טלי חתוקההאם המתכנן יכול לסייע במיגור העוני? החודש הקרוב באורבנולוגיה יוקדש כולו לבחינה של השאלה הזו שתיבחן מכיוונים רבים דרך סדרת פודקאסט בת חמישה פרקים על קרית משה ברחובות, דרך קריאה בספרות עכשווית על עוני והתחדשות עירונית, ורשימות בנושא הסוציולוגיה של העוני ותפקיד המדינה במיגור או ייצור העוני.
בחודש הקרוב נדבר על הזיקה הלא ברורה מאליה בין עוני לבין תכנון עירוני. תשאלו מה קשור? אז אולי באמת לא בהכרח קשור, אבל מדיניות התכנון החל מתחילת המאה העשרים ביקשה באמצעות כלים תכנוניים להתמודד עם סביבות עוני. במדיניות התכנון העכשווית בישראל, הפתרון הבולט ביותר הוא המנגנון של פינוי בינוי. בחלק מן הפרויקטים העושים שימוש במנגנון זה המטרה המוצהרת היא להתמודד ולשקם “שכונות מצוקה”, ובמקרים רבים מודל פעולה זה מתואר כמודל ההכרחי והיחיד. האם המודל של פינוי בינוי יסייע למגר עוני או מצוקה? לא בטוח. מה שבטוח הוא שעוני הוא סוגיה מורכבת שההתמודדות עמה כרוכה באימוץ סדר יום חברתי, סוציאליסטי. התכנון העירוני לעומת זאת, בוודאי במתכונתו הנוכחית, נשען על כלכלת שוק ומבוסס על סדר יום כלכלי של רווח והפסד. קרי, פרויקטים חייבים להיות רווחיים עבור היזם כדי להתקיים. זוהי נקודת המוצא. על הדרך, אפשר אולי גם לסייע לכמה “עניים”. אבל ברוב המקרים העניים נתפסים כנטל, כבעיה שיש להתמודד עמה מהר ככל הניתן, וככלל הם אינם מעניינים את יוזמי הפרויקט. ואולי גם לא צריכים לעניינם.
התכנון העירוני בישראל, במתכונתו הנוכחית, נשען על כלכלת שוק ומבוסס על סדר יום כלכלי של רווח והפסד, בניגוד לעבר שמודל המגורים היה שיכון עובדים היום אלו מגדלים למעמד הביניים. צילום מהאוויר נתניה קריית השרון (צילום: By Lev.Tsimbler Wikimedia)
אבל חשוב לדבר על עוני. אולי בעיקר בגלל שכיום הוא כמעט מוסווה, קשה לזהותו. כלומר העניים לא ממש נראים עניים. לבושם אינו מסגיר אותם. שהרי עוני אינו רק מחסור בכסף, אלא, כפי שמגדיר הסוציולוג מת’יו דסמונדס (Matthew Desmond) עוני הוא תהליך מורכב השוזר בין החברתי לכלכלי ומעצים את הקיבעון של הפרט במצב זה. דסמונדס טוען שהמושג exploitation (עושק, ניצול) נעלם מהשיח הציבורי ומאמין שצריך להחזיר אותו כי הניצול היא זו שמייצרת את התשתית של העוני כיום.
ובחזרה לנושא של פינוי בינוי, ולתכנון חשוב לשאול, האם מערכת התכנון מנצלת היום את הפגיעות של העניים בקידום של פרויקטים מסוג זה? מה התפקיד של התקשורת בכל זה? האם המתכנן צריך להעסיק עצמו בשאלות האלו? הרי הוא נותן שירותים ליזם, לעירייה, העני אינו הלקוח שלו. אלו הן חלק מן הסוגיות שמעסיקות אותנו במעבדה לתכנון ועיצוב עירוני בשנתיים האחרונות. במסגרת מחקר בו אנו בוחנים את הזיקה בין פעולות של התחדשות עירונית לסוגיות של עוני בקריית משה ברחובות (בקרוב יצא ספר בנושא), בשכונת ויז’ניץ בבני ברק ובשכונות נוספות, עקבנו אחרי הפעולות התכנוניות בזירות הללו. המשותף לכל השכונות אותן אנו חוקרים, הם השתתפותן בפרויקט שיקום שכונות, בחלקן קיימות תכניות חדשות להתחדשות עירונית. בחודש הקרוב, נעלה גם סדרת פודקסט בת חמישה פרקים בנושא בינוי פינוי בשכונת קריית משה ברחובות. דרך הסדרה ורשימות נוספות נדון בתפקידה של המדינה במיגור וייצור העוני ונבחן האם התחדשות עירונית בתצורת בינוי פינוי היא התצורה העכשווית של פרויקט שיקום שכונות.
