מהו יופי בתכנון עירוני? מה מקדם את היווצרותו ומה פוגם בו? רשימה זו, שנייה בסדרה, סוקרת את עיקרי הדו”ח האנגלי ‘לחיות עם יופי’ ששואף להתוות מדיניות תכנונית מבוססת יופי.

הדו”ח1 ‘לחיות עם יופי’ התפרסם באנגליה בשנת 2020. יש להבין תחילה את ההקשר הפוליטי שלו: הממשלה השמרנית באנגליה מתמודדת בעשורים האחרונים עם אתגר פוליטי מתמשך של משבר דיור, כשמחירי הדירות מטפסים מעבר להישג ידם של צעירים. השמרנים זקוקים לקולות הצעירים ולכן מעוניינים להגדיל את היצע המגורים עבורם. ואילו בעלי הבתים העשירים והמבוגרים יותר, התומכים המסורתיים במפלגה השמרנית, מתנגדים תדיר לעיצובים דלים וסטנדרטיים ש”נבנים לשום מקום, אך נמצאים בכל מקום”. על רקע זה הוחדר המושג יופי למסמכי מדיניות התכנון במדינה, בציפייה שפיתוח יפה יעורר פחות התנגדויות. כלומר השימוש במושג יופי נכרך במטרה פוליטית של השמרנים, שמעוניינים לפתור את משבר דיור וכך להגדיל את התמיכה במפלגתם. חשוב גם להכיר את מי שמונה לראשות הוועדה: הפילוסוף השנוי במחלוקת, סר רוג’ר סקרוטון, שכתב על יופי וארכיטקטורה מנקודת מבט שמרנית וניקולס בויז סמיט, יועץ מדיניות שמרני, מייסד ארגון Create Streets,2 שכתב על הקשר בין עיצוב עירוני לרווחה, קיימות, שגשוג ותמיכה בפיתוח.

תוכן הדו”ח ‘לחיות עם יופי’

המושג יופי מופיע כבר בפתיחת הדו”ח3 כאשר מחבריו אומרים שהם מציעים מסגרת תכנון ופיתוח חדשה שלה 3 מטרות: לבקש יופי, לסרב לכיעור ולקדם ניהול ואחזקה (Stewardship). בלבקש יופי כוונתם שיופי הוא המדד שכל פיתוח חדש צריך לעמוד בו. והוא מכיל כל מה שמקדם חיים בריאים ומאושרים, כל מה שהופך אוסף של מבנים ל’מקום’, כל מה שהופך ‘כל מקום’ ל’מקום כלשהו’ ו’שום מקום’ ל’בית’. מחברי הדו”ח טוענים שאנשים נדחים מכיעור שפירושו מבנים שאינם ניתנים להתאמה, שאינם בריאים ומצודדים, ומפרים את ההקשר שבו הם ממוקמים. מבנים אלו הורסים את תחושת ה’מקום’, ה’בית’ ורוח הקהילה. בניהול ואחזקה כוונתם להגנה והעצמת הסביבה הבנויה והטבעית השלובות זו בזו, לטובת הקהילות. טיפול, שיקום וחידוש היישובים, לרבות טיפול ב’מקומות שנותרו מאחור’. שלושת המטרות חייבות להיות מוטמעות במערכת התכנון ותהליכי הפיתוח, באופן שיתמרץ יופי וידחה כיעור.

ניתן לראות שכבר בפתיחה מחברי הדו”ח יוצרים זיקה בין המושג ‘יופי’ למושג ‘מקום’, וכורכים את שינהם עם סוגיות חברתיות, קהילתיות וסביבתיות. על מהלך מחשבתי זה נשען הדו”ח כולו. המושגים ‘מקום’, ‘שום מקום’ ו’עשיית מקום’ הם מושגי מפתח בדו”ח ומוכרים מהתיאוריה של עיצוב עירוני שהתפתחה החל משנות ה-60, סביב הרעיון הלטיני של ‘רוח המקום’ (Genius Loci).

