קונפליקטים ושינוי עירוני

האם קונפליקטים עירוניים יכולים לחולל שינוי? אם כן מה נדרש בכדי שיצליחו? גיליון מיוחד מוקדש לנושא ומבקש לראות בקונפליקט מנוע אפשרי לשינוי פוליטי ולא בהכרח התעוררות שיש למנוע, לדחוק ולראותה כמסוכנת.

גיליון מיוחד של כתב העת Built Environment, מוקדש לנושא של קונפליקטים במרחב העירוני. רשימה זו, הסוקרת את המסגור של הגיליון, נכתבה לפני פרוץ אירועי האלימות בערים המעורבות בישראל וסבב הלחימה הנוכחי בעזה. עורכות הגיליון Verloo Nanke and Davis Diane מציגות במאמר הפתיחה ¹ נקודת מבט הרואה בקונפליקטים חלק עיקרי מפוליטיקה דמוקרטית ועל כן אלמנט שיש לברך יותר מאשר לנסות למנוע ולמחוק אותו.  הן לא מתייחסות לקונפליקטים אלימים משום הטענה שאלימות מכניסה מימדים נוספים של מורכבות. עם זאת מתחת לאלימות הישירה שראינו בערים בישראל, רוחשים קונפליקטים עמוקים המתנהלים בחיי השגרה בפלטפורמות ואופנים שונים. לכן אני מאמינה שהקריאה של דבריהן תוכל להאיר ולעורר מחשבה גם על מה שהתרחש במחזויתינו בשבוע האחרון.

התיאורטיקנית שאנטל מוף טוענת כי לא ניתן לחיות ללא קונפליקטים בעולם של הבדל. מעידים על כך הקונפליקטים האזרחיים הרבים שמתקיימים מסביב לעולם שבהם אזרחים מציבים עצמם זה כנגד זה או נגד המדינה. במקרים רבים כתגובה לפוליטיקה מקומית או התערבויות מרחביות שקשורות לאי שוויון בערים והסביבה הבנויה. מי שמשתתפים במחאות הללו לא מנסים בהכרח לפרק או להחליש את המדינה אלא מחפשים הזדמנויות להתנגח ולקיים משא ומתן לשינוי של סביבת המגורים שלהם (השכונה, העיר) והמוסדות של הכוח. אך מתי מאבקים וקונפליקטים מצליחים לחולל שינוי? מהם התנאים שתחתם קונפליקטים משנים את הפוליטיקה ו/או החברה? איזה סוג של שינוי הם מחוללים? ומהן ההשפעות ארוכות הטווח של הקונפליקטים? שאלות אלה זוכות למעט מידי תיאורטיזציה טוענות המחברות.

המטרה של הגיליון המיוחד היא לתרום להבנה עמוקה יותר של קונפליקטים וסתירות ככוח של טרנספורמציה עירונית. לדבריהן התרומה של הגיליון לשיח היא במספר מישורים. ראשית בעצם ההסתכלות על קונפליקט כבעל ערך טרנסגרסיבי, כלומר כזה שיכול להניע ולחולל שינוי חברתי. לרוב חוקרים ושחקנים ממשלתיים מתייחסים לקונפליקטים כבעיה שיש לנהל או לשלוט בה, שכן מודבר במצבים שמערערים על הסדר הקיים, יחסי הכוח ויוצרים חוסר יציבות. אך למרות הסיכונים, מצבים של קונפליקט יכולים לתרום ליצירה של סובייקטים פוליטיים, לפתח אסטרטגיות שמאתגרות את מבנה הכוח ומשפרות את הזירה העירונית. כמובן שצורות מסוימות של קונפליקט יכולות להיות גם הזדמנות או תמריץ לשחקנים פרטיים ו/או מדינתיים לדכא, להחליש, להתעלם ולכן הבנה של הדינמיקה של הקונפליקט מחייבת להבין איך ואיפה זה קורה ולא רק למה. תרומה נוספת היא במעבר מהניסיון להבין את שורש הבעיה של הקונפליקט אל עבר עניין והבנה של ה”פרקטיקות של הקונפליקט.” כיצד מתקיים המשא ומתן בין הצדדים האגוניסטים בקונפליקט אם זה בין תושבים או בינם לבין מדינה או מוסדותיה? איפה הם מקיימים את המשא ומתן לשינוי? מי או מה יכול להניע את היווצרותו של דיאלוג או המרחב הפרוגרמתי שמאפשר את המשא ומתן על העיר ועתידה? לטענתן הבנה שכזו באשר לאופן שבו השחקנים מגיבים ומקיימים משא ומתן בקונפליקט יעשירו את התיאוריה העירונית.  מעבר לכך, הניתוח של המשא ומתן שהמוחים מקיימים מול הרשויות על סמכות והתגובה של המוסדות (צמצום או הרחבה של מרחב הסוכנות) מאפשרים הבנה של הדינמיקה של הממשל העירוני, דמוקרטיה והאפשרות לשינוי חברתי.