אז לפני שנתחיל כמה שאלות לדיון ומחשבה:
- בדקו עצמכם, האם אני עני? עוני משמעותו שמקרה של פיטורים, שפעת של הילד, טעות או סבך בירוקרטי יגרמו לך להחליק מעבר למדרון החלקלק, לרבים אין מושג מה זה אומר לחיות ככה, גם אם אנחנו עוברים תקופה של קושי אנחנו מהדקים חגורות ומתנשפים אבל אנחנו לא מתמוטטים ונמשכים בספירלה לגיהינום של אובדן ועוד אובדן (עבודה, ואז בית ולבסוף הילדים שמוצאים מהבית).
- כיצד אתם תופסים עוני? האם עוני בעיניכם הוא אחריות אישית? אנשים בעוני לא מתכננים לטווח ארוך. אנשים במעמד הביניים נוטים להאמין שמי שמצוי בעוני זוהי אשמתו, שעניים הם אנשים עצלנים וחסרי אתיקת עבודה. אולם מחקרים הראו שאתיקת העבודה שלהם היא זהה לזו של אנשים במעמד הביניים, הם רוצים לעבוד והרבה מהם עובדים, אבל מה שעומד נגדם זה דברים שמקשים עליהם לשמור על מקום עבודה בשל מחסור במערכות תמיכה אחרות (טיפול בילדים, תעסוקה, כסף לקנות בגדים, יציבות במשפחה, וביטוח בריאות).
- ומה לגבי תכנון, האם פרויקטים של התחדשות עירונית ובמיוחד תהליכי פינוי בינוי מנצלים את החלשים? שהרי עוני הוא לא רק תוצר של אבטלה ומשכורות נמוכות אלא גם תוצר של שוק דיור מאד יקר, מחירים גבוהים של השכלה וחינוך ותנאים קשים להלוואות ומשכנתאות. כדאי להסתכל באופן מפוכח ובוטה על מי שעושים רווחים נאים על גבם של האנשים בעוני.
לא מזמן נסעתי עם נהג מונית ברחבי תל אביב. כאשר ראה את הצעירים בבוקר יושבים בבתי הקפה בעיר, רטן לעצמו, הם לא מבינים שהם עניים. הם חיים מהיד לפה, משלמים את כל משכורתם לדירות שכורות ומבזבזים את זמנם על דימוי ריק של בליינות ונהנתנות (הוא השתמש במילים בוטות הרבה יותר). במקום לבנות חיים הם בונים דימוי. אבל הם עניים ויבינו את זה עוד כמה שנים.
האם דור הY יתעורר ויגלה שהוא עצמו שרוי בעוני? (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
ואכן העוני בחברה הישראלית ובכלל בעולם נמצא במגמת צמיחה, אורח החיים הצרכני מתעתע, תורם לכך לא מעט. התרבות המבוססת על דימוי ושקר מוסיפה עוד נדבך. אולם בבסיס אנחנו חיים בעידן בו המנהיגות הפוליטית מקדמת מדיניות של ניצול, כלכלת שוק של רווח והפסד, בו מידי פעם מתערבים באופן מינימליסטי עם יוזמות נקודתיות במטרה לסייע לחלשים. אבל בשיטה הזו, לא רק העניים מפסדים אלא כולנו. די להתבונן מסביב בעולם ולראות כיצד מעמד הביניים במדינות רבות נכנס גם הוא לקטגוריה של חיים בעוני.