התחדשות עירונית והאִיזּוּר המחודש של העיר במאה ה-21

המטפורה של התחדשות עירונית כיום עיקרה העצמת ערך הנדל”ן והיא אינה מכירה במורכבות המקום. איתגור ההמשגה הקיימת, מתאפשר מתוך הבנה שכל תא שטח בעיר הוא מרחב מיקוח בין הקהילה, הריבון ובעלי ההון. על ‘מרחב מיקוח’ ואבות הטיפוס המרכזיים: ‘מרחב-נדל”ן’, ‘מרחב-קהילה’ ו’מרחב-מקום’ והשאיפה לבסס עליהם אִזּוּר מחודש.

“בראייה תכנונית-אדריכלית אוטופית, ראוי שכל עיר או אזור יקדמו תוכנית אסטרטגית בתחום ההתחדשות העירונית, שתבוסס על הרעיון של אִזּוּר מחודש (new zoning).”

רשימה זו מבוססת על הפרק המסכם של הספר ‘מרחב מיקוח: תהליכי התחדשות עירונית בעידן הניאו-ליברלי‘ בהוצאת רסלינג.¹

++

התחדשות עירונית היא פרקטיקה שנהוגה משחר ימי האנושות. האדם בנה מבנים, חלקם חרבו או נהרסו בעקבות אירועים מגוונים – מלחמות, פגעי טבע והרס מכוון. בתגובה לכל אלו, האדם שיקם ובנה מחדש את הסביבות האלה ושכלל אותן. כל הרס ושינוי הולידו פרדיגמה חדשה הן ביחס לניהול המרחב והן ביחס לעיצוב המרחב וארגונו. השינויים האלה היו לעיתים מינוריים, אבל הסביבה הפיזית מעולם לא נבנתה שוב באותה הדרך כפי שהייתה לפני השינוי. תמיד חלו בה שינויים בעקבות תהליך של פיתוח והתחדשות. כך האבולוציות של ההתפתחות העירונית והחברתית שזורות זו בזו.

אם כן, כל תקופה, כל שלב בהתפתחות החיים העירוניים מביא עמו סדר חדש, רעיונות חדשים, אתגרים וביקורת. במובן זה, המושג “התחדשות עירונית” נעדר משמעות טרנסצנדנטלית קבועה, אוניברסלית. התחדשות עירונית היא מטפורה, ביטוי ציורי מושאל, שנוצר דרך משחק בסימנים ולא דרך התייחסות לאובייקטים ממשיים.² אך המטפורה הזאת היא מדיום מפעיל, באמצעותה תושבי העיר בונים את המרחב ואת הידע על העיר ועצמנו. לפיכך המטפורות כמושגים טומנות בחובן עוצמה אדירה בהתפתחות העירונית.

התחדשות עירונית כמטפורה שלטת

את המושג של התחדשות עירונית כמטפורה בת-זמננו יש להבין ביחס להמשגה של המרחב והכוח של הקהילה. בנקודת הזמן הנוכחית, בעשורים הראשונים של תחילת המאה ה-21, ההמשגה של המרחב ובהמשך גם תהליכי התחדשות עירונית מבוססים על האמונה שהסדר הניאו-ליברלי והלוגיקה המאפיינים אותו הם המסד המיטבי לקידום ופיתוח המרחב. זה סדר יום שהתפתח בשלהי שנות ה-70 של המאה הקודמת ומבטא דפוס ייחודי של יחסים כלכליים ופוליטיים, שמעדיפים את הממשל העצמי ואת האתיקה של השוק החופשי, המיושמת על כל מגזרי החברה. סדר יום זה הופך יחידים, קהילות וערים – וגם תאגידים – לסוכנים כלכליים שצריכים להבטיח הישרדות ושיפור. הקהילה בעידן הניאו-ליברלי היא חלק מתפיסה עכשווית של דה-צנטרליזציה פוליטית בערים, שממוססת את המרכזיות של האדמיניסטרציה העירונית על מנת לחזק את הניהול השכונתי ולצמצם את העול על מוסדות המדינה. מידת ההסתמכות של היחיד על המסגרת השכונתית כמי שתספק לו תעסוקה, קשרי חברות ונגישות לשירותים, מתקנים ופונקציות כלכליות משתנה. לפיכך, בלשון הניאו-ליברלית, הרעיון של קהילה הוא מערכת של ערבות הדדית שמקדמים התושבים בעיר, המגובה במנגנוני סיוע מן המדינה.

