יואב זילברדיקהאמצעים הטכנולוגיים מאפשרים כיום למתכננים לנתח מרחב עירוני מבלי לצאת מהמשרד. מה קורה כשלוקחים מתודה זאת עד הקצה? ניסוי בהתבוננות על עיר הבירה של המדינה הסגורה בעולם.
פיונגיאנג, בירת המדינה הסגורה בעולם. איור: יואב זילברדיק
מתכננים רבים מתבססים על כלי המיפוי הפיזי לצורך ניתוח מגמות עירוניות שונות ומיישמים תוצרי ניתוח זה בתכנון המרחב. זמינותו של המיפוי, הודות לרשת האינטרנט ואמצעים דומים אחרים (GIS), מביאה לכך שאותם מתכננים אינם מטילים בו ספק ומתייחסים אליו כאל עובדה עליה ניתן להסתמך ללא עוררין. ואולם, תפיסת המיפוי ככלי עזר תכנוני המתיימר לתאר את המציאות המרחבית בשטח בצורה מדויקת נידונה רבות במסגרת החפיפה של השיח התכנוני והשיח הפוליטי. כך התחזקה הבנת המיפוי כייצוג חלקי במקרה הטוב, וכזה המעוגן בתפיסות אידיאולוגיות מוסוות במקרה הרע.
למרות זאת, כנראה בהיעדר כלים יעילים יותר (הרע במיעוטו?), המיפוי הפיזי נותר כלי מרכזי בידי המתכננים לניתוח העיר וליישום רעיונותיהם. דווקא בגלל חשיבותו ובמקביל, מגבלותיו, עולה השאלה האם ניתן להפעילו לניתוח וחקירה של מרחב אותו המתכנן לא יוכל להכיר או לשהות בו? או כפי שמודגם במקרה המתואר בפוסט זה, לניתוח אתר אליו לא יוכל בכלל המתכנן להתקרב אי פעם בשל היותו סגור, חתום ומצונזר? מה יעשה המתכנן כאשר המיפוי הפיזי מרחוק הוא האמצעי היחידי העומד לרשותו לניתוח המרחב?
לבחינת שאלה זו אני מציע להתבונן על העיר פיונגיאנג, בירתה של צפון קוריאה.1 מדינה זו נחשבת כיום למדינה הסגורה בעולם ולכן הינה אידיאלית לניסוי הנזכר לעיל. שמה של העיר שפירושו הוא “ארץ שטוחה”, כבר מסייע לנו במעט במלאכת החקירה הגיאוגרפית-תכנונית. פיונגיאנג היא העיר הגדולה בדיקטטורה הקוריאנית ועל פי מפקד אוכלוסין משנת 2008, חיים בה כ-3.3 מליון תושבים. לצורך ניתוח המרחב העירוני בה אשתמש בשירותי המפות של חברת גוגל, Google Maps, המבוססים על תמונות לווין. מעניין לציין כי מסיבה שאינה ברורה דווקא שמות ערים ונקודות ציון בצפון קוריאה, המנותקת לחלוטין מהמערב, מופיעים ב–Google Maps, בשפה האנגלית והקוריאנית גם יחד. לעומת זאת נקודות ציון בדרום קוריאה ובסין הסמוכות הופיעו בקוריאנית ובסינית בהתאמה, כלל ללא כיתוב באנגלית.
אם משווים את פיונגיאנג לבירה הסמוכה (הקרובה-רחוקה) של דרום קוריאה, סיאול, ניתן לזהות הבדלים משמעותיים הן בקנה המידה2 והן בתשתיות הפיזיות. בהשוואה לרשת האוטוסטראדות והכבישים הראשיים המורכבת והמפותחת של סיאול, זו של פיונגיאנג דלה, מצומצמת ונראית כאילו הוקפאה בזמן. נהר תאי-דונג חוצה את פיונגיאנג ממזרח למערב ומחלקה לשני חלקים. במזרח ניתן לזהות סכר מודרני גדול למדי השומר על העיר מפני הצפות אשר ניתן להסיק כי התרחשו בעבר הלא רחוק. בנוסף לסכר ניתן לזהות שישה גשרים בלבד החוצים את הנהר, עובדה המעוררת שאלות לגבי טיב הקישוריות העירונית בין שני צידי הנהר ומעבר לכך, יחד עם הצמצום ברשת הכבישים, מצביעה גם על מיעוט השימוש בכלי רכב.
