מדיור ציבורי לסיוע בשכר דירה- הפתרון לאדם הלא נכון

למה כל מיני רעיונות שנשמעים טוב כשמדמיינים את הבורגני המצוי, הופכים מופרכים כשמבינים איך נראית מציאות החיים בעוני?

לאחרונה הגעתי עם נערה בסיכון, חסרת בית, חסרת משפחה לבית חולים, לצורך פרוצדורה כלשהי. בבית החולים היא נשאלה הרבה מאד שאלות שעבור רובנו נראות ברורות מאליהן: איפה תעודת הזהות שלך, מדוע אין לך את בדיקות הדם האחרונות? מדוע את לא מקבלת טיפול תרופתי? לך תסביר שללא מגורי קבע, מסגרת ברורה, וודאות כלשהי, כל חודש נראה כמו שנה. אין לך חפצים קבועים וודאי שלא רופא משפחה או תרופות קבועות. במציאות שבו המחשבה ממוקדת באיפה לישון או לאכול, קשה לחשוב על טיפול בבלוטת התריס.

הרופאה הייתה מקצועית אבל לא הרימה את הראש מהטופס ומאד הפריע לה שהנה לפניה מטופלת, שכלל לא מסוגלת לספק תשובות בסיסיות. ישבתי מן הצד וצפיתי בהתנגשות הזו בין שתיהן, התנגשות בין אורחות חיים, בין תפיסות הזמן השונות, בין הסדר של המערכת הרפואית והבירוקרטית לבין אי הסדר המוחלט של החיים ללא בית. רציתי לצעוק ולתווך את כל המידע החסר, להסביר לרופאה במי מדובר ולדרוש ממנה להתגמש, להתאים את עצמה למטופלת. אבל  הזכרתי לעצמי שברוב המצבים בחיים, אין מתווכים, והצעירה תצטרך להתמודד עם הפער התמידי בינה לבין המערכות השונות. בינה לבין הרופאה, הבנקאית, העובדת במשרד הפנים ובביטוח לאומי.

החיים של אנשים בעוני¹, שונים מחייו של האדם הבורגני שחי בתוך מערכות שנבנות בהתאמה אליו, אל האדם הבורגני המדומיין. כך גם במקרה של הדיור הציבורי, שנועד לסייע לאנשים בעוני, אולם כיום בעיקר מקודמים רעיונות המתאימים לאדם הבורגני. אלה גלס, דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב חקרה את הדיור הציבורי.²  היא מצטרפת לטענה שהמעבר מדיור ציבורי המספק דירה לזכאים, שונה בתכלית מסיוע בשכר דירה שהפך למודל המקובל בשנים האחרונות. בעבודת המחקר שלה, מראה גלס כי בכל הנוגע בשאלה מי ראוי לדיור ציבורי מקבלי החלטות מעדיפים באופן פרדוקסלי את מי שסגנון ואורח החיים שלו תואמים את המודל הבורגני-המהוגן. כמובן שלפי רוב, מבקשי הדיור הציבורי אינם מסוגלים לעמוד בציפייה נורמטיבית זו.³ “הסיבה לכך – סיבה שלצערי קובעי מדיניות ומקבלי החלטות בתחומי רווחה מחמיצים לא פעם – היא שמודל החיים הבורגני, אינו מנותק מהתנאים המטריאליים המאפשרים אותו.” כפי שהנערה בבית החולים מראה, ללא תנאים בסיסיים של בית, תמיכה משפחתית, ודאות כלכלית גם אם דלה, קשה לבנות אורח חיים יציב ותקין המשתתף במערכות החברתיות.

מתוך עמוד הפייסבוק של פורום דיור ציבורי

גם בארצות הברית ישנן תכניות סיוע בדיור לאנשים בעוני שאינן מספקות מגורים אלא “וואוצ’רים”, כלומר סיוע בשכר דירה. הרציונל שעומד מאחורי מדיניות זו היא שכך ניתן למנוע ריכוז של אוכלוסיות בעוני, לגרום להם להתערבב ולחיות בשכונות טובות יותר, עם אוכלוסייה מעורבת. טיעון נוסף מתהדר ברטוריקה של חופש בחירה ועצמאות, כך יוכלו הדיירים לבחור היכן להתגורר. אלא שבמקרה של אנשים שסובלים ממצוקה חריפה של עוני, הדיבור על חופש בחירה נשמע אירוני להכאיב, מסבירה גלס. בפועל אותם אנשים נשלחים עם צ’ק, לא גבוה, לשוק החופשי וצריכים להתמודד עם דרישות שאינן מתאימות להם אלא יותר לבורגני הממוצע ממעמד הביניים. כך שלמעשה טוענת גלס, סיוע בשכר דירה מחליף פתרון קבע של דירה שאמור להקנות יציבות, בפתרון ארעי שמייצר את ההפך המוחלט.⁴ היא מסבירה מה הם הקשיים המרכזיים ⁵ שהופכים את ה’פתרון’ לבעיה חדשה:

1. ערבויות – חתימה על ערבות נשמעת פרוצדורה פשוטה אך למעשה היא מהווה מכשול משמעותי ביותר. א/נשים רבים העידו שפשוט לא הצליחו לממש את הסיוע הכספי, כי אף אחד לא רצה להשכיר להם דירה ללא ערבים.

