הדס צורשוק הדיור בישראל בועט מתוכו עוד ועוד אנשים, לא רק המעמד הנמוך אלא גם מעמדות הביניים נאבקים תחת הסחרת הטובין שנקרא דיור. איך זה קשור להתמוטטות שוק הפנסיה ולפריחה של מדורי הנדל”ן, ואילו כלים יכולה המדינה לאמץ לו הייתה רוצה לחולל שינוי אמיתי?
בעשורים האחרונים שולט המושג ‘שוק הדיור’ ולא מגורים והוא היום מקור מרכזי לשימור וגידול האי שוויון והפערים המעמדיים בישראל . פרופ’ דני גוטווין מאוניברסיטת חיפה מסביר כי את ההתייקרות האדירה של מחירי הדיור והפיכתם לייעד בלתי מושג עבור רוב האוכלוסייה בישראל, יש לראות בזיקה לשני תהליכים מאד ברורים. הראשון הוא הסתירה האינהרנטית שבתוכה פועל שוק הדיור– מצד אחד המדינה רוצה להשאיר את שוק הנדל”ן שיתנהל על פי שיקולי קפיטליזם טהור ומצד שני היא מנסה להתערב בתוכו כדי לטפל בצורך בדיור. שנית היא העלייה במחירי הנדל”ן אל מול ההתמוטטות של שוק הפנסיה. “אלה הם שני תהליכים שלובים, אנשים אומרים לעצמם אני לא בטוח בפנסיה שלי אני אקנה דירה ויהיה לי ממה לחיות. חוסר הביטחון בפנסיה קשור בכך שהופרטה כדי לשמן את שוק ההון”. הניצחון של הניאו ליברליזם הישראלי, מסביר גוטווין, הוא בכך שפירק את ההסתכלות ההוליסטית לטובת הסתכלות נקודתית לכן רבים עוסקים בשוק הדיור כאילו ניתן לנתח אותו באופן נפרד. אך התמוטטות שוק הפנסיה, שהיא נושא מורכב יותר ולעת עתה מוחשי פחות ולכן איננו זוכה לדיון ציבורי נרחב, השפיע משמעותית על השקעה באפיקי נדל”ן שחיזקו את מה שמכונה “משבר הדיור”.
תנופת הנדל”ן ניכרת בכל רחוב בערי המרכז. בניין נוסף ברמת גן שעתיד להפוך למגדל יוקרתי שעלות דירותיו מתחילה מ 2 מיליון- למי זה מיועד? (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
לאלה יש להוסיף את התלות בקבלת משכנתא מהבנק לצורך רכישת דירה שהופכת לפריבילגיה של עשירים או של מעמד ביניים מסודר. “ככל שבנק ישראל מגביל את האשראי לדיור הוא הופך את האנשים הבטוחים יותר (מבחינה תעסוקתית וכלכלית) לכאלה שמקבלים משכנתא ואת האחרים לכאלה שלא”. היכולת לקבל סיוע מהמשפחה ברכישת דירה ראשונה וירושה של דירה, הם מרכיב משמעותי בשימור האי שוויון והגדלתו. רכישת דירה באמצעות משכנתא היא סוג של חיסכון וככל שההצטרפות למסלול של בעלי הדירות נעשה קשה יותר (עד בלתי אפשרי), צומח הפער בין שני מעמדות – בעלי הדירות לעומת השוכרים.
קומץ של מתווכים ונדל”ניסטים שולטים בשיח
השיח הנלד”ני בישראל מסתכל על הדיור כסחורה בעוד עבור רוב בני האדם דיור איננו סחורה אלא מרכיב מהותי בחיים המספק קביעות, ודאות, בתי ספר, השתייכות לקהילה. בניגוד לעיסוק התדיר בעיתונות בירידה ועליית ערך הנדל”ן, תנודות אלה לא משפיעות על רוב האנשים בחיי היומיום. על כן טוען גוטווין השיח הנדל”ני נותן ביטוי לקבוצה של יזמים, מתווכים, שמאים, שרואים בדיור סחורה ולא חלק מהשירותים ההכרחיים בחיים. “אנשים קונים דירות וגרים בהם ובזה זה נגמר. לקנות לילד, לסדר את הילדים. הם לא שוכרי נלד”ן. מדורי הנדל”ן והשיח הנדל”ני מעוותים לחלוטין את הציפיות של הציבור בגישה המאד עסקית, סחורתית שהם מחזיקים. צריך להתייחס אל דירות כמו חינוך כמו שירות ציבורי שצריכים אותו כמו בריאות. אבל זה מנוגד למה שהממשלה הזו מקדמת. אי אפשר לעשות תכניות כאלה במקום שהפריטו לך את הפנסיה, הפכו אותה מעניין חברתי שאמור לתת ביטחון לבני אדם למושא לספסרות”.