מצב עניינים זה הוא דו-כיווני. המסגרת הקהילתית משרתת את נסיגת הרשויות מאחריות לאספקת השירותים לתושב, אך גם מאפשרת לקהילות חזקות לצבור מעמד וכוח. קהילה חזקה אינה בהכרח קהילה המאופיינת בחתך סוציו-אקונומי גבוה,אלא קשורה בהון החברתי שלה. בחברה שמתנהלת על בסיס מחוות הדדיות, הפרט יודע שהוא עושה משהו כעת ובעתיד יקבל בתמורה סיוע או תמיכה. חברה המתאפיינת בהדדיות היא יעילה יותר מחברות נטולות אמון. ברגע שאין צורך לאזן כל נתינה או חליפין אפשר להשיג יותר. הון חברתי עשוי להתבטא במגוון דרכים: קבוצות אינטרס, קהילה דתית, מועדון חברים או קהילה מקצועית.

למעשה, האג’נדה הניאו-ליברלית הופכת קהילות מקומיות לבעלות סמכות. ואולם בעוד קהילות חזקות בעלות הון חברתי מסוגלות לגדול לתוך האבולוציה הזאת ואף להשתמש בה לטובתן, לחיזוק מעמדן ולהשגת יעדים קונקרטיים ומשאבים, ברוב המקומות הקהילות אינן יכולות למלא את החובות שהמדינה מבקשת לפרק ולהעביר אליהן.³ קהילות, גם כאלו שאינן חלשות מבחינה כלכלית, נקלעות למשימות שאין ביכולתן למלא, כאשר המינוח של “קהילה”, “אוטונומיה” ו”ארגון עצמי” ממלכד אותם ומסתיר את העברת האחריות וההפקרה שמתלווה לכך.⁴ קהילות חזקות מצליחות להפוך את המעורבות הקהילתית למרחב פוליטי, לערוץ תקשורת אל מול הרשויות או המדינה. ערוץ זה של תקשורת בין הפוליטיקאים לבין מנהיגי הקהילה ולעיתים גם בעלי ההון הופך למרחב מיקוח, לזירה של משא ומתן על המקום.

במובן זה, כל תא שטח בעיר או בכפר הוא זירת מיקוח. ברמה הרעיונית, מיקוח משמעו שכל מרחב פתוח להגדרה מחודשת דרך תהליך של משא ומתן. ואולם ברוב המקרים המיקוח מוגדר דרך פריזמה ניאו-ליברלית כלכלית צרה, שבה המרחב מומשג לא דרך הערך הממשי שלו, השימושי שלו או אפילו זה הסימבולי, אלא דרך הערך החליפי שלו, הפוטנציאל העתידי שלו לחזק את הכלכלה העירונית ולעיתים גם הפרטית של התושבים. תפיסה זו תורמת למצב שבו המרחב בכללו נתפס על ידי מקבלי ההחלטות כמרחב-נדל”ן. הניסיון של המדינה והרשויות הוא להאיץ את ההתפתחות של מרחבי הנדל”ן ללא התייחסות לשונות ולמגוון הפיזי והחברתי.

