מיהו התושב החכם? מחקר חדש על הבדלים דיגיטליים בעיר תל אביב-יפו

 בכרטיס דיגיתל משתמשים בעיקר תושבי צפון תל אביב, בעג’מי וביפו הרבה פחות. מה הסיבה להבדלים הדגיטליים בין תושבי השכונות השונות? מחקר חדש מגלה כי בעיר הדיגיטלית מתפתחים פרופילים שונים של משתמשים והסיבות להבדל הן מעבר לפערים סוציו-אקונומיים

מאמר חדש של טלי חתוקה והדס צור,¹ שהתפרסם בכתב העת Urban Studies בשם “מיהו התושב החכם בעידן הדיגיטלי? הפרופלים השונים של משתמשים ולא-משתמשים בעיר העכשווית”, מגלה את ההבדלים הדיגיטליים בין תושבי שכונות שונות בעיר תל אביב. במרכז המאמר השאלה, מיהו התושב החכם? האם ה”תושב החכם” הוא זה שמחובר לכל הטכנולוגיות העירוניות, צורך אונליין, משלם ומתקשר עם הרשות העירונית בפלטפורמות דיגיטליות? או דווקא זה ששומר על פרטיות ומחובר באופן מבוקר? והאם כל תושבי העיר “מתקדמים” ומאמצים את הטכנולוגיה באותה מידה? אל מול התפיסה הנורמטיבית שמניחה מסלול התקדמות לינארי שבו כולם בסוף יהגרו אל העולם הדיגיטלי, מחקר זה מראה כי נוצרים פרופילים שונים של משתמשים והאתוס של ‘התושב החכם’ אינו מדויק ורחוק ממימוש.

בשנים האחרונות הפרדיגמה של העיר החכמה זוכה לעניין רב בתחום של מדיניות עירוניות ולימודי עיר, בפרקטיקה ובאקדמיה.² חוקרים התייחסו לנושא של האזרח החכם ובעיקר למימד ההשתתפותי שניתפס כדו כיווני.³ מחד העידן הדיגיטלי או פלטפורמות עירוניות דיגיטליות מאפשרות השתתפות של תושבים ומספקות כלים להשתתפות בפוליטיקה המקומית. מצד שני זה מספק לרשות העירונית כלים לניטור וניהול של התושבים. לאתוס של ההשתתפות של התושב החכם בדינמיקה העירונית, תומכים ומתנגדים. התומכים מאמינים כי גישה זו מחזקת את הדמוקרטיה ואילו חוקרים ביקורתיים טוענים שסדר יום זה מעמיק פערים קיימים. הרצון להיות מעורב בעיר, והשימוש בכלים דיגיטליים הדורש מיומנויות רבות, אינם נחלת כלל התושבים. המשותף לתומכים באתוס ההשתתפות של התושב החכם והמבקרים מן הצד השני, הוא התפיסה הנורמטיבית שמניחה שטכנולוגיות מידע ותקשורת (ICTs) חיוניות לחיי היומיום בעיר העכשווית.

מאמר זה מציע תפיסה שונה. הטענה המרכזית היא כי יש להימנע מלהבין תהליכי דיגיטציה עירוניים כתהליך לינארי ונורמטיבי; כלומר, ההנחה כי בעוד עשור כל התושבים יעשו שימוש בכלים דיגיטליים שכן ‘הפערים הדיגטליים’ ילכו ויצטמצו מעצמם ככל שאנשים יירכשו את המיומניויות הדגיטליות הדרושות. במקום, המאמר מציע לבחון את הפרופילים השונים של המשתמשים הדיגיטליים שמתפתחים כבר היום. הטענה המרכזית של המאמר היא שהפרופילים של “התושב החכם” אינם אחידים ושאי השתתפות איננה בהכרח תוצאה של פער דיגיטלי או מחסור במיומנויות דיגיטליות אלא יש לבחון אותה כחלק מספקטרום רחב יותר של פרמטרים ובחירות אישיות, ובמיוחד נוכח הערנות הגוברת לשיקולים של פרטיות. השאלות המרכזיות במאמר הן: מי הם התושבים שמשתמשים בשירותים הדיגיטליים בעיר? מה הפרופיל שלהם ודפוסי השימוש שלהם? ומה משפיע על דפוסי השימוש הדיגיטלי שהם מפתחים?