העיר נפגעה קשות במהלך מלחמת קוריאה (1950-53) מהתקפות אוויריות וחלקים שלמים בה נמחקו, בין השאר בזמן ההתקפה האווירית הגדולה ביותר במלחמה אשר שילבה 1,400 מטוסי הפצצה. אם נתבונן על ערים אחרות שהותקפו באופן כה מאסיבי, דוגמת דרזדן או ברלין, ניתן להסיק כי דווקא ההרס הנרחב ייצר הזדמנות פיתוח ובינוי מחודש במרכז העיר. ואכן, לאחר המלחמה, העיר נבנתה מחדש במהירות בסיוע סובייטי שהתווה למעשה את סגנון הבנייה וקנה המידה. בשנת 1953, בעוד שהעיר עדיין מתאוששת מהמלחמה, הוצגה תכנית כוללת לשיקום העיר. את תוצאות התכנית ניתן לזהות גם כיום בפארקים רחבי הידיים, השדרות הרחבות ושיכוני הענק.
מבחינת שימושים, קשה היה לזהות את אזורי התעשייה הקיימים בעיר. אזור אחד שכן זוהה בוודאות מעניין במיוחד בשל סמיכותו מצד אחד לנמל ומצד שני למרקם נקודתי של מבני מגורים קטנים. לפיכך נראה כי אזור התעשייה התרחב והתפתח על חשבון מרקם המגורים הייחודי בקנה המידה הקטן שלו. ניתן היה לזהות גם אצטדיונים, מגרש כדורגל, מרכז החלקה על הקרח, כנסיות למיניהן ושדה תעופה בפאתי העיר. מעבר לשימושים אלו, זוהו מבני ממשל עצומים ומבני ציבור ענקיים, כגון חנויות כלבו או סוג של קניונים.
נראה כי בכל פינה בפיונגיאנג ישנה אנדרטה כלשהי. גודל אותן אנדרטאות נע בין שלטים ומצבות זיכרון לבין מונומנטים אדירים, אשר לרוב משמשים להאדרת המנהיג והמדינה. אחד המונומנטים המרשימים ביותר שהינו בר זיהוי באמצעות תמונות הלוויין הוא קשת איחוד שתי הקוריאות. הפסל הענק, העשוי בטון ומראה שתי נשים בביגוד מסורתי שמייצגות את שני חלקי המדינה, ממוקם כקשת מעל הכביש המהיר המוביל בהמשכו, לעיר הבירה של דרום קוריאה, סיאול.
קשת האיחוד בפיונגיאנג. צילום: yeowatzup, אתר Flickr.com
לסיכום, ניתוח מרחב עירוני כלשהו (גם אם לא ביקרת בו מימיך) מתאפשר כיום די בקלות עם האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשות המתכננים. אמנם ברוב המקרים, אנשי המקצוע מכירים את הזירה אותה הם מתכננים, אך האם הם יוצאים לסיורי שדה מקיפים? מה הם באמת יודעים על האתר בו הם פועלים? ברוב המקרים המתכננים יבקרו פעם-פעמיים באתר וישלימו את עבודתם במשרד הממוזג מול המחשב. במובן זה, ניתן לטעון כי לחלק מן המתכננים יש אותו מידע על המקום כמו שלי יש על העיר פיונגיאנג. מצב עניינים זה מוביל לשאלה אחרת, משמעותית וחשובה יותר – איזה סוג של תכנון עירוני מציעים המתכננים כאשר הם מסתמכים על כלים טכנולוגיים מסוג זה? מהו התוצר התכנוני אשר ינבע מכך ומה תהיה איכותו? אין ספק כי מדובר בכלים יעילים מאוד, אך חשוב לזכור כי במובנים רבים הם משטיחים את המציאות, מצמצמים את ספקטרום ההבנה והידע על המקום ולעיתים מולידים תכנון כושל.