מה הקשר בין ערים לקונפליקטים?

הכותבות הן פרופסוריות לתכנון עירוני אך דיוויס היא סוציולוגית וורלו אנתרופולוגית בהכשרתה והדבר בא לידי ביטוי בגישה המתודולוגית והתיאורטית שלהן. כל אחת מהן עוסקת בקונפליקטים עירוניים בהקשרים שונים. במאמר הפתיחה הן מסבירות מדוע הן ממקמות את העיסוק בקונפליקטים בזירה העירונית. נושאים אלה תמיד היו מרכזיים בלימודי עיר משום שהמרחב העירוני מאופיין בהיותו מגוון ומורכב. שינויים בזירה העירונית העכשווית כגון גלי ההגירה, פיתוח עירוני מואץ, הופכים את העיר עוד יותר למרחב של קונפליקט. עם הפיכתה של העיר להטרוגנית יותר והעלייה במתחים האתנו-לאומיים הנוף העירוני הולך ונעשה מקוטב יותר.  ההתפתחויות הללו לא רק מעלות שאלות בנוגע למידה של הקוסמופוליטיות והסובלנות להבדל- שבמשך שנים נקשר בעיר –  אלא גם מעמידים את סוגיית הקונפליקט במרכז לימודי העיר היום. אך לטענתן לרוב מדברים על הקונפליקטים בנפרד- מאבק על שימושי קרקע וג’נטריפיקציה, על זהות ומתחים אתניים,  מאבקים על השתתפות אזרחית, דרישה למרחב ציבורי וצדק עירוני, או משבר האקלים. אם כן כיצד נכון וניתן להבין את הקונפליקטים המתרחשים בערינו?

לפרק את הקונפליקט

הגישה שלהן לניתוח קונפליקט מקורקעת בפרקטיקות אמפיריות שמורכבות מהמשולש שלאזרחים, תנועות חברתיות ומוסדות. הן מציעות לפרק את הקונפליקט סביב ארבע סוגיות אמפיריות:

1. הנושאים המרכזיים שהקונפליקט או המחלוקת מעלה. דרך מקובלת היא לחלק לטיפולוגיות, למשל קונפליקטים אתניים או קונפליקטים סביב מדיניות, אך זוהי חלוקה שמשטחת כי לרוב כאשר בוחנים לעומק יש בכל קונפליקט עוד שכבות של מאבק. לכן הן מציעות לאמץ את ההגדרות והמשמעויות שניתנות על ידי המעורבים בעניין. והגדרות שכאלה הם תמיד ניואנסית כי כל קונפליקט מאגד או נוגע ברשת סבוכה של נושאים ובעליי עניין שונים נוטים להגדיר את הנושאים אחרת.
2. זיהוי בעלי העניין המעורבים. לרוב זה יכול להיות גדול יותר מאשר הצדדים המעורבים בקונפליקט, ויש כאלה שזה משפיע עליהם גם אם הם לא מעורבים ישירים. המוסדות שמעורבים משתנים או יכולים להשתנות לאורך הדרך.
3. ניתוח המטרות, הגישות, המוטיבציות והאינטרסים שמעצבים את רפרטואר הפעולות של בעלי העניין. דרך זה ניתן יהיה להבין את האינטראקציה, הדינמיקה והיחסים בין בעלי העניין ורמת החיכוך או המחלוקת בניהם.
4. קנה המידה הטריטוריאלי והמוסדי של הקונפליקט. באיזה קנה מידה מבחינה מרחבית (בנין/בלוק/שכונה/עיר) ומוסדית הוא מתרחש (מקומי/ עירוני/ לאומי/בינלאומי)