קיומו של מרחב הנדל”ן מתאפשר כאשר ניתן להמשיג את המרחב המופשט ולארגנו דרך פרספקטיבה כלכלית וכמותית, בלי התנגדות או בהתנגדות מועטה מצד התושבים. מרחב הנדל”ן משיג ליזמים תשואה מרבית ומחזיר להם את ההשקעה ואת הרווחים בזמן קצר ביותר. תפקיד המתכנן הוא לזהות שטחים בעלי פוטנציאל לפיתוח ולהכין את הקרקע להבטחת הכדאיות הכלכלית. האינטרס של המדינה הוא ייצוג של נרטיב שלטוני והבניה של תדמית ציבורית. ואולם הגדרתו של מרחב הנדל”ן נתקלת בקשיים בעיקר בשני מקרים: (1) המקרה של המרחב הקהילתי – מצב שבו הקהילה קודמת למרחב ולמקום והיא זו שמגדירה את תפיסת המרחב, את צמיחתו ואת אופן הפעולה בו. המרחב והמקום מוגדר ומנוכס על ידי הקהילה וניכרת עליונות לערך השימושי של המרחב. במרחב-קהילה המתכנן מוגבל ומתאים את עצמו ליוזמות של שחקני מפתח מקרב הקהילה; (2) המקרה של מרחב-מקום – מצב שמגלם את המתח בין שני המושגים ואת המאבק ביניהם. מרחב – כפי שהוא נתפס על ידי המדינה הפועלת בו בשיתוף עם בעלי ההון, ומקום – כפי שהוא נתפס על ידי התושבים, המייחסים לו ערך רגשי, זיכרונות ומשמעות תרבותית. באופן ממוקד מרחב-מקום הוא זירה שבה בשטח העירוני ניתנת עדיפות לערך השימושי לעומת ערכי החליפין. קשה להכניס אליו מיזמי חידוש, והחידוש עשוי לעורר התנגדות פעילה או סבילה מצד התושבים. במקרים אלו המתכנן משתמש במיומנותו לטובת קידום תוכניות שימור או פיתוח המרחב הציבורי, אבל גם זה לא תמיד יצלח.

על בסיס המשגה זו ניתן לקבוע כי הקבוצות הפגיעות ביותר הן דווקא האוכלוסיות החילוניות של מעמד הביניים והמעמד הנמוך במרכזי הערים, משני טעמים מרכזיים: (1) ערך חליפי גבוה במרכזי הערים, שמתיישב עם מדיניות הציפוף והעירוניות של הרשויות ומעודד קידום של יוזמות פרטיות וציבוריות; (2) העדר חסמים משמעותיים בקידום יוזמות נדל”ן, לדוגמה: חסמים הנובעים מעלויות, מערכים סימבוליים וממנגנוני קהילה חזקים. יתרה מזאת, החילוניות, שמעצימה את האינדיווידואליזם וההישגיות כערכים משמעותיים בכל תחומי החיים נוטה לראות במרחב הנדל”ן הזדמנות להגדיל את ההון הפרטי, והיא חלק מתרבות הצבירה והצריכה שמאפיינת את העידן הנוכחי.

שינוי מתחיל באיתגור ההמשגה

התחדשות עירונית, כמטפורה דומיננטית ושלטת, אינה מכירה במורכבות של המקום. הדומיננטיות של המטפורה בשיח הציבורי והלאומי מחזקת את הקשר שבין ההמשגה של המרחב כמרחב מיקוח לכלכלה הקפיטליסטית. התחדשות עירונית היא למעשה הַסְחָרָה שמעצימה את חשיבות ערך הנדל”ן של הקרקע. המדינה ממלאת תפקיד מרכזי בהַסְחָרָה של הסביבה באמצעות סל כלים מצומצם, המבוסס על אסדרה אחידה ושיטות עבודה של תכנון רציונלי שנשען על אינטרסים כלכליים. המדינה וקובעי מדיניות התכנון אינם עסוקים בשאלות כמו, מה הם החיים במרחב נתון? או כיצד היה ראוי לחיות אותם? אלא יותר בשאלות כמו, מה המודל האופטימלי לניהול החיים והסדר החברתי? כיצד ניתן למקסם את ערכי הקרקע? נוסף על כך, במישור האפיסטמולוגי, למרות השינויים בעולמות התוכן (המהפכה התעשייתית הרביעית, חשיבה של אזוריות, יצירת אקו-סיסטם עירוני-אזורי), נקודת המוצא המתודולוגית לתכנון של התחדשות עירונית ובכלל מתמקדת במודלים של ציפוף ופיתוח כמותי.