הגורמים לסביבות עירוניות לא יפות בימינו

מחברי הדו”ח מציינים דעה ציבורית רווחת לפיה “אנחנו בונים את הדברים הלא נכונים, במקומות הלא נכונים ובניגוד לרצון של האנשים”. עוד הם מציינים שעל פי מחקר אקטואלי כשלושה רבעים מהפיתוח החדש באנגליה למגורים הוא בינוני עד דל. לטענתם הבניה כיום פחות יפה בהשוואה לתקופה הג’ורג’יאנית (1840-1720) והוויקטוריאנית (1901-1837), על אף שאנגליה כיום עשירה יותר. מחברי הדו”ח מצביעים על שני גורמים מרכזיים שחוללו מפנה שלילי זה וקשורים להתפתחויות טכנולוגיות בעידן המודרני: האחד הוא הופעת המכונית, והשני, שקרה במקביל, הוא מהפכה בשיטות הבניה שבעטיה חל מעבר משימוש בחומרים טבעיים לחומרים מתועשים ומשיטות בניה מסורתיות לשיטות בניה מודרניות.

בתים מהתקופה הוויקטוריאנית (צילום:
mark harrington, Wikimedia)

אז מה המכונית חוללה? ישובים מסורתיים נבנו להליכה מתוך אילוץ. המעבר לשימוש במכונית שיפר את הנוחות אך גם יצר צורך בכבישים מהירים ענקיים ואספקה של מקומות חנייה רבים, בסביבת המגורים, התעסוקה ומרכזי הקניות. ערים שמכילות מכוניות נראות אחרת מהעיר המסורתית, והצורך בכל כך הרבה מקומות חנייה פוגע באיכויות של רחובות וכיכרות. המסחר ברחוב הראשי נזנח לטובת מרכזים מסחריים מחוץ לעיר, ומשרדים ומבני ממשל הופכים לפארקים לעסקים מבודדים. דבר זה פוגע בהליכתיות ועירוב שימושים. גם בתוך הערים, במקום להתאים את המכונית לרחוב, הרחוב העירוני הותאם למכונית, והפך ל’מעבר’ ולא ‘מקום’ לשהייה.

מה השינוי בשיטות הבניה חוללה? חלק ניכר מהאופי של הישובים הוותיקים באנגליה קשור לחומרים ששימשו לבנייתם: לבנים יצוקות, זכוכית מנופחת, ברזל יצוק, אלון, צפחה, אבן גיר, כורכר, עופרת וסכך. אנשים לא השתמשו בחומרים האלו בגלל יופיים אלא משום שהיו פרקטיים וזמינים. לחומרים אלו יש טקסטורות מגוונות שמעניקות להם אופי, ולדעת מחברי הדו”ח קל לבנות איתם יפה גם בלי כוונה כזו. המהפכה התעשייתית והמדעית הניבו מגוון חומרים חדשים: בטון מזוין, פח גלי, בלוקים, פלדה, פלסטיק, משטחי זכוכית ועץ מעובד. מחברי הדו”ח סבורים ששימוש בחומרים אלו אמנם מאפשר הישגים טכניים מדהימים, ובהחלט ניתן לבנות מהם יפה, אך זה קורה לעיתים רחוקות.

צילומי מסך מתוך הד”וח המדגימים את ההבדל בניצול שטח בין תכנון מוכוון הליכתיות לתכנון מוכוון שימוש ברכב פרטי

בנוסף, היתה המשכיות. כך למשל, הדגם הבסיסי של הבית האנגלי, שנוצר במאה ה-17, התבסס על דגמים מרומא ופירנצה. במשך מאתיים שנה הבתים באנגליה עקבו אחר מודל זה, תוך התאמות לתקציב וזמינות החומרים המקומיים. המשמעות היא שבבניה יזמית היה ידוע איך הבתים יראו והצלחתם האסתטית היתה כמעט ודאית.4 לעומת זאת כיום אדריכלים אינם מוגבלים למסגרת וסגנון נתונים מראש, ולדעת מחברי הדו”ח, זה מקשה על משימתם. הם נאלצים לעבוד ללא סגנון ברור או להמציא סגנון לכל פרויקט, במקום להישען על מסורות בניה. אמנם אדריכלים רבים התמודדו עם אתגר זה בהצלחה, אולם לטענתם ‘הממוצע האסתטי’ ירד: אין ספק שפארק עסקים ממוצע כיום נופל ביופיו מהרחוב הממוצע מהמאה ה-18.