השיח הנדל”ני נותן ביטוי לקבוצה של יזמים, מתווכים, שמאים, שרואים בדיור סחורה ולא חלק מהשירותים ההכרחיים בחיים (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
ישנה טענה שלא רק היזמים, הקבלנים המתווכים, הבנקים ויתר המרוויחים מתעשיית הדיור אינם רוצים שהמחירים ירדו, אלא גם כל רכשי הדירות ובעלי המשכנתאות שחוששים מירידת ערך הנכס שהם משלמים עליו מדי חודש. אך גוטווין טוען שמעמד הביניים לא ירטון ולא באמת ייפגע אם מחירי הדירות ירדו, אחרי הכל בעוד כמה שנים גם אותם קונים יצטרכו לקנות לילדיהם דירות ולכן ישמחו אם השוק יהיה אפשרי יותר. שנית הוא טוען, גם אם מחירי הדירות ירדו אנשים לא רצים למכור את הדירות שלהם כי הדירה כאמור איננה מקור לרווח אלא מרחב חיים ומגורים.
ואיפה האנשים בעוני?
“האנשים שנמצאים יותר בעוני הם לא חלק משוק הדיור. הם נזרקים ממנו משום שהם לא מסוגלים לרכוש דירות או לשכור דירות. הדה-הומניזציה של אוכלוסייה זו באה לידי ביטוי באקט ברוטלי של דחיקתם משוק הדיור. זו אוכלוסייה שחיה בעולם מסויט, מפוחד נטול שמץ של ביטחון קיומי משום שאלה שהדיור הציבורי לא נענה לצרכיהם הודרו מהשוק“. חיסול הדיור הציבורי בישראל הוא דוגמא לכך. גוטווין טוען כי זה השיקוף המדויק של הדרוויניזם של השיטה הכלכלית השלטת, הימין אמנם מדבר על חמלה יהודית אך נוקט בקו תאצ’ריסטי אלים. “האנשים המצויים בעוני לא מסוגלים להשתתף בשוק הדיור והם כל פעם יותר לא מסוגלים להשתתף בו ולכן חיים בחוסר ביטחון טוטאלי של דיור. זה ההיגיון של השיטה בשוק העבודה, בשוק הדיור, בכל תחום ציבורי שהופך לשוק“.
הדחיקה משוק הדיור של יותר ויותר קבוצות מוחלשות בחברה היא השיקוף המדויק של הדרוויניזם של השיטה הכלכלית השלטת (צילום: whale05 via Visual hunt )
בינוי פינוי בשכונות מצוקה – פרויקט נקודתי ולא שינוי השיטה
שכונת קרית משה ברחובות, בה אנו עוסקים בהרחבה בפודקסט של אורבנולוגיה, נחשבת שכונת מצוקה כבר למעלה מחמישים שנה ופועל בה פרויקט שיקום שכונות, פרויקט של המדינה שנועד לסייע לשכונות מצוקה. בשנים האחרונות משרד הבינוי והשיכון מקדם בקרית משה תכנית בינוי פינוי. המשרד מממן את התכנון והמדינה סיפקה קרקע משלימה שהפכה את הפרויקט לרווחי ואפשרי. שאלנו את גוטווין האם הוא רואה בכך ניסיון של המדינה לטפל בעוני ושכונות מצוקה והאם ניתן לראות בכך מגמה או מדיניות?