חלק גדול מן האנומליה והקשיים המתוארים לעיל קשור לההמשגה העכשווית של המרחב. המשגה אינה נוצרת יש מאין, היא הבניה חברתית ופוליטית, המומשגת על ידי בעלי הכוח בחברה. כיום, בעידן הדמוקרטיה הליברלית ומדינת הלאום בעלי הכוח הם קובעי המדיניות, הם אלו שמנסחים עבור השוק והתושבים את זירת הפעולה בתחום הבנייה וההתחדשות בעיר ובכפר. בשונה מעידן השליט היחיד, בעידן הדמוקרטי קובעי המדיניות נמצאים תחת פיקוח של מנגנוני המערכת עצמה. הפיקוח של המערכת את עצמה מאפשר בחינה ותיקון של מנגנוני ההתחדשות העירונית והמשגה מחודשת של המרחב ושל זירת הפעולה. לפיכך, במובנים רבים מדובר בתהליך דינמי המשכי הניתן לעיצוב והגדרה מחדש. ואולם לא רק קובעי המדיניות יכולים לאתגר את ההמשגה, אלא גם יחידים באמצעות השלמה (Supplement), תוספת שבכוחה לשנות את המשמעות של המילה. כלומר, החלפות ותוספות של משמעויות דרך משחק של המסמנים, מאתגרות את המשמעות של מושג בזמן נתון. לפיכך השפה, המושג, הם יסוד המשמעות, ולא ניתן להפריד את המושג מהתהליכים שהוא מעורר.

התושבים יכולים להשיג עמדת מיקוח ושליטה על ההמשגה של המרחב בשתי דרכים עיקריות:

 (1) חיזוק הערך השימושי והסימבולי של המרחב: מיקוח על ההמשגה של המרחב אין משמעו התנגדות למרחב הנדל”ן, אלא הרחבה של ההמשגה הקיימת באמצעות השלמות ושינויים ודגש על הערך השימושי של המרחב. ככל שהערך השימושי של המקום גבוה יותר, המרחב הוא פלורלי ודינמי, והמדינה תיתקל בקושי להפעיל כלים של התערבות מסיבית. ככל שהערך השימושי או הסימבולי של המקום נמוך יותר, המדינה וכוחות ההון יוכלו ביתר קלות להמשיג את השטח העירוני כמקום ריק, חסר משמעות, שניתן לפעול בו ביתר קלות. לפיכך, התנגדות להמשגה של המרחב כטבולה ראסה חייבת להתחיל בהכרה בערך השימושי של השכונה, כולל ערך היסטורי, תרבותי או רגשי, על ידי התושבים עצמם.

(2) פיתוח ההון החברתי ומנגנוני קהילה: מעמדם של התושבים בתהליך המיקוח הוא נגזרת של ההון החברתי והמנגנונים הפנימיים של הקהילה, הן הקהילה המבוססת והן הקהילה המוקמת אד-הוק לצורך המיקוח. התנגדות להמשגות של המדינה וכוחות ההון אפשרית רק במקרה שהקהילה חזקה ומלוכדת ויש ביכולתה להציב סדר יום אחר שמתנגד באופן מוחלט למרחב הנדל”ן ולהיגיון שעומד מאחוריו, או, במקרים אחרים, סדר יום שמשתמש בכלים שהמדינה מציעה באופן שמתאים לצרכיה. אין זיקה ישירה בין התהוות המרחבים השונים למצב הסוציו-כלכלי של התושבים. ישנה זיקה בין מנגנוני ההתארגנות של התושבים והאופן שבו הם תופסים את המרחב לבין הפעולה שניתן לקדם באתר.