שיטות בניה מודרניות הביאו לדה-הומניזציה של מקומות כשהארכיטיפים הישנים הוחלפו בטכנולוגיות וחומרי בניה שמיוצרים בקלות. התוצאה היא מבנים ללא קשר קוהרנטי למבנים שכנים, שאינם עמידים ויפים ובמקרים רבים גם עזובים.

הוועדה מכירה בכך ששתי מגמות אלו בלתי הפיכות, ודוחה את המחשבה שיש רק סגנון אחד אפשרי לבניה. הם מציעים לשמר את יתרונותיהם ולהתגבר או להפחית את הקשיים. אין בכוונתם לדחות את העולם המודרני אלא לפעול להאנשתו, באמצעות מערכת התכנון.

צילום מסך מתוך הדו”ח ממחיש את הפער בין ערים חיות לערים מתות בבריטניה

עקרונות תכנון ועיצוב עירוני שיוצרים סביבות עירוניות יפות

הוועדה חקרה מה הופך ערים ליפות באמצעות איסוף מידע מקבוצות מיקוד, המגזר השלישי, חוקרים באקדמיה, פניות בנושאי תכנון לשלטון המקומי של יזמים, אדריכלים ובעלי קרקעות, מתוכניות מוצלחות יותר ופחות, מתוכניות ומסמכים של ארגונים ממשלתיים ולא ממשלתיים שקשורים לתהליך התכנון. מחברי הדו”ח גורסים שמכל אלה נוצרה הסכמה רחבה לגבי מה שאנשים מעריכים עיצובית בפיתוח חדש והאופן שבו יופי עירוני מובן. את הקונצנזוס הזה הם מסכמים ב-9 עקרונות:

  1. נוף עירוני כשלם שגדול מסך חלקיו. יש לקדם יצירה מתחמים עם בינוי רציף לאורך רחובות ומסביב לכיכרות להבדיל מפיזור של יחידות. רחובות יוצרים רשת מקושרת וזרימה למרכזים אזרחיים ומרחבים ציבוריים. כדי ליצור מקום, כל מבנה צריך להשתלב בחלל שבו הוא נמצא והמבנים צריכים להישזר, כפי שהרחובות של יישובים עתיקים נשזרו למרקם רציף והליך. מקומות נוצרים על ידי ארכיטקטורה של חיבור ולא אטומיזציה.
  2. עירוב שימושים. יש לשלב בין מגורים, מסחר ומבנים אזרחיים. בשכונות הוותיקות בערים באנגליה, ההליכה רווחת לענייני יומיום מגוונים. לשכונות אלו יתרונות נוספים: בריאותיים (עידוד ההליכה), סביבתיים (צמצום השימוש במכונית), וחברתיים, היות שמרחבים אלו מלאים בחיים בהם זרים הופכים לשכנים ונוצרת קהילה. לעומת זאת בתכנון המיועד למכונית, ישנה הפרדה בין מגורים, לפארק עסקים ומרכזי קניות, עם כבישים שמחברים ביניהם. מלבד ההשפעה השלילית על הבריאות, נראה שההפרדה המרחבית פוגעת בחיוניות העירונית.
  3. גמישות והתאמה. סביבה בנויה בת קיימא היא כזו שהמבנים בה ניתנים להתאמה לשימושים משתנים, ואכלוס באופנים שונים של שכירות ובעלות. היכולת של בניין להתקיים מעבר לייעודו המקורי היא חלק ממה שמחברי הדו”ח מתכוונים ליופי. למשל, בעשורים הקרובים יותר אנשים צפויים לעבוד מהבית ומבני המגורים צריכים להיות מסוגלים לקבל התאמות לשינוי זה באמצעות הסבת שטחים לחללי עבודה. דוגמאות מוצלחות ניתן למצוא בעיירות מסורתיות שמבנים רבים בהם הוסבו משימוש מסחרי למגורים או ממגורים למבנה ציבורי וחוזר חלילה. מחברי הדו”ח סבורים שגם כיום מבנים צריכים לעמוד בסטנדרטים דומים של הסתגלות, בשל העלות הסביבתית הגבוהה של בנייה והריסה. גמישות והתאמה מבחינתם הן חלק בלתי נפרד מניהול.
  4. דיור בהישג יד ובסטנדרט הולם. על אף מעורבות והשקעה ממשלתית, בעלות על דירה ממשיכה להיות מעבר להישג ידם של רבים באנגליה. הוועדה טוענת שיש צורך דחוף בדיור בהישג יד לא רק עבור בעלי הכנסה נמוכה אלא עבור מעמד הביניים העובד שנדחק משני קצוות שוק הדיור. בסקירה היסטורית של הדיור הסוציאלי באנגליה מתארת הוועדה את ההצלחות לצד הכישלונות: בסוף מלחמת העולם השנייה, מדינת הרווחה סיפקה דיור סוציאלי בסטנדרטים גבוהים שכלל גם חיי קהילה. אולם בהמשך הממשלה העדיפה כמות על חשבון האיכות והצליחה לשכן כמות עצומה של משפחות בבתי מגורים חדשים. לאחר מכן הוקמו ‘שכונות עוני אנכיות’ שנבנו ונוהלו גרוע, דבר שהוביל לבידוד ופשע. בעשורים האחרונים הופקו לקחים מטעויות העבר ודיור בהישג יד נבנה על-ידי אגודות דיור בסטנדרטים גבוהים יותר בהשוואה לחלק ניכר מהדיור היזמי. יחד עם זאת, המחסור במגורים גרם ליזמים אופורטוניסטיים לנצל לרעה את זכויות הבניה וליצור סביבות מגורים באיכות נמוכה ביותר.
  5. כבוד למורשת וייחודיות מקומית. אופיו של מקום, כמו של האדם, מתפתח לאורך זמן, והמבנים הישנים מעניקים לאופי המקום עומק ומורכבות שקשה להשיג בפיתוח חדש מאפס. ייחודיות מקומית קשורה למורשת. באזורים שונים באנגליה היה שימוש באבן המקומית הנגישה, למשל אבן גיר אפורה בקוטסוולדס, אבני חול צהבהבות/אדמדמות בלנקשייר. באזורים אחרים יצרו מהחמר המקומי לבנים אופייניות. בתים בדרום-מערב ואזור הגבול לרוב מחופים טיח, ואילו בחלקים אחרים באנגליה הלבנים חשופות. השימוש בחומרים ומסורות בנייה מקומיים מעניקים לכל אזור במדינה אופי אדריכלי ייחודי שנוצר במקום ספציפי ולא ב’כל מקום’. אולם רגישות זו חסרה לעיתים קרובות בבניה למגורים ומסחר מחומרים מתועשים. מחברי הדו”ח מבקרים את ‘קופסאות הזכוכית’ וממליצים שהבניינים החדשים יהיו רגישים למורשת ויתרמו לעיצוב האופי והייחודיות המקומיים.
  6. כבוד לטבע. מחברי הדו”ח סבורים שרגישות לנוף ולסביבה הטבעית חסרים בפיתוח חדש. המרקם העירוני צריך לעקוב אחר קווי המתאר הטופוגרפיים ונתיבי המים הטבעיים. כמו למשל טרסות אבן הגיר בבאת’ שמדגישות את המתלול. מעבר ליופי, רחובות עשירים בעצים, גדרות חיות ושטחים ירוקים יוצרי בתי גידול לציפורים וחרקים וכך העיר תהיה מערכת אקולוגית טובה יותר.
  7. כבוד לקהילה המקומית. לאנשים יש העדפות חזותיות, שאינן שרירותיות, וראוי לכבד אותן שכן הן משקפות את תחושת היופי הרווחת. הקהילה שמתגוררת במקום היא זו שיכולה להעריך את הייחודיות, האופי והמורשת שלו. מחברי הדו”ח סבורים שאנשים נקשרים לחומרים מקומיים ולמסורות בניה עממיות שמשתלבות בנוף, ומציינים גוף גדול של מחקר אודות ההשפעה של בנייה עכשווית על בריאות גופנית ופסיכולוגית, שחושף מתאם בין כיעור למצוקות נפשיות.
  8. ניהול ואחזקה (Stewardship). השכונה היפה ביותר יכולה להיהרס אם היא לא מטופחת ומתוחזקת. מחברי הדו”ח מצטטים מחקר שנערך בבריטניה ב-2015 לפיו מה שחשוב לבריטים זה: פחות פסולת, ונדליזם, גרפיטי, פשע ומבנים מוזנחים. בנוסף הם מסבירים שחללים ציבורים שנראים נטושים או לא מטופחים נוטים להינטש על-ידי האוכלוסייה המקומית וההתדרדרות פוגעת בסוגים נוספים של יופי. וממליצים לפתח מודל של ניהול ואחזקה, ולהקצות משאבים לתחזוקת מרחבים ציבורים ושימרת המראה הכללי של השכונות.
  9. דמוקרטיה. מחברי הדו”ח מדגישים שאנשים רוצים קול בקבלת החלטות תכנוניות: מה צריך להיבנות, איך התוכנית נראית, מיקומה, כמות הבתים והאם מדובר בשיפור או הרעה של הסביבה. הם ממליצים להעניק לציבור קול בהחלטות תכנוניות כבר מתחילת תהליך התכנון, ולהתאים את התכנון לצרכים ולרצונות של הקהילה המקומית. אנשים מעוניינים בביטחון שהפיתוח החדש יוסיף ליופי ולאופי המקומי. מעורבות הציבור חשובה לכלל השחקנים המעורבים, לרבות השלטון המקומי והיזמים, שכן היא תסייע לקהילות לקבל פיתוח חדש.
צילום מסך מתוך הד”וח