מבחינה אמפירית, המאמר בוחן את הפרקטיקות הדיגיטליות של תושבים בעיר תל אביב. הוא מתמקד בשימוש בשירותים דיגיטליים עירוניים ובראשם פרויקט הדגל של עיריית תל אביב: דיגי-תל. כרטיס תושב חכם שמציע שירותים, מידע והטבות לתושבי העיר בהתאמה אישית. לצורך כך נערך סקר טלפוני שכלל 490 נשאלים, שנעשה בארבע שכונות בעלות מאפיינים סוציו-אוקנומיים, אתניים וגאוגרפים שונים: שכונת בבלי, מרכז העיר, שכונת שפירא ושכונת עג’מי ביפו.⁴ הסקר נתמך בראיונות עם בכירים בעיריית תל אביב: סגן ראש העיר, מנהל מנהלת הידע, ומנהלת אגף התקשוב העירוני.⁵ השיח אודות ‘העיר החכמה’ נוטה להשטחה גאוגרפית ומעטים המחקרים בנושא ‘פערים דיגיטליים’ הנעשים בקנה מידה עירוני ומסבים תשומת לב לחוסר האחידות שקיים בכל עיר ולהבדלים בין אזורים ואוכלוסיות שונות. המחקר ייחודי בכך שהוא מתמקד בעיר אחת ומראה את ההבדלים הדיגיטליים המתגבשים בה.

התוצאות שמוצגות במאמר מראות כיצד תושבים מאזורים גאוגרפיים שונים בעיר, נבדלים זה מזה בדפוסי השימוש הדיגטליים ובעמדותיהם בנושא פרטיות. באופן גורף ניתן לראות כי בדרום העיר משתמשים הרבה פחות בשירותים עירוניים דיגיטליים. בשכונת בבלי ומרכז העיר השימוש בשירותים המקוונים גבוה משמעותית מאשר בשכונות עג’מי ושפירא. ההבדלים בין השכונות בשימוש בטלפונים חכמים נמוך, 80% מכלל התושבים מחזיקים בטלפון חכם ובאמצעותו מחוברים לאינטרנט. כך שהמושג הישן ‘פער דיגיטלי’ איננו רלוונטי עוד. למרבית האוכלוסייה יש נגישות פיזית לאינטרנט אך עדיין קיים אי שווין דיגיטלי, על כן היום אנו משתמשים במושג ‘הבדלים דיגיטליים’ ⁶.  עם זאת כאשר בוחנים את דפוסי השימוש בין התושבים בשכונות השונות עולים פערים מובהקים. בבלי ובמרכז העיר תושבים רבים משלמים באופן מקוון ומשתמשים בשירותים עירוניים דיגיטליים, לעומת שכונת שפירא ועג’מי. כך גם בהחזקת כרטיס התושב דיגי-תל יש פערים גדולים בין צפון העיר לדרומה. עיקר המחזיקים בכרטיס מגיעים מצפון ומרכז העיר. האם עובדה זו כשלעצמה היא מקור לאי שוויון נוסף וגידול בפערים בין השכונות שגם כך מצויות בפער?

בין השכונות קיימים הבדלים סוציו-אקונומיים ברורים וידועים, והמחקר אכן מראה שהתושבים החזקים יותר מבחינה כלכלית וחברתית הם מי שצורכים ונהנים מהשירותים המקוונים, נהנים מהטבות ושירותים נוספים שהעירייה מספקת דרך כרטיס התושב הדיגיטלי. אך מעבר להסבר הסוציו-אקונומי עולים ממצאים נוספים שמראים כי מיומנויות דיגיטליות ופערים סוציו-אקונומיים הם הסבר חלקי בלבד לבחירות של אנשים באשר לשימוש בשירותים עירוניים דיגיטליים. למשל: צרכים יומיומיים, גיל ואתניות הם פרמרטרים שמשפיעים על פרקטיקות השימוש של התושבים.

אחד הממצאים המעניינים במחקר מעלה כי שימוש בפלטפרומות עירוניות דיגיטליות איננו תלוי או תוצאה של מידת האוריינות הדיגיטלית, כפי שמניחים לחשוב. המחקר מראה למשל שאנשים צעירים בקבוצת הגיל  18-34 פחות משתמשים בשירותיים עירוניים דיגיטליים, לעומת קבוצת הגיל של בני 35-54. ניתן להניח שהקבוצה הצעירה היא בעלת אוריינות דיגיטלית גבוה, כמי שנולדו לתוך העולם הטכנולוגי, ולכן ניתן להציע הסבר חלופי והוא שקבוצת הגיל הבוגרת יותר (35-54) צורכת יותר שירותים עירוניים כהורים לילדים, בעלי משפחות, אנשים שהשתקעו בעיר בניגוד לקבוצה הצעירה יותר של סטודנטים ואנשים שמגיעים לתקופה זמנית. כלומר, שימוש דיגיטלי הוא תוצר של צורך ורלוונטיות ולאו דווקא אוריינות דיגיטלית.