אם כן, המשמעות של ההתחדשות העירונית תלויה בהמשגה. ההתחדשות העירונית אינה קיימת מחוץ לשפה. אסטרטגיות הפעולה הן אלו אשר מקנות לה ממשות ובו-בזמן עשויות להתפרק ולהשתנות.

אחרי ההמשגה: האִזּוּר המחודש של העיר במאה ה-21

כאמור, בעידן הנוכחי, הנטייה של חוקרים בתחומי הגיאוגרפיה, הסוציולוגיה ותכנון הערים היא להתמקד ביחסי הכוח ולחקור אותם וכן להתמקד בכלים להתחדשות עירונית (דיור בר-השגה, הטבות, פינוי בינוי). ואולם ההזדמנות הטמונה בהתחדשות העירונית להתבונן על ההמשגה, השחקנים והכלים כמשולש תלוי ומשלים, מאבדת מכוחה, שכן ברבים מן המחקרים האלה ההמשגה מופשטת ונשארת ברמה הרעיונית.

שדה התכנון העירוני והאדריכלות, הפועל בממשק שבין העולם הלא-חומרי לחומרי, אינו יכול להישאר ברמה הרעיונית בלבד או להימנע מראייה הוליסטית. שדה התכנון והאדריכלות הוא תחום שעוסק ביצירה (creation) של מסגרות רעיוניות מרחביות על מנת להתערב בהן ולשנותן.⁵ במילים אחרות, תכנון עוסק בגיבוש של מסגרות פעולה שתכליתן אסדרה ופיתוח של מרחבים וטריטוריות. כך, ובשונה מהמדעים, המושתתים על גוף ידע תיאורטי ועוסקים בגילוי (discovery), התכנון העירוני והתכנון האדריכלי עוסקים ביצירה ובפעולה. לפיכך ההמשגה של המרחב לעולם אינה אוטונומית, ולא ניתן להפריד בין ההמשגה של המרחב ובין השחקנים המשתמשים בה והכלים שהם מפעילים, שכן הם תלויים זה בזה. הכלי, הפעולה, החשיבה והיצירה של כלים חדשים הם חלק מפעולת ההמשגה.

בראייה תכנונית-אדריכלית אוטופית, ראוי שכל עיר או אזור יקדמו תוכנית אסטרטגית בתחום ההתחדשות העירונית, שתבוסס על הרעיון של אִזּוּר מחודש (new zoning). האִזּוּר המחודש מבוסס על ההמשגה של מרחב מיקוח ואבות-הטיפוס המרכזיים שזוהו: מרחב-נדל”ן, מרחב-קהילה ומרחב-מקום.

מהו האִזּוּר הקיים ומהו האִזּוּר המחודש?

אִזּוּר הוא שם לתהליך הקצאת קרקעות לפי ייעודי קרקע, מגורים, תעשייה, מסחר וכו’. הגישה של האזור התפתחה בתחילת המאה ה-20 על רקע המהפכה התעשייתית. בתקופה זו, בשל העדר מדיניות ברורה בנוגע לשימושים תעשייתיים ולבעיות של זיהום והיגיינה, עלה הצורך בכלי שיבחן את היחסים בין השימושים השונים ויקצה קרקע בהתאם. גישה זו עדיין מנחה את המתכננים וקובעי המדיניות, אבל זו גישה מיושנת מאוד.

כיום, ראוי שהאִזּוּר יושתת על הגדרה רחבה והוליסטית יותר, שמתייחסת לאתגרים של המאה ה-21 בהתמודדות עם מצאי קרקע מתכלה, בעיות אקלים, שינוי באורחות החיים והמהפכה התעשייתית הרביעית. אתגרים אלו אינם מאפשרים את הקיום של האזור המסורתי, שבפועל נסדק בתהליך זוחל. לכן יש מקום לחשוב מחדש על כלי זה ולהטעין אותו במשמעויות חדשות.