אין ספק שב-9 עקרונות אלו הוועדה מגלה דאגה לכלל החברה ומחזקת את תפקידה של מערכת התכנון כמי שמייצגת אותה. בדו”ח מוסבר שיש כאלה שתלויים באחרים כדי להגדיר ולנסח את הבעיות. ושאנשים רבים מעריכים את מערכת התכנון דווקא משום שהיא משחררת אותם ממחאה מכבידה, ורואים בה את הגורם שיגן על האינטרסים שלהם. דיוני התכנון עשויים להישלט על יד אלה שיש להם יותר משאבי זמן וכסף, ממעמד חברתי גבוה או קבוצות דומיננטיות. לכן הוועדה מדגישה כי תהליך התכנון חייב להיות פתוח למעורבות ציבורית רחבה ככל האפשר, וכן לייצג את האינטרס הציבורי גם של קהילה מקומית מהוססת או נעדרת.

בהמשך הדו”ח מובאת תכנית פעולה לקידום המטרות והעקרונות ומכילה: הגדרת יעדים, 8 תחומי שינוי ו-54 המלצות מדיניות אופרטיביות ליישום השינוי הרצוי.

האם סדר היום שלהם אכן יצליח לקדם את כלל החברה? ברשימה האחרונה, אתייחס לשאלה המכרעת את מי משרת סדר היום הזה.

  1. The report of the Building Better, Building Beautiful Commission. (2020). Living with Beauty. England. ↩
  2. ארגון ‘יצירת רחובות’ הוקם כדי לסייע בפתרון משבר הדיור ולעזור לשכונות, קהילות, בעלי קרקעות מועצות מקומיות ויזמים ליצור ולנהל מקומות יפים וברי קיימא (מתוך אתר הארגון). ↩
  3. לצורך הכנת דו”ח נערכו 12 מפגשים של הוועדה והיועצים, ביקורים ב-20 אתרי פיתוח ומגורים, ראיונות עם 155 מומחים, 3 מחקרים לאיסוף מידע, 73 תגובות לבקשות להוכחות, 67 תגובות לסקר אונליין ו-8 קבוצות עבודה שהתארחו ב-15 מפגשים. ↩
  4. שכונות בלומסברי, מרילבון וקנזינגטון ורובע איסלינגטון שבלונדון מעידים על ההצלחה של מנגנון בניה זה. ↩