רעש ושקט בעיצוב האדריכלי – מלון טראמפ בווישינגטון

מלון טראמפ בוושינגטון הוא מפגן ראווה, כיצד הוא משקף את הזרם הפוסטמודרני באדריכלות? ומהם המסרים והערכים המתבטאים באסתטיקה של המלון? 

ביקרתי בבית המלון של דונלד טראמפ בוושינגטון. בית מלון שמייצג בצורה מובהקת של הזרם הפוסטמודרני באדריכלות ומשקף את התפיסה של חברת הראווה של הקפיטליזם המאוחר. למבנה עצמו היסטוריה ארוכה של כישלונות (עליהם ניתן לקרוא באתרים שונים ברשת) אולם כאשר טראמפ פתח את בית המלון בשנת  2016 זכה להצלחה גדולה ביותר. הביקור בבית המלון יכול לשמש תרגיל מצוין בסמיוטיקה של אדריכלות. כל כד, נברשת, או כורסא נבחרו בקפידה במטרה אחת: לייצר מפגן ראווה של כוחה ועושרה של האומה האמריקאית.

פטריוטיות מקושטת – הראווה בשיאה (צילום: טלי חתוקה)

כאשר נכנסתי לבית המלון קרה לי דבר מוזר. הנברשות, הקריסטלים, הזהב, הקרינו בוהק מסמא. צילמתי שוב ושוב אך התמונות יצאו מוזר. שוב התבוננתי בתמונות, והתקשיתי להבין מה אני רואה, הבוהק בחלל המשיך לסנוור. כאשר שבתי הביתה והתבוננתי בתמונות במחשב גיליתי שעיצוב הפנים והחומריות של המקום גורמת להשתקפויות מתעתעות. קשה להבין מה רואים, מהו המרחב הממשי.

השתקפות מתעתעת שמקשה להבין את המרחב הממשי (צילום: טלי חתוקה)

האדריכלות של המלון, היא אדריכלות של הפרזה שמייצרת המון רעש ויזואלי, כל כך הרבה רעש שהיא מקשה עלינו להבין מה עומד לפנינו. מנקודת המבט הפילוסופית-ביקורתית של פרדריק ג’יימסון, המאמץ האדריכלי הזה מעוגן בסדר יום של המערכת הקפיטליסטית המאוחרת הרותמת את הספֵרות הפוליטית, החברתית והאסתטית לייצור הסחורות ולצריכתן. במציאות זו אין לאדריכלות קיום בספֵרה אסתטית אוטונומית, כל ערך מתורגם לכוחות השוק ¹. זה אולי מסביר את החשיבות של עיצוב הפנים בעידן של היום, אשר תפקידו לקשט ולעודד צריכה כפייתית באמצעות הגזמה ושימוש באלמנטים וולגריים. חישבו על חנויות הבגדים היום, החומריות, הדימויים וגודלם, המוסיקה. גם במקרה שלפנינו, מה שהצליחו לעשות בבית המלון הזה כל כך טוב, הוא לבנות פנטזיה עבור המבקר: הדגל האמריקאי הגדול (המסמל את כוחה והשפעתה של ארה”ב), הזהב (המסמן את העושר של המדינה, ושל באי המלון). והפנטזיה של הצרכן, שכמובן הוא חלק מכל זה. זהו כוחו המתעתע של השוק המייצר סנסציה של החדש ומראית עין של שינויים מתמידים, וזאת כדי להסוות את אי-הניידות החברתית והכלכלית העמוקה הטמונה בעולם הטכנולוגי-קפיטליסטי עצמו.

המלון בונה פנטזיה של כוח ועוצמה של עושרה וכחוה של ארצות הברית, פנטזיה שהצרכן רוצה להיות חלק ממנה. השוק מייצר מראה של הסתנות מתמדת שמכחישה ומסתירה את חוסר הניידות החברתי כלכלי בעולם הטכנולוגי-קפיליסטי (צילום: טלי חתוקה)

חזית המלון (צילום: James McNellis Flickr.com)

הרעש האדריכלי, בצורתו הקיצונית בבניין לפנינו מאפיין מבנים רבים באדריכלות העכשווית. כל כך הרבה שהם הפכו לחלק מן הרעש העירוני המחריש שהתרגלנו אליו. הרעש האדריכלי הוא תרבותי ויש למקמו בהקשר של האינטרנט וכל הג’אדטים שהפכנו להיות תלויים בהם. עידן האינטרנט שכמובן ללא כל כוונה לצנזר, מקים את הרעש הגדול ביותר שאינו יוצר שום מידע. או נכון יותר; מייצר מידע אולם אינך יודע אם הוא אמין. אומברטו אקו, בספרו המצוין להמציא את האויב (קובץ מאמרים) ², כותב על הרעש הזה שהפך להיות נוכח בכל ממד בחיינו. וכך הוא כותב:

“הביטו בשוטה ההוא שהולך לאורך הרחוב, חבוש אוזניות אייפוד; הוא לא מסוגל לבלות שעה ברכבת בקריאת עיתון או בהתבוננות בנוף, אלא הוא חייב ללכת ישר לנייד שלו – בחלק הראשון של הנסיעה – כדי לומר “זה עתה יצאנו מהתחנה” – ובחלק השני של הנסיעה – כדי לומר “ברגע זה אנחנו נכנסים לתחנה…” ישנם אנשים שאינם יכולים לחיות רחוקים מרעש. ובדיוק מסיבה זאת המסעדות, כשהן כשלעצמן מקומות רועשים, מציעות תוספת רעש ממרקע טלוויזיה – לפעמים שניים – ומוזיקה; ואם אתה מבקש לכבות אותם, מסתכלים בך כבמטורף. הצורך הזה ברעש הוא כמו סם; זו צורה של הימנעות מהתמקדות במה שבאמת חשוב.”