גוטווין: “קרית משה היא לא דוגמא למדיניות כללית אלא היא יוצא דופן שמדגיש את חוסר היכולת של המדיניות הכללית. זוהתה קבוצה שלא מסוגלת להיפגש בשום אופן עם הדרישות של השוק. הלכו ועשו פתרון ייחודי, ראוי כשלעצמו. המקרים האלה הם בעצם צורה יותר כללית של מחיר למשתכן, ניסיון לפתור בעיות של אנשים מסוימים בהעדר פתרון כללי. הרי ברור לגמרי שדיור בפני עצמו הוא לא תשובה… אין שום מהלך שיכול לעמוד בפני עצמו. הוא נטול משמעות כשהוא נעדר הקשר של מדיניות“.
הוא אינו ממעיט בחשיבות של עליית ערך הדירות עבור תושבי השכונה, “הם יוכלו כך לסייע לילדיהם”. אך הביקורת הקשה ביותר שלו נגד פרויקטים מן הסוג הזה, זה שהם ספציפיים ואינם יכולים להשיג את היתרונות שלהם. “ההיגיון הכללי הוא דפוק ולכן הערך של זה מוגבל. לא צריך את הפרויקט הזה לעשות אחרת, אלא המדיניות הכללית צריכה להיות אחרת. בתוך מדיניות ניאו ליברלית זה הדבר היחיד שאפשר לעשות. המדינה רוצה לעסוק בנדל”ן נטו, כל עיסוק מעבר לכך מחייב שינוי מרחיק לכת שאינו תואם את מדיניות הצמצום הברוטלית של המדינה בכל יתר תחומי החיים“. לסיכום הוא אומר, השאלה איננה מהם מגבלות הפרויקט הזה, אלא מהם מגבלות השיטה שמאפשרת ליצור אך ורק פרויקט שכזה.
פרויקטים של התחדשות עירונית בשכונות עוני לא משקפות שינוי מגמה של המדינה לאפל במצוקת הדיור של אוכלוסיות בעוני אלא פעולה נקודתית שבעיקר יש בה פוטנציאל כלכלי נדל”ני. חיפה (צילום:יהודית זוננשטיין, פיקוויק)
לחפש אחר אלטרנטיבות
גוטווין מדגיש שיש כלים שיכולים לשנות את השיטה ולהפוך את שוק הדיור לאפשרי יותר ומכיל עבור כלל האוכלוסיות. בניית דירות להשכרה ארוכת טווח ומוגנת מבחינת מחיר היא כלי מוכר בעולם, סבסוד למשכנתאות הוא כלי נוסף. “מי שהיה רוצה להתחיל לעסוק באמת בשיקום מערכת הדיור הישראלי היה עוסק בסבסוד משכנתאות ויצירת שוק משכנתאות צמודות לשכר. ישנם מחקרים שמראים שאנשים בעוני מחזירים הלוואות לדוגמא מאמרו של מוחמד יונס שפיתח את שיטת המייקרופיננס בבנגלדש” .
מיקרופיננס (“מימון זעיר”) נחשב לאחד הכלים המרכזיים והמקובלים למאבק בעוני. גישת המיקרופיננס יושמה לראשונה באסיה ובדרום אמריקה לפני כ- 30 שנה, היא פותחה על ידי פרופסור מוחמד יונס, שזכה בפרס נובל לשלום בשנת 2006, על פעילותו בתחום. זו שיטה שמאפשרת לאנשים מעוטי יכולת להיכנס לשוק הדיור או לפתח עסק בצורה של הלוואות קטנות, כך שבמקום שהם יזרקו את כספם לשכירות במשך שנים הם מקבלים תנאים מיטיבים לגשת לשוק הדיור ומחזירים את ההלוואות לאורך זמן וכך כספם לא הולך לריק. “דיור ציבורי הוא כמובן דרך נוספת לסייע בדיור, הדוגמאות לא חסרות, אבל בישראל של היום לא רוצים אותם”.
ואולם, לא הכל שחור. גוטווין מאמין שהתחדשות עירונית היא הזדמנות לנהל מאבקים, זהו תהליך של משא ומתן ובמה למאבק ואולי אף הזדמנות ליצירת אלטרנטיבות לצורת המגורים והשוק הקיים. אולם לשם כך יש להתחיל לסייע ולבנות כלים עבור הקבוצות החלשות ולסייע להן ביחסי הכוח הלא שוויוניים מול העירייה היזמים והמדינה.