיעדר הזדמנויות, פחות השקעה וגיוון בתעסוקה, חינוך ועוד. וזה בדיוק הדברים שהעלתה הילה שלומי הנ”ל.
    אני חושב שראוי שנקודת המבט שלך תתייחס גם לשיח הציבורי שעורר הסרט ולפוטנציאל הטמון בו.
    בברכת חג שמח

  3. אורן יפתחאל

    תודה לחתוקה על התגובה המפורטת, אך היא מפליאה ומדאיגה. עיקר הביקורת שלה מופנית, משום מה, למה שאין בסרט/סדרה, ולא למה שיש בהם, בלי לתת מספיק כבוד והערכה לעומק התחקיר והגילויים שנחשפים לקהל הרחב. גם אני כמתכנן וגיאוגרף סבור כמו חתוקה שחשוב לפעול בכול עת לתיקון ושיפור, אבל הסרט אינו פרוגרמה תכנונית אלא תיעוד וניתוח מהלך ענק ששינה את פניה של ישראל ועקבותיו מורגשים בכל פינה עד היום. לשם גילוי נאות – חלקים מהסרט והסדרה מבוססים על מחקרים שערכתי עם ארז צפדיה בשנות התשעים וחשפו בצורה מבנית את הריבוד האתנו-מעמדי דרך מעשה התכנון. בזמנו הם עוררו סערה קטנה באקדמיה (כולל מכתב תגובה ארוך בכתב יד מאלישע אפרת), וגינוי כללי ממובילי התכנון בישראל (“אתם מגזימים, הכוונות היו טובות רק התפקשש בביצוע, היו גם אשכנזים בפריפריה, ושאר התחמקויות והכחשות..” וכו’). הממצאים סייעו לחלק מהעבודה של ‘הקשת הדמוקרטית המזרחית’ עם הישגים לא מבוטלים, אבל לא עוררו הד מעבר לכך בציבור הרחב.
    במקום לברך על ההד שסרטו של דרעי מחולל – הנוגע לאפליה שיטתית דרך ‘הצד האפל של התכנון’, חתוקה בוחרת דווקא להאיר ממדי ‘מעטפת’ בהם לא עוסק הסרט. ממדים אלה חשובים לדיון האקדמי, אך הכנסתם הייתה מעמעמת את המסר המרכזי שעד היום מוכחש בחברה הישראלית ושאותו אני בטוח גם חתוקה מאמצת – השימוש בתכנון כאמצעי שליטה ואפליה הוא פסול וראוי לגינוי. כלומר, ‘סאלח’, לטעמי ולטעם רוב הצופים לדעתי, לא עושה שירות רע לערי הדרום כפי שהיא טוענת, אלא דווקא עורך ביקורת נוקבת עם התכנון. ומבחינה זאת, דודו דרעי (“שאין לו כל השכלה תכנונית”, כפי שחתוקה מציינת… זה רלבנטי?) עושה שירות גדול יותר לתכנון מאשר רוב מקצועני וחוקרי התכנון. גם ההשוואה שעושה חתוקה למדינות אחרות מטעה. נכון שהייתה אופנה של ערים חדשות בעולם, אך בישראל השתמשו בה כדי לערוך קולוניזציה של המרחב הפלסטיני על-ידי פיזור המוחלשים. את זה היא לא תמצא במדינות מערביות אחרות, שם הסיפור היה איכות חיים, ואיכות הסביבה האורבנית, אלא במקומות כמו סרי לנקה, תורכיה או ברית המועצות שם הינדסו את המרחב למטרות של שליטה אתנית. ההשוואה כזאת הייתה מעמיקה ולא מקטינה את הבעייתיות בהקמת ערי הפיתוח. עם זאת- אחת ההשפעות המבורכות של ‘סאלח’ היא פתיחה מחודשת של הדיון בערי הפיתוח, ועל כך יש לברך את חתוקה. במסגרת זו אני מציע שנערוך ערב עיון על הנושא בתל-אביב או יותר מתאים – בבאר שבע.

הוסף תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם.