מגורים כמכניזם ליצירת תמהיל גילאי -המקרה של הקיבוץ המתחדש

הקיבוצים מוכנים לוותר על נכסים בכדי לבנות מחדש את הקהילה הקיבוצית כקהילה רב-גילאית. הקיבוציקים מגלים בדרך הקשה את החשיבות של תמהיל גילאי, לשמחתם יש להם את משאב הקרקע והאוטונמיה שמאפשרת להם להתמודד עם זה. פריבילגיה שאין לשכונות או ערים מזדקנות אחרות

האידאולוגיה הקיבוצית התפוררה ואוכלוסיית הקיבוצים המתבגרת זקוקה לאנשים ומשפחות צעירות. האם יצליחו ליצור מחדש קהילה רב-גילאית? ההרכב הגילאי חשוב לחיזוק הקהילה ולאושרו של היחיד בקיבוץ ולכן הם מוכנים לוותר על משאבים חומריים לטובת חיזוק הקהילה באמצעות מתן מגורים, כלומר קרקע. אמנם משאבים רבים אבדו להם אך יש להם את משאב הקרקע ובאמצעותו הם מבקשים למשוך קהלים חדשים ולהחיות את הקהילה שחייבת להיות רב-גילאית בכדי לתפקד.

הקיבוצים מוכנים לוותר על משאבים חומריים לטובת חיזוק הקהילה באמצעות מתן מגורים (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

ישוב סוציאלי בחברה ניאו ליברלית

הקיבוץ עובר שינויים משמעותיים ב-35 השנים האחרונות.  השינויים במבנה הפנימי של הקיבוץ וביחסי הגומלין בין הקיבוץ לחבריו הום תולדה של התמורות בסביבה החיצונית ובתנאי הסביבה החדשים. על רקע זה נדרש הקיבוץ להחליט מהו המחיר אותו הוא מוכן ומסוגל לשלם בכדי להישאר מערכת מבודלת וייחודית.¹

מאמצע שנות השמונים, נקלע המגזר ההתיישבותי בכלל והקיבוץ בפרט למשבר כספי שהתבטא בצבירת חובות מעבר ליכולת ההחזר.  המשבר הכלכלי הביא לירידה ברמת החיים של חברי הקיבוץ ולווה בתחושה של אכזבה מיכולתו של הקיבוץ להבטיח קיום בכבוד לאורך זמן על רקע זה התרחש משבר דמוגרפי שהתבטא בעזיבתם של צעירים ושל אנשים בעלי כישורים ובהזדקנות האוכלוסייה בקיבוצים רבים. ² במחקר שנערך על פני 7 שנים³ נמצאו מקרים רבים של חברי קיבוצים שיצאו מקיבוציהם בחיפוש אחר צורות חיים חדשות וטובות יותר הגיל הממוצע של חברי הקיבוצים היה 60, עם ממוצע של 235 חברים (בקרב שבעה קיבוצים שנכללו במחקר). לעומת 25% תושבים מעל גיל 45 במועצה אזורית דרום השרון (פרופיל מועצות אזוריות 2015).

מאמצע שנות השמונים נקלעו הקיבוצים למשבר כספי ואידאולוגי (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

ההרחבה בקיבוץ רמת הכובש, שכונת הלימונים הזדמנות לחידוש הקהילה והבאת אוכלוסיות מגוונות גילאית (צילום: אורן ביי)

כפי שמספרת יו”ר ועדת קליטה בקיבוץ נחשונים, האוכלוסייה בקיבוץ הלכה והתבגרה  בשכבות הילדים היו 1-3 ילדים בשכבת גיל. התבגרות האוכלוסייה משפיעה במובנים רבים תפקודיים ופסיכולוגיים על האוכלוסייה המבוגרת.  הפתרון שנמצא היה הגדלת היצע המגורים וצירופם ליישוב של תושבים חדשים. התושבים מוינו דרך וועדות קליטה יישוביות שהעדיפו משפחות צעירות עם ילדים קטנים. גלס (2008) ⁴ שחקרה שכונות הרחבה בקיבוצים מראה כי הזרז לתהליך החל במדינה, בתכנית ממשלתית ליישוב ישובים חקלאיים אשר מטרותיה היו דומות. המטרה המוצהרת של התכנית הייתה לחזק את היישובים באמצעות הגדלת האוכלוסייה, ובעיקר האוכלוסייה הצעירה. בדרך זו קיוו יוזמי התכנית לעצור את מגמות ההזדקנות ונטישת הצעירים, ולאפשר ליישובים לקיים מערכת מוניציפלית ברמה נאותה. ההנחה הבסיסית הייתה כי יישוב קטן המונה בין 60 ל 100 משפחות, אשר איבד את הבסיס החקלאי יצרני שלו, אינו מסוגל לקיים מערכת מוניציפלית סבירה ולכן עליו לגדול. המטרה המרכזית של הקמת השכונה הקהילתית אכן הייתה שיפור המצב הדמוגרפי של הקיבוץ הצערת האוכלוסייה והגדלת מספר הילדים. סיוע בפתרון בעיות כלכליות והרחבת השירותים המקומיים הוצגו כמטרות נוספות. המטרה המרכזית בהקמת השכונה הייתה שיפור המבנה הדמוגרפי. הציפיות לצמיחת היישוב ולשינוי המבנה הדמוגרפי שלו היו משותפות לכולם. כל הקיבוצים הצהירו כי הגדלת היישוב היא מטרה מרכזית העונה על בעיה דמוגרפית מתמשכת של הזדקנות, שסיבותיה עזיבות של חברים ואי חזרתם של הבנים.

שכונת הלימונים בקיבוץ רמת הכובש (צילום: אורן ביי)

 נכסים תמורת אושר

הקיבוצים שיזמו מהלכים של הרחבה, מתאפיינים לרוב במצב סוציו אקונומי נמוך ובעיה דמוגרפית חריפה. רובם נכנסו למהלך של הקמת שכונה מכורח המציאות, כאמצעי לפתרון בעיות דמוגרפיות. עם זאת, רווח כלכלי בפני עצמו לא היה הגורם המוביל ביוזמה. ⁵בקיבוץ נחשונים כפי שמתארת יו”ר ועדת קליטה הם וויתרו על משאבים כדי לאכלס “הקיבוץ מקצה מגרשים וחולק את הקרקע שלו עם החברים החדשים, כל חבר שמצטרף לקיבוץ הופך לשותף בנכסים, מה שמקטין את החלק של כל החברים הוותיקים. אם כן הקהילה משתמשת במגורים ככלי לשיפור התמהיל הגילאי, והיא מוכנה לתת חלק מנכסיה על מנת לתרום להצלחת המהלך.

“הצורך היה בעיקר צורך קהילתי, יותר מצורך כלכלי” ⁶נמצא קשר חיובי בין תמיכה חברתית לרווחה נפשית אצל קשישים ⁷–  המשאבים החברתיים של קהילת הקשיש ממתנים לחצים ותורמים לרווחתו. בנוסף, הם הראו כי מצב הזקנים מבחינת בריאות נפשית גופנית ורווחה נפשית גבוהים טוב בקרב זקנים חברי קיבוץ והם קשורים במבנה החברתי לתמיכה האופיינית לקיבוץ.  הקליטה נעשית באופן הדרגתי כך שכל פעם מצטרפות מעט משפחות ומשתלבות בקהילה. “על מנת לשמור על אופי המקום והאינטימיות של הקהילה – החלטנו שינויים הדרגתיים על מנת לא לזעזע את המערכת החברתית-בכל שנה מגיעות שלוש משפחות לשנה של תקופת ניסיון, ויש מערכת תומכת להשתלבות בקהילה”.⁸ בקרב הקיבוצים שהשתתפו במחקר עולה כי התוצאות חיוביות: “יש חגים , יש מערכת חינוך , מרכולית צפופה אך שוקקת חיים … יש פה חיים.”⁹ גם בנחשונים התגובות דומות: “המבוגרים מאוד שמחים מהשינוי, “אתה יודע מה זה עבור, שרה, שהקימה את הקיבוץ לראות את “גן אורן” (גן השעשועים המרכזי בקיבוץ) שוקק חיים ומלא בילדים”. “בשיחת הקיבוץ השנייה אחרי הקליטה הראשונה, קם חבר מבוגר, ואמר : כל הילדים שלי לא בקיבוץ, כשאני רואה את המשפחות שבאות להיקלט בקיבוץ, אני יודע שהצלחנו.” (יעיש, שם)

האם חברים חדשים יצילחו להיקלט בקיבוץ וליצור קהילה מתחדשת ? תיבות הדואר של החברים בקיבוץ דגניה א’ (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

חדר האוכל בקיבוץ דגניה א’ (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

הסוציאליזם לא מת הוא חי בהרחבה

כך למרות שהאידאולוגיה הסוציאליסטית-הקיבוצית הוספדה, בעשורים האחרונים קיבוצים מעדיפים לוותר על משאבים חומריים לטובת אושר ובניית קהילה. מדינת ישראל שבה משאב הקרקע כה יקר מהווה עבורם משאב חיוני להתחדשות וקיום כלכלי. כמובן שזו קהילה שממשיכה ליהנות מהפריבילגיות של הבעלות על הקרקע שמאפשרת לה להשתמש בכלי של המגורים על מנת להשפיע על מצבה חברתי. חברי הקהילה, דרך מוסדות הקיבוץ נהנים מהיכולת להשתמש בקרקע ולקבל החלטות בנוגע אליה ותופסים את מקום היזם בקידום תהליכי המגורים. הקיבוץ יוזם מתכנן, לפעמים גם מבצע, ואפילו בוחר את הדיירים. במובן זה זו קהילה עם מעמד ייחודי שכן היא זוכה למידה גדולה מאד של אוטונומיה. השאלה המרכזית, היא עד מתי? האם מדיניות זו תתאפשר גם בהמשך? בשנים האחרונות, נשמעות קריאות להגבלה של מגמות אלו ואף לעצירתן בכלל. מה שיחייב את הקיבוצים להמציא עצמם שוב מחדש.