מהם המרחבים הציבוריים שלנו? מה אנו עושים בהם? כיצד המרחב הציבורי בישראל הוא מראה ושיקוף של מי שאנחנו? רשימה ראשונה בסדרה.

המרחב הציבורי הוא לא מרחב בתוך העיר אלא העיר עצמה. ויטו אקונסי.

סדרת הרשימות הקצרה היא הצצה למרחבים ציבורים שונים בישראל. המרחב הציבורי אינו תמיד משותף או משתף אבל בהחלט מעורר מחשבה. לרוב, חוקרים מתחום הפילוסופיה וסוציולוגיה עסוקים באופן משמעותי בנושאים של השתתפות פוליטית ומתעלמים מהמטריאלי, מחיי היום יום, מאינטראקציה בין אישית.  אבל המרחב הציבורי הוא תמיד ההצטלבות שבין המטריאלי והלא-מטריאלי, בין האדיאל לממשי, והצטלבות זו מאירה את האפשרויות והמגבלות הנכפות על המרחבים הציבוריים. סדרת רשימות זו היא אוסף של נרטיבים קצרים שמהווים תזכורת עבור מתכננים ואדריכלים וגