מטבעות קהילתיים כחזון לכלכלה מקומית חלופית: המקרה של לירה שפירא

האם מטבעות קהילתיים או מקומיים יכולים לברוא יש מאין ולהעצים שכונות מוחלשות? לקדם עירוניות בת קיימא וכלכלה מקומית? לירה שפירא הוא מטבע שהומצא בשכונת שפירא בתל אביב ומהווה ניסיון ראשון ומעניין לבחון כיצד מטבע קהילתי יכול לחזק קהילה, לעודד צריכה מקומית ולקדם מטרות אקולוגיות.

מטבע קהילתי הוא אמצעי תשלום חלופי למטבע הלאומי, המקובל בתוך קהילה נתונה.¹ בעת המודרנית הייתה עלייה חדה במספר ההתנסויות במטבעות קהילתיים² בשתי תקופות מובחנות. הראשונה, בתקופת השפל הגדול, במהלך שנות ה-30′ של המאה הקודמת. בארה”ב לבדה היו אז אלפי התנסויות של מטבעות מקומיים, וכך גם באירופה אם כי בהיקף מוגבל יותר (בשל התנגדות הבנקים המרכזיים). השנייה, התקופה הנוכחית, מאז משבר הסאב-פריים ב-2008, אשר גם היא מאופיינת בהתנסות במטבעות חלופיים. כמו בתקופת השפל הגדול, השבר של המערכת הפיננסית העולמית דחף דוחף אנשים ברחבי העולם לחפש אחר פתרונות אחרים. רשימה זו עוסקת בניסיון לייצר מטבע קהילתי בשכונת שפירא בדרום תל אביב. האם הוא מצליח ליצר התנסות משמעותית בשכונה? כיצד הוא משפיע על אוכלוסיות שונות שחיות בה שכן מדובר בשכונה הטרוגנית מאד, מה המטרות, ומי המשתתפים? לאילו עוד מטרות עירוניות יכול להתחבר המטבע המקומי (חוסן עירוני, קיימות, קהילתיות)?

על מטבעות והסכמים

כדי להבין את הערך של המטבעות החלופיים צריך להגדיר מהו מטבע, או מדויק יותר לענייננו: מהו כסף? מטבעות משמשים כאמצעי לתשלום וצבירת ערך כבר מאות שנים. בערך בשנת 600 לפסה”נ התפתחו מטבעות, במנותק זה מזה, בשלושה מקומות בעולם: סין, הודו והמזרח התיכון (באזור טורקיה של ימינו). היווצרות המטבעות החלה ככל הנראה “מלמטה”, בהובלת סוחרים ומפקדים צבאיים מקומיים, אך עד מהרה – תוך כמה עשרות שנים לכל היותר – שליטים תבעו לעצמם את הזכות הבלעדית להנפקת מטבעות.³ עם זאת, לאורך ההיסטוריה נוצרו חלופות למטבעות של בעלי השררה. אלו נוצרו במקומות ובזמנים שבהם המטבעות – או מאוחר יותר השטרות – לא היו זמינים בשל משברים שונים. אך לעתים, ההבדל בין המטבע החלופי לרשמי היה משמעותי יותר משוני בחומרים בהם הוטבע; לעתים ייצגו המטבעות החלופיים הגיונות אחרים משל המטבעות הרשמיים.

אז מה התפקיד של מטבעות? הכלכלן הבלגי ברנרד ליאטר מציע שכסף הוא הסכם, בתוך קהילה נתונה, המטבע הוא אמצעי תשלום המייצג הסכם זה. המילה החשובה ביותר בהגדרה זו היא המילה “הסכם”. זאת משום שהיא מדגישה את האופי הפטישיסטי של המטבע, אשר כל כוחו מתקבל מתוקף הסכמה חברתית – מודעת או שלא מודעת. העניין הוא שההסכם אודות הכסף כפי שהוא התפתח בעת המודרנית כולל גם “אותיות קטנות”, אשר מעצבות את החברה. כך, לדוגמה, כסף מעצב תודעה לאומית: המדינה היא שמנפיקה את המטבע, ורק מדינות עשויות לעשות זאת. היבט אחר ומשמעותי הוא ההצטברות של הכסף: העובדה שכסף משמר את ערכו בצורה כה טובה, באופן טוב יותר מסחורות רגילות, נותנת למי שמחזיק כסף עצמה מסחרית ופוליטית. לו היה הכסף “מתקלקל”, כמו מוצרי מזון,  לא היה כל יתרון בצבירתו והכל היו מחפשים איך להעבירו הלאה.

תובנות מהסוג הזה עומדות בלב כתיבתם של הוגים שונים שהציעו להפעיל מערכות מטבע חלופיות.⁴ המטבעות החלופיים עשויים לפעול באופן שונה מאד מהמטבעות הקיימים: החל בזהות של מנפיקי המטבע, עבור באופן השימוש במטבע וכלה במשך הזמן שהמטבע עשוי לשמש. ליאטר טוען שמה שצריך להנחות כל קהילה שמבקשת להנפיק מטבע הוא הגדרה של המטרות החברתיות אותן הם מבקשים להשיג.⁵ הגדרה טובה של מטרות אלו תאפשר לעצב מטבע ומערכת כלכלית שתעודד התנהגויות בהתאם למטרות החברתיות.

חשוב להבין שהמטבעות או הכסף שבהם אנו עושים שימוש אינם רק מתווכים ביננו בעסקאות. הכסף בעצמו יוצר עושר מסוג מסוים. מדינה “בוראת” לעצמה עושר בדמות חוב (לעצמה) כאשר היא מדפיסה כסף “פיאט”, מן-האוויר-כביכול. יצירת כסף/מטבע קהילתי עשויה, וצריכה על פי ליאטר, לשמש ליצירת עושר קהילתי ומקומי. השיטות לעשות זאת רבות ומגוונות.

הלירה שפירא: קיימות, פשטות ואמון

ה”לירה שפירא”⁶ ניתנת כנגד קילו של זבל אורגני.⁷ תושבת השכונה עשויה לבוא לאחת מעמדות הקומפוסט הפזורות בשכונה, לשקול את כמות הזבל שהביאה עמה על משקל שהוצב בידי מובילי היוזמה ליד העמדה, ולקבל לירה אחת על כל קילו.  השיטה שבה נעשה הדיווח על משקל הזבל מדגיש היבט נוסף של ההתנסות בלירה: אמון. מספר הלירות שהתושבת תקבל מבוסס באופן מוחלט על הדיווח שלה באמצעות טופס-גוגל.

עיצובו של השטר, לפחות עד לאחרונה, משקף את ערכי היוזמה: קיימות, פשטות ואמון בחברי הקהילה. מדובר בפתקי נייר פשוטים עליהם נרשם “1 לירה שפירא” בדפוס. בגרסה מאוחרת יותר התווסף ציטוט מן המשנה “עושה אדם את זבלו אוצר”.⁸ גם האופן שבו חולקו הלירות מבוסס אמון: מעטפות, או “ניילוניות” בימים גשומים, הודבקו בעמדות הקומפוסט עם שמות התושבים, ובתוכן מספר הלירות שהונפקו, על בסיס הדיווח שלהם.

מה ניתן לעשות עם הלירה שפירא? זו נקודת החולשה של ההתנסות, כיוון שגם בשיאה התשובה לשאלה זו הייתה: לא הרבה. רק בית עסק אחד הסכים למכור מוצרים תמורת תשלום בלירה שפירא בלבד – המשתלה הקהילתית של בית הזקנים היימס שבשכונה. מדובר בעסק חברתי קטן, אותו מוביל אחד מיוזמי הלירה שפירא, והוא מבוסס על פעילות בית הזקנים, שמגדלים שתילים ומוכרים אותם. כאמור, את השתילים ניתן לקנות בלירה שפירא או בשקלים.  שאר העסקים שהסכימו להצעת היוזמים לכבד את הלירה שפירא, לרבות קפה שפירא – אף הוא עסק חברתי שבעליו היה בין מובילי היוזמה – הסכימו לקבל עד 10% מהמחיר בלירה שפירא. כך, התמריץ להשגת הלירה שפירא נותר נמוך, גם כאשר עסקים ונותני שירותים בשכונה הסכימו להצטרף (במתכונת מוגבלת של עד 10% כאמור) למעגל הלירה שפירא.

על פי מובילי הלירה,⁹ בשיא, הונפקו כ-1,500 לירות בחודש. כלומר, כ-1,500 קילו של זבל אורגני הומרו ללירות על ידי תושבים. יצוין שבאותה עת היקף הזבל שעבר קומפוסטציה בעמדות בשכונה היה, על פי הערכותיהם, כ-3,500 קילו. מכאן, שבממוצע, רק אחד מכל שניים-שלושה תושבים שעשו קומפוסטיזציה טרח או טרחה להמיר את הזבל ללירה. הדבר מעיד על ההצלחה של הלירה מחד – יצירה של 1,500 לירות “יש מאין” בחודש. אבל גם על חוסר האטרקטיביות של הלירה שכן רבים אף לא טרחו לקבל אותה. כוח המסחר החלש של הלירה הובילה ל”היתקעות” של הלירה, ולעצירת המחזור. בפועל, לירות הצטברו ונתקעו בשני מוקדים: בקופת המשתלה בבית הזקנים ובקופת קפה שפירא.

על כן כמטבע עובר לסחור הלירה לא צלחה במיוחד אך היא כן הגשימה את מטרתה 1. בעידוד טיפול בזבל אורגני בצורה עצמאית ומקומית; 2. עידוד רכש מקומי-קהילתי; ו-3. הגברת האמון בין התושבים לבין עצמם וחיזוק הקשרים החברתיים שנוצרים אגב קיום קשרים כלכליים ועסקיים מקומיים.

סיפור הצלחה?

מובילי היוזמה מדברים על מטרותיהם בפרויקט במונחים אוטופיסטים ואידיאולוגים. הטיפול בזבל האורגני קשור לתפיסתם את משבר האקלים ונזקי חברת השפע לסביבה; הצורך לעודד רכש מקומי קשור לביקורתם את הגלובליזציה והאופן שזו החלישה או פירקה קהילות, וכן באמונה בשוויון וצדק חברתי; והרצון לחזק את מרקם היחסים השכונתי קשור לתפיסתם את אתגרי הקיום האנושי במאה ה-21.

בהקשר של מטרות אלו מובילי היוזמה רואים גם בהתפתחות החלקית של הלירה הצלחה. היא כן הצליחה ליצור יש מאין ולערב אוכלוסיות שונות בקהילה כמו בית הזקנים והקשישות שהפכו לקומפוסטריות אדוקות, אך הם מודים כי מרבית הקומפוסטרים מגיעים מקרב קהילת ‘הצעירים’ בשכונה.  הלירה לא “חדרה” לשתי קהילות מובחנות: הדתיים והזרים. גם בתי העסק שהסכימו לכבד (בהיקף של עד 10% מהמחיר) את הלירה מאופיינים כשייכים ל”צעירים” החדשים בשכונה, בעוד עסקים של האוכלוסייה הוותיקה לא הצטרפו למעגל, בדרך כלל.

היוזמים הבינו שכדי שהמטבע יצליח עליהם להגדיל את מה שהם מכנים “הבסיס הכלכלי” המטרה של ההתנסות אינה רק שינוי ההרגלים להרגלים מקיימים והגברת הרכש המקומי, אלא הגדלת העושר הקהילתי. לשם כך הם מתכננים שימוש בשטח ציבורי שצפוי להיות מוקצה להם על ידי העירייה ולאפשר בו חקלאות זעירה.¹⁰ השטח יחולק ל-4 חלקות של חצי דונם כל אחת, ואלו יושכרו לתושבים בשכונה שיגדלו בה תוצרת חקלאית. את השכירות ניתן יהיה לשלם רק בלירה שפירא. כדי להשיג לירה שפירא כדי לשכור את החלקה יצטרכו התושבים-חקלאים למכור את תוצרתם בלירה שפירא, ותושבי השכונה (שיפיקו לירות מהקומפוסט) יוכלו לרכוש תוצרת חקלאית שכונתית.

שינוי נוסף וסמלי הוא שהשטר יזכה לעיצוב מוקפד יותר, שכולל סמל המתאר את תהליך הפקת המטבע. השטרות יונפקו במספר ערכים נקובים – 1, 5, 10 ואולי גם 20. כמו כן הם למדו שישנו צורך בצוות של אנשים שיעבוד בנושא באופן יומיומי והם שוקלים הקמת גוף משפטי מתאים לניהולה – ככל הנראה עמותה, אשר תוכל גם לגייס כספים. הציפייה של מובילי היוזמה היא שאופן פעולה זה יכניס תנופה גדולה למחזור הלירה שפירא, יעניק יתרון חומרי משמעותי לשימוש בלירה, וירחיב את מעגלי המשתמשים והנהנים ממנה.

אז מה ניתן ללמוד מהתנסות זו? כפי שתואר לעיל הלירה שפירא לא התממשה לכדי מטבע מקומי העובר לסוחר. היא נותרה מעין “קופון” הנחה, אשר “ניתן” תמורת זבל אורגני, וניתן לפדיון במספר מוגבל של עסקים ונותני שירותים. כמו כן, נראה שההתנסות התקיימה בעיקר בקרב אוכלוסיות מסוימות, ופרצה רק גדרות מעטות למרות כוונותיהם של היוזמים. אולם, אפילו בתיאור התחומים שבהם היוזמה לא הצליחה, ניתן לראות את ההצלחה הגדולה שלה. הרי מאיפה “ניתן” אותו קופון-הנחה-שהיה-רוצה-להיות-מטבע, אם לא מתוך עושר קהילתי שתושבי השכונה יצרו בעצמם, יש מאין?

העובדה שההתנסות בלירה שפירא עשויה להתגלגל לעבר שלב חדש, מקיף יותר ועשיר יותר, היא מקור לאופטימיות. יתכן שמטבעות קהילתיים ומקומיים מסוג זה עשויים לברוא עושר מסוג חדש, לתמרץ חקלאות מקומית ובכך לקדם אורח חיים מקיים, לחזק קהילות ולבססן על אמון ושיתוף פעולה.