המאמרים בגיליון אכן נעים בין קני מידה שונים, מדינות שונות ומרחבים שונים של משא ומתן. למשל מאמר שמתמקד ברמת הבלוק העירוני בעיר מילווקי במאבק של תושבים נגד תושבים על מרחב ציבורי. בבוגוטה המאבק הוא ברמה השכונתית בין אזרחים ליזמים פרטיים והממשל העירוני סביב התחדשות עירונית. בבלגיה המאבק הוא עירוני של אזרחים נגד הממשל המקומי על השתתפות עירונית, בפריס המאבק בקנה מידה אזורי על פיתוח עירוני, מעמת בין הממשל הלאומי והאזורי לבין בעלי מקצוע בתחום התכנון. ואילו בישראל המאבק הוא בקנה מידה לאומי, בין האזרחים למדינה סביב סוגיית ההגירה.

מה ניתן ללמוד מהקונפליקטים השונים?

בסוף הגיליון במאמר המסכם הן שוב ממסגרות את הזיקה בין ערים לקונפליקט אך גם בין העיר לדמוקרטיה. הפיתוח הקפיטליסטי והדינמיקה הפוליטית והחברתית שמניעה את תהליך העיור (urbanization) גורמת לכך שקונפליקטים כמעט תמיד יתקיימו בערים. בה בעת ערים הם גם האתר המרכזי לשמירה על מבנה ופרקטיות דמוקרטיות, ולכן הן אתר פוליטי שבו חוסר ההסכמה עם המצב הקיים מבוטא על ידי תנועות פוליטיות החותרות לשינוי. בגיליון הזה הם ניסו להגדרתן לקחת תפיסה זו צעד קדימה ולהראות איך קונפליקטים עוזרים ליצור ערים מכילות (אינקלוסיביות),דמוקרטיות ומקיימות יותר.

הספרות על משילות מכילה ודמוקרטית מתחלקת בין מי שמאמינים שההגעה לשם היא דרך מציאת הסכמה משותפת, דיון וקונצנזוס, לבין מי שטוענים שהדרך לשימור הדמוקרטיה היא באמצעות מחלוקות וקונפליקטים. הגישה האחרונה שלרוב מכונה אגוניזם גורסת שמחאות וקונפליקטים הם הדרך לשיפור הממשל הדמוקרטי בכך שהוא תובע ממנו להכליל ולהגיב לריבוי של קולות. הן מאמצות את התפיסה האגוניסטית אבל מודעות לכך שהמשמעות או ההשלכות של זה עבור משילות ותכנון הסביבה הבנויה נותרו אבסטרקטיות.  לכן הן מעדיפות ניתוח שהוא יותר ממוקד בפרקטיקות של קונפליקט ומשא ומתן על מנת להבין את ההשפעה של זה על העיר לאורך זמן.

הן מציעות גישה חדשה “ללמוד מקונפליקט: פנומנולוגיה של שינוי.” הגישה הפנומנולוגית שהן מציעות היא גישה שמתמקדת בסוכנים ובפרקטיקות (practice-based agency)  וטוענות ששינוי עירוני חיובי- או העדרו- הוא פונקציה של יותר מאשר מבנה הכוח הקיים (קפיטליזם, תנאי השוק או השלטון הפוליטי). גישה זו נותנת חשיבות לתהליכים מתמשכים, למעורבות של יחידים ולמרחבים לא בהכרח פורמליים שבהם מתעצבת, משתנה מדיניות, תפיסה, חברה. גישה זו ביחד עם הספרות על פרקטיקות שקוראת למפנה מלימוד האופן שבו אנשים מבינים ומקבלים את העולם, ללימוד האופן והדרכים שבהן הם פועלים בעולם  באופן מכוון במטרה לשנות את התנאים שלהם, יכולה לתרום ללימודי העיר. משום שהפוקוס האמפירי שלה הוא על איך שינוי מתרחש יותר מאשר מדוע השינוי הזה הכרחי.  הסתכלות על שחקנים פרטיים וציבוריים מאפשרת לחוקרים להבין את הנחות המוצא או ההגיונות, המוטיבציות והאג’נדות של הסוכנים המעורבים במאבקים. כמו כן זה מספק הבנה אינטראקטיבית ועשירה יותר של שינוי עירוני בדרכים שמצליחות להתגבר על ההבחנה ו/או ההפרדה האפיסטמולוגית בין אזרחים לפרקטיקות של המדינה בתיאוריה העירונית.

