הלקח מכיכר אתרים

על הכישלון של כיכר אתרים והרווח של הציבור – מבט אחר על אחד המקומות המושמצים בעיר תל אביב ונקודות למחשבה לקראת פיתוחו העתידי.

רובנו מציירים בדמיוננו שטחים ציבוריים פתוחים בדמותם של פארקים וגנים, עם מרחבים ירוקים, משטחי דשא ועצים. אולם המרחב העירוני מספק תצורות שונות של שטחים פתוחים, בהן רחובות, כיכרות ורחבות. אלה אמנם לא תורמים ל”ריאה הירוקה” של העיר, אך בכוחם לסייע לפיתוח וקיום המערכות החברתיות בעיר. כיכר אתרים בתל אביב נבנתה בשנות השבעים במטרה לתפקד כמוקד תיירותי, המחבר בין החוף והטיילת לדופן הבנויה של רחוב הירקון. אך בפועל כבר זמן רב, יש שיטענו מאז הקמתה, שהיא אינה מצליחה לממש את תפקידה במערכת החברתית העירונית. כיום הכיכר נטושה מרבית הזמן, למעט מספר דרי רחוב המוצאים בה מחסה בשעות הלילה.

בשנים שחלפו מאז הקמתה יצא לכיכר שם רע ונטען כי הינה כישלון כלכלי, חברתי ומרחבי. בהשפעת השיח האדריכלי הפוסט-מודרני, הנטייה הרווחת היא להצביע על ממדיה האדריכליים של הכיכר כגורמים לכישלונה (חתוקה, 2008). כך למשל נקבע כי ההגבהה של הכיכר, המצריכה מהולך הרגל לעלות אליה מהרחוב, מהווה חסם לשימוש במקום. עוד נטען כי עיצובה של הכיכר קוטע פיזית וויזואלית את הרצף של החוף עד רחוב הירקון. אולם במציאות הנדל”נית העכשווית של רצועת החוף התל אביבית, בה מגדלים צומחים בקצב מסחרר, קשה להמשיך ולבקר את נתוניה הפיזיים של הכיכר. התבוננות על חתך עדכני של האזור תלמד אותנו כי גובה הכיכר אמנם אינו אידיאלי, אך ביחס ליתר המבנים הוא אינו מהווה את המטרד העיקרי במקום. בנוסף, ניתן לזהות שלעומת המרחב הבין-בנייני הסגור של המלונות, הכיכר מעניקה את זכות הדרך להולכי הרגל ורוכבי האופניים ומאפשרת את המעבר לרצועת החוף.

רצועת החוף בתל אביב מטפסת לגובה. חתך של אזור כיכר אתרים. איור: שלי חפץ

טלי חתוקה הציעה הסבר אחר לכישלונה של הכיכר בהתבסס על הגותו של אנרי לפבר. לפבר טען כי חוף הים הינו מקום דיאלקטי. מחד גיסא, הוא מושא להסדרה וארגון היררכי ופונקציונאלי, הכולל סטרוקטורות וכללי התנהגות ברורים; מאידך גיסא הוא מהווה מרחב חושני, המאפשר לגוף לחרוג זמנית מגבולות הסדר החברתי היומיומי. כך המשתמשים המגיעים לשהות בו מבקשים לחוות רגעים שונים, שאינם בהכרח זהים לרגעים אותם הם חווים בשטח פתוח הנמצא במרכז העיר (ראו אצל חתוקה, 2008).

מתוך כך, חתוקה טוענת כי המרחב הסגור והממוסגר של כיכר אתרים אינו מאפשר בעצם מילוט מוגבל וזמני מהמולת העיר ומהקפיטליזם הצרכני ששולט בה. כך, באופן פרדוקסלי, המשתמשים שרצו להתנתק מן ההסדרים החברתיים במרחב העירוני, הגיעו למרחב המעצים עוד יותר את הסדר הקפיטליסטי הודות לתכנונו האדריכלי.

אינה מאפשרת מילוט זמני מהמולת העיר ומהקפיטליזם הצרכני. כיכר אתרים, תל אביב. איור: שלי חפץ

אם נניח לרגע את הביקורת המוכרת על כיכר אתרים, נראה כי בתקופה בה השטחים הפתוחים הזמינים לציבור במרכז תל אביב, ובסמוך לרצועת החוף בפרט, הולכים ואוזלים, הכיכר תִפקדה במהלך השנים, ללא כוונה, כשומר קרקעות קשוח. סוגיית שימור השטחים הפתוחים בעיר היא כלי פופולרי במאבק נגד הקמתם של פרויקטים נדל”ניים. ואולם בעוד ששטחים פתוחים אחרים זקוקים למחאות והתנגדויות בבתי משפט כדי להצילם, כיכר אתרים שמרה על רצועת שטח פתוחה וציבורית מול חוף הים של תל אביב הודות לבטון קשיח ובעיות פיתוח בלתי פוסקות שנבעו מריבוי בעלויות.

לולא היתה עשויה בטון, ודאי היה מי שרואה בפנינת נדל”ן יקרה ונחשקת זו הזדמנות כלכלית רווחית בצורת מלון יוקרתי בן 18 קומות, שישלים את הרקמה הקיימת כיום מצפון ומדרום לכיכר. ומה הבעיה בבית מלון נוסף? תחשבו על הדרך לחוף הים ברגל ובאופניים, או על מקום שבו תוכלו להביט על הים מבלי לשלם 1,000 ש”ח לילה.

בין החוף לעיר. כיכר אתרים, תל אביב. צילום: שלי חפץ

חשוב שמתכננים שמתיישבים לשרטט את המחשבות שלהם על הכיכר, במסגרת התחרות לעיצובה מחדש, יזכרו את המסר הזה- הכיכר צריכה להיות זירה שתוכל לארח את הרגיל, “הלא רשמי”, ולהוות מקום להתכנסויות של אנשים מעבר למציאות של הבית והעבודה. נראה כי בפני כיכר אתרים עומדת הזדמנות שנייה להוכיח את תרומתה למרחב העירוני, כאזור המחבר בין המוסדר והרשמי לאותו ניתוק שאליו משתוקקים משתמשיה.

העיר, כפי שהיא נראית מהכיכר. כיכר אתרים, תל אביב. צילום: שלי חפץ

פנינת נדל”ן על רצועת החוף. הנוף מכיכר אתרים לטיילת, תל אביב. צילום: שלי חפץ

העלייה מהרחוב אל כיכר אתרים, תל אביב. צילום: שלי חפץ

משמשת בעיקר דרי רחוב. כיכר אתרים, תל אביב. צילום: שלי חפץ

הפוסט מתאר סוגיה שעלתה במהלך עבודה על כיכר אתרים במסגרת הקורס “מיומנויות בתכנון” בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם. העבודה נכתבה יחד עם דליה דומברובסקי, בהנחייתן של ד”ר טלי חתוקה ואדריכלית רוני בר.

לקריאה נוספת:

ברגר תמר (2003). חלקי פטריות בטון נופלים: כיכר נמיר (אתרים), תל אביב, בתוך יעקב רכטר אדריכל, מוזיאון הרצליה, הקיבוץ המאוחד, עמ’ 149-132.

חתוקה טלי (2008). רגעי תיקון: אלימות פוליטית, ארכיטקטורה והמרחב העירוני בתל אביב, תל אביב : רסלינג.

Francis Mark (2003). Urban Open Space: Designing For User Needs. Washington : Island Press.

Thompson Ward Catharine (2002). Urban open space in the 21st century, Landscape and Urban Planning 60 , pp. 59–72.