2. נורמטיביות– המערכת מצפה מאנשים שחיים בעוני לנהל אורח חיים וסגנון חיים של מעמד בינוני בורגני. אלא שבפועל לא מדובר במשפחות בורגניות “טובות” של שני הורים עובדים, שני ילדים וכלב. לעוני יש צורות והשפעות רבות. לכן, בסופו של דבר, מרבית הזכאים הן נשים ללא בן זוג, עם ילדים, ללא הכנסה קבועה (או עם שברירי משרות חלקיות), עם חובות, ללא חשבון בנק, לא פעם עם בעיות בריאות שלהן ו/או של הילדים. מסיבות ברורות, משכירים פרטיים לא מעוניינים להכניס אותן לדירות שלהם.

4. ערך השוק– מה ניתן לשכור באמצעות הסיוע? הבעיה איננה מתמצה באזורים אלא גם בנכס עצמו. בעלי נכסים לוקחים נכס שברשותם ומחלקים ליחידות דיור קטנטנות, באופן שמאפשר להם להשכיר את יחידות הדיור בסכומים מגוחכים (יחסית לתנאי השוק) של כ-500 ש”ח לחודש. אך הדירות דומות יותר לתאי כליאה מאשר לבית.⁶
5. סיוע בדיור הוא לא דיור– ראשית ישנה הרעה בתנאים, כאשר יש דיור ציבורי, המדינה לא יכולה להרשות לעצמה להשכיר למשפחה תא של 10 מ”ר, אלא מחויבת לכמה תנאים בסיסיים, גם אם אינה עומדת בהם לצערנו. שנית, סיוע בדיור איננו פתרון שמקנה יציבות אלא להפך, משמר ומעצים את הארעיות. בעלי דירות לא רק סולדים מלכתחילה מלהשכיר דירות לאנשים שחיים בעוני ולכן לא יציבים, אלא גם יקפצו על כל הזדמנות להחליף אותם בדיירים “טובים יותר” או “מניבים יותר”. וכמובן שכאשר מדובר על מצב של עוני, פעמים רבות נפגעת היכולת לשלם את שכר הדירה בסוף החודש, גם אם התקבל הסיוע. “מספיק שהילד חולה כמה ימים, לא משהו רציני, והלכו כמה משמרות של האמא”.

6. סידור לטווח קצר והמשך אי הוודאות- ההשכרה של דירות שאינן ציבוריות היא לטווחים קצרים, והחוזה יכול להסתיים מידי שנה. יש לזה שלוש משמעויות קריטיות: א. שכל הקושי שתואר עד עכשיו להשיג את הדירה, עשוי לחזור על עצמו שוב ושוב. ב. מדובר בפגיעה של ממש ביכולת ההשתכרות כי אם חד הורית שנקלעת למצב כזה צריכה להכריע בין ללכת לחפש דירה לויתור על משמרת וסיכון מקום עבודתה. יש בכך פגיעה באפשרות לקיים חיים יציבים ובריאים מבחינה כלכלית, נפשית ובריאותית. המשמעות יכולה להיות מעבר משכונה לשכונה, מעיר לעיר ואי לכך אובדן עבודה, החלפת מסגרות לילדים, ניתוק מרשתות תמיכה משפחתיות וקהילתיות, שירותים רפואיים, רווחה. ג. מה שתואר בסעיף הקודם זה עוד המצב האופטימי שבו נאלצים לזוז ממקום למקום אבל מוצאים דירה ואיכשהו מסתדרים. רוב הסיכויים שלפחות בפרקי זמן משמעותיים לא תמצא הדירה, והמשפחות ימצאו עצמן ללא קורת גג משלהן חיות ברחוב או בדירות של משפחה ומכרים.⁷ למצבים כאלה עשויות להיות השפעות גורליות כמו למשל, הוצאה של הילדים מחסות אימהותיהם.

כדאי לחשוב על זה היום כאשר הגענו לשפל היסטורי במספרן הנמוך של דירות הדיור הציבורי בישראל (50,000 לעומת 110,000 שהיו ב1998) ⁸ וגם על רקע תהליכי פינוי בינוי מאסיביים שמתרחשים בשכונות עוני בישראל. האם הפתרון המוצע היום על ידי כל העושים במלאכה מתאים לאותן אוכלוסיות ולמורכבות החיים שלהן או שהם בעיקר נהגים על ידי בורגנים, מתוך תפיסת עולם בורגנית, ומציעים פתרונות המתאימים להם, אנשים בורגנים כמוהם בדיוק.