האִזּוּר המחודש לא יושתת על שימושי קרקע אלא על ההמשגות המגוונות של המרחב והחיים בו. לפי גישה זו, ראוי לקדם: (1) תהליך של אִזּוּר מחודש המבוסס על המרחבים השונים – נדל”ן, קהילה ומקום; (2) הגדרות לכל אב-טיפוס של מרחב בנוגע לתהליך ההתחדשות העירונית, אופן ההתערבות והכלים המתאימים; (3) שלד עירוני – תכנוני המתייחס ליחסים בין המרחבים השונים וממשיג יחסים אלו מחדש.

היתרון של חשיבה מסוג זה הוא המעבר מהסתכלות מתחמית בעיר לראייה רחבה והוליסטית, שמבחינה בין המרחבים השונים בעיר; בין אזורים בעלי חשיבות וקיום כמרחבים שימושיים, שכיום חיות בהם קהילות וקבוצות, לבין אזורים שניתן להגדירם במובהק כאזורי נדל”ן, כמרחבים בעלי ערך חליפי גבוה. התייחסות זו תעודד חשיבה יצירתית על תהליך ההתחדשות העירונית ותאפשר מעבר מן התפיסה האחידה והגנרית של המרחב הבנוי וגם תקל על המערכות הקיימות, אשר קורסות תחת הנטל של תהליכים עקרים ופרויקטים שאינם מתממשים בשל העדר ניתוח מושכל של המרחב.

לבסוף, התחדשות עירונית היא תחום שימשיך להעסיק אותנו בעשורים הקרובים. ההמשגה של המרחב כמנעד של מרחבי מיקוח והאִזּוּר של המרחב העירוני סביב מושג זה מסייעים להבין את המרחב כזירה מרובדת ורבת-פנים שמתקיים בה מאבק מתמיד ושיש בו גם מקום לשינוי. כאמור, גישה זו מאתגרת את רוב המחקרים, שנוטים לבחון את יחסי הכוח במנותק מההמשגה של המרחב ולכן נשארים כלואים ברעיונות של משא ומתן, פרוצדורות ומעמד התושבים בתהליך התכנון. הדרך היחידה למוצא מן המצב הקיים בתהליך ההתחדשות העירונית היא להמשיג מחדש את המרחבים, להבין את משמעותם ולקדם בהם פעולות מרובדות. אם נאמץ את האִזּוּר המחודש נצליח להסיט את המגמה המואצת של הסחרת הסביבה באמצעות סל כלים מצומצם, המבוסס על אסדרה אחידה ושיטות עבודה של תכנון רציונלי שנשען על אינטרסים כלכליים. ארגון השלד העירוני סביב סביבות החיים ומאפייניהם הוא גישה רלוונטית בעידן של שינוי באורחות החיים ובדפוסי הצריכה, התעשייה והפנאי.

אם נאמץ את האִזּוּר המחודש, בישראל של העשורים הבאים יתקיימו זה לצד זה מרחבי-נדל”ן, מרחבי-קהילה ומרחבי-מקום, ואולי אף מרחבים חדשים אחרים שטרם הומשגו. אם לאו, ישנה סכנה שניוותר עם מרחבי-נדל”ן בלבד. אמנם הדרך לאִזּוּר המחודש עוד ארוכה, אך לא בלתי אפשרית. על מנת להגיע ליעד זה, המדינה, הרשויות, המתכננים והתושבים חייבים להבין את המרחב, להכיר לעומק את האנשים החיים בו ולהשכיל לגבש כלים חדשים ולקדם המשגות חדשות אשר יתמכו במקום ובתושביו. השינוי מתחיל בהמשגה ובתודעה חדשה על המרחב והמקום שבו אנו חיים.

לרכישת הספר באתר רסלינג | לקריאה נוספת על הספר