יותר מכך, רמת השתתפות קשורה גם בתפיסות של פרטיות. עם העלייה במודעות של התושבים לסיכונים הכרוכים בשימוש בפלטפורמות דיגיטליות, גדלה המורכבות והמנעד של הפרופילים של משתמשים. ישנם תושבים שמתנגדים לאיסוף מידע, ובעיקר להעברת מידע לצד שלישי (לשימוש מסחרי למשל).

לכן, אף על פי שדיגיטציה היא תהליך בלתי נמנע ההשתתפות של תושבים היא לא תהליך אחיד או לינארי. אנו טוענות כי אין פרופיל אחד של “האזרח החכם”, ושה”אזרח החכם” איננו בהכרח זה שמחובר דיגיטלית וצרכן של כלל השירותים הדיגיטליים. ייתכן כי ‘המשתמש הזהיר’, או ‘המשתמש החלקי’ הם דווקא חכמים יותר. מי שמשאירים לעצמם את זכות הבחירה, היכולת להשתמש באופן מדוד ומודע ולהכליל שיקולי פרטיות.

בהתבסס על המחקר בתל אביב אנו מזהות ארבעה פרופילים של משתמשים: המשתמש האקטיבי (the active user), המשתמש הזהיר (the watchful user), לא משתמש (the non-user) ולא משתמש באופן מודע ( the conscious non-user). המשתמש האקטיבי משתמש באופן תדיר בשירותים דיגיטליים לצרכים רבים, יומיומיים (סידורים, תשלומים, הרשמה, קבלת מידע, קניות) והן לצרכים חברתיים מרשתות חברתיות ועד פעילות מחאה. הוא לא מוטרד משיקולים של פרטיות או איסוף מידע. המשתמש הזהיר לעומת זאת צורך את השירותים הדיגטליים והם משרתים אותו בחיי היומיום, אך הוא מודע לשיקולים של פרטיות ואבטחת מידע. הוא מעוניין בנוחות והיתרונות של השירותים המקוונים אך בה בעת מעוניין לשמור על פרטיות ו/או איסוף מידע מבוקר. הלא משתמש, אינו צורך כלל שירותים עירוניים דיגיטליים ובאופן כללי משתמש פחות בשירותים מקוונים, ואין לו עמדה בענייני פרטיות, הוא אדיש לסוגיות של איסוף מידע. הלא משתמש במודע מוטרד מנושא הפרטיות ולא מעוניין באיסוף מידע. זוהי הקבוצה הקטנה ביותר, אך ייתכן היא צפויה לגדול בעתיד אם המודעות הגדלה לנושאי פרטיות.

על כן להיות “תושב חכם” בעיר הדיגיטלית או העיר החכמה, אין משמעו בהכרח שימוש אקטיבי אלא שימוש רפלקסיבי: לבחור את האמצעים והתנאים של ההשתתפות, להשאיר את יכולת הבחירה, להיות סלקטיבי ולהשתמש בפלטפורמות הדיגיטליות באופן אסטרטגי. להיות חכם משמעו לנהל משא ומתן על הפלטפורמות הדיגיטליות והשימוש בהן.

למה זה חשוב? ראשית משום שיותר ויותר ערים מבקשות להפוך ל’ערים חכמות’ ומניחות שהמעבר והאימוץ של כלל תושבי העיר את השירותים המקוונים וכרטיסי התושב למיניהם, הוא רק עניין של זמן. אך המחקר מעלה את הצורך לבחון את העיר באופן מורכב, ללמוד את התושבים, הצרכים, הרצונות ודפוסי השימוש שלהם.  אם בשיתוף ודמוקרטיזיציה עסקינן ייתכן שגם הרשות העירונית צריכה ללמוד להקשיב לתושבים שלה, ולא רק לכפות עליהם דיגיטציה חד כיוונית עם חשיפה ואיסוף מידע מקסימלים[ לדברי פרופ’ בינהק: “בהסכמה שהעירייה מבקשת להצלבת מידע שנמצא אצלה עם מידע שהתושב ימסור ועם מידע ממרשם האוכלוסין – זה הרבה יותר ממה שצריך כדי לתת שירותים עירוניים.(…..) בעיה נוספת נעוצה בשיתוף הפעולה השלטוני-מסחרי, אבל הבעיה הכי גדולה היא ההתעלמות והאדישות שלנו לנושאי פרטיות – הרי אף תושב בר-דעת לא ישחית את זמנו בקריאת תנאי השימוש האלה (חוץ מחוקרים/ות), במיוחד כשמנופפים מולו בהטבות כלשהן, וממילא, אי אפשר לנהל משא ומתן על החוזה: קבל או לך”, לרשימה בנושא ראה: דיגיתל: אזהרת רישום, אורבנולוגיה]. לכבד גם את התושבים שמסיבות שונות אינם משתמשים בשירותים הללו ולדאוג לשירותים אחרים רלוונטים ומטיבים, שאינם בהכרח דיגיטליים.