בסיכום הן מציינות שביקשו להראות איך שינוי יכול לצמוח מתוך קונפליקט, מתוך אינטראקציה בין אזרחים והמדינה, בין שחקנים פרטים וציבוריים. זה דורש להבין איך הרשות או הסמכות מאותגרת ומצויה במשא ומתן דרך קונפליקט. נוסף הן ביקשו להראות איך מחלוקות בחיי היומיום על הריקמה העירונית יכולות לשנות את היחסים בין תושבים לתושבים ובין תושבים ² לרשויות או בין הממשלה למוסדות אחרים. לצורך כך הן מסתכלות על מקרי המבחן ושואלות מה למדנו מהם על הכוח של קונפליקט להניע שינוי? ועושות זאת דרך שלוש שאלות מרכזיות: 1. איזה סוג של פעולות  מצד אזרחים או בעלי עניין אחרים נדמות כמבטיחות ביותר להנעת שינוי? 2. האם הקונפליקט קידם או הניע משא ומתן עם הרשויות/ על סמכות בקרב האזרחים או בין אזרחים לבין הממשל ובאילו כלים/אמצעים? 3. איך הנושא המרכזי מניע את הקונפליקט והזהויות של בעליי העניין המעורבים בקונפליקט משפיעים על הסיכוי לחולל שינוי עירוני? המעוניינים בתשובה יצטרכו לקרוא את פרק הסיכום המלא ויש בכך ערך, לחוקרים אך גם לאקטיביסטים, תושבים, אזרחים המייחלים לשינוי ומעורבים במאבק על הסביבה הבנויה. אם בתהליכי התחדשות עירונית, אם בחיי היומיום ואם בזירה הפרופסיונלית.

נקודת המוצא של הגיליון היא לבחון כיצד קונפליקטים עשויים לחולל שינוי אל עבר ערים טובות יותר. אך מהו הטוב, בעיני מי? מהי עיר צודקת ומכילה? שאלות אלה נשארו מחוץ למסגרת של הגיליון הזה וטוב שכך שכן עשרות כותבים עוסקים ועסקו בכך בעבר ובהווה. עם זאת דרושה הבהרה ודיון יותר מודע בסוגיה הזו ויעידו על כך אירועי האלימות בערי ישראל בשבוע האחרון. שכן קונפליקטים ומאבקים בסביבה העירונית יכולים גם להוביל לערים מדירות, לא שוויוניות וסגרגטיביות. אולי גיליון אחר צריך לעסוק בשאלה מתי קונפקליטים מצליחים לפורר או לפגום במרקם האנושי, בסולידריות, בחיי היומיום ותחושת השותפות של תושבים ואף לייצר יריבות, אנטגוניזם, פחד ושנאה. מה תפקידה של האלימות בתוך כך? האם היא קו המשווה? האם אלימות בהכרח מובילה קונפליקטים אל עבר ניכור והסלמה בין הצדדים, אטימות והיבדלות? האם יש סיכוי אחר לאלימות?

סביר להניח כי הדבר לא נעלם מעיניהן של הכותבות אך הן עשו בחירה שלא להתעסק בכך ולמקד את הדיון בפרקטיקות של קונפליקט שמובילות לשינוי ‘חיובי’. עם זאת הנחת המוצא שמי שנאבקים בסביבה העירונית, היינו המוחים, לרוב האזרחים, נלחמים עבור ‘הטוב’ ועבור ערים טובות יותר לא מספיק מדוברת, נאמרת או מפורשת וכך היא נשארת כמעין נקודת עיוורון מסוימת או עמדה מובנת מאליה של החוקרים שכדאי היה להתייחס אליה במודע.