מרחבים מתעתעים של בקרה ופיקוח הופכים את שדות התעופה לגלגול עכשווי של הפנאופטיקון. כך זה נראה כאשר מיליוני אנשים פועלים לפי סדר מוסכם, מוסרים את גופם לתיוג ומקווים לא להיות חלק מהנטייה ל”סטייה”.
שדה התעופה הוא המרחב בו כולנו נחשבים “סוטים” עד שיוכח אחרת. אילוסטרציה: U.S. Customs and Border Protection, CBP Photography אתר flickr.com
זה זמן מה שרציתי לכתוב על שדות תעופה. אלו הן הערים החדשות. הסרט “תלוי באוויר” תיאר כיצד ישנם אנשים שאורח חייהם מובנה ומאורגן סביב המרחבים הללו. מה צריך יותר? יש בשדה הכל; שירותים, בתי מלון, מסחר, מסעדות, ספא, רחובות וכיכרות. האוויר בו מבוקר, לא חם ולא קר. בדיוק באמצע. זהו מרחב שנראה לפחות למראית עין סדור ובטוח. כאשר מתבוננים בתכניות אדריכליות או במבט מלמעלה (כאשר המטוס ממריא או בדרך למשטח הנחיתה), הכל נראה ברור ומאורגן כל כך. אבל כאשר אנו נעים בתוכו הוא מורכב, מתעתע, מבוכי. שדות התעופה הם הפנאופטיקונים העכשוויים. ובשונה מבתי הסוהר שיועדו להדרת האנשים “הסוטים” בחברה, שדה התעופה הוא המרחב בו כולנו נחשבים “סוטים” עד שיוכח אחרת.
ומהו הפנאופטיקון? זהו מבנה ארגוני טיפולוגי שהגה ג’רמי בנת’ם (Bentham) ב-1787. מדובר במערכת מרחבית-אדריכלית שתפקידה למשטר את החברה וסביבות העבודה, כאשר במהותה היא מהווה אמצעי לבידוד ומעקב מתמיד. מישל פוקו (Foucault) דן רבות בפנאופטיקון והשתמש בו כמטאפורה לכוח הממשמע המודרני[1]. הוא הדגיש את העובדה כי אנו נצפים כל הזמן, באופן תמידי. הפנאופטיקון הוא כלי המאפשר הפעלת כוח תמידי של מעקב, שממשטר את גופו של הפרט. לרוב מבטו של השומר או הבקר אינו נראה ולא ניתן להחזיר לו מבט. מי אינו מכיר את מסדרון המראות בכניסה לרבות מן המדינות בעולם. חזיתות של מראות אשר מאחוריהם יושבים בקרים. כאשר אנו נכנסים לארה”ב ועוברים את עמדות בקרת הדרכונים, תמיד ישנם מספר אנשים הנלקחים אל מעבר חזית המראות אל תוך מסדרון עיוור. בפעם האחרונה כאשר נסעתי מסאו-פאולו לניו יורק, נלקחו לתוך המסדרון כל כך הרבה צעירים שלא יכולתי שלא לתהות כמה חדרי חקירות יש שם.
מערכת מרחבית לבידוד ומעקב מתמיד. שרטוט של הפאנאופטיקון של ג’רמי בנת’ם.
אך גם אם אתה אינך נלקח לחקירה ממושכת, אתה חלק מהבלט הגדול ביותר בעולם. מרחב של הופעה המתקיימת 24 שעות על ידי מיליוני אנשים בו-זמנית. להופעה זו יש סדר וכללים. חלק מן הכללים נהירים לנו, הסיבות לרוב מעורפלות. אנו עומדים שעות בתורים ארוכים. מעניין לנתח את המקצב של תורים אלו. ישנן מדינות שיש להן כוריאוגרפיה מיוחדת לתורים, כך למשל באמריקה. שם לרוב מתחילים בתנועה של שרשרת המשכית, מתפתלת, ואחר כך מתפצלים לתורים מקבילים. אבל כל מדינה והאופי שלה. כל תור והקצב שלו. ומה בתור? מסירת מידע והפקרת הגוף לבדיקות חודרניות יותר ופחות. והגוף הוא המסר. הגוף קובע את המעמד שלנו והתפקיד שלנו בהופעה. בעידן של בקרה ו”פחד מטרור” תצורות הגוף השונות ממוינות. אנו מחולקים לפי פרופילים ותבניות; תבניות מוצלחות יותר ופחות, כאלה עם נטייה ל”סטייה” שיש מקום לבחון אותן בצורה מוקפדת.
זה זמן מה, למעשה מאז ההתקפה של 11 בספטמבר, אני שייכת לקבוצה שנכללת כמעט באופן קבוע במה שמכונה “בדיקות בטיחות אקראיות”; מה שהאמריקאים אוהבים לכנות “Random Check”. כמובן שהבדיקות הללו הן לעולם לא אקראיות. כאישה הנוסעת לבד ובעלת מראה מזרחי (או יותר מדויק ערבי) אני עונה לפרופיל של אלו עם הנטייה לסטייה. אם כי אני נוטה לחשוב שאני קצת מבוגרת ואינני הטיפוס “הקלאסי”. כך או כך, כאשר אני מגיעה לשדה התעופה אני לרוב חלק מרשימה מפוקפקת. “בן לאדן היה תימני”, נוהג אבי להתבדח ולעודד אותי כאשר אני מתלוננת. “התחתנתי עם ערבייה, אין מה לעשות”, מתבדח בן זוגי בסרקזם וכאשר אנו נוסעים יחד הוא עובר על פני במהירות ומנפנף לי לשלום בשרוול למטוס.
הופעה המתקיימת 24 שעות על ידי מיליוני אנשים בו-זמנית. אילוסטרציה: U.S. Customs and Border Protection, CBP Photography אתר flickr.com
בדרך מסאו-פאולו לניו יורק זכיתי לבדיקה חדשה (כל הזמן ממציאים לנו פטנטים). בתוך השרוול בדרך למטוס התבקשתי לגשת לבדיקה נוספת. אישה נחמדה החזיקה פדים מרובעים לבנים בידה. בפנים רציניות מאוד היא נגעה עם הפד בכל חלקי גופי והכניסה למכונה שהחליפה צבעים מצהוב לירוק. מזל! אחר כך היא לקחה פד ריבועי לבן נוסף והעבירה על כל אחד מן התיקים שלי. לבסוף היא מחקה את שמי מן הרשימה האקראית והלא מאוד ארוכה שהיתה בידה. כל שיכולתי לחשוב באותו רגע זה על הסדר. כאדריכלית זה כמעט בלתי נשלט ואני תמיד מציירת לי בראש מפה של המקום. את הסדר המרחבי של השדה (בסאו-פאולו ומקומות רבים אחרים) לא הצלחתי לצייר או לתפוס (אולי רק האנשים היושבים ליד מסכי המחשב המתבוננים בנו המצולמים יכולים להבין אותו) אבל את הסדר החברתי-עולמי אני מבינה היטב.
לקריאה נוספת:
– פרויקט בנת’ם המוקדש להגותו של ג’רמי בנת’ם באתר של University College London
– עבודות נבחרות של ג’רמי בנת’ם
[1] Foucault, Michel. “Discipline and Punish, Panopticism” In Discipline & Punish: The Birth of the Prison, edited by Alan Sheridan, 195-228. New York: Vintage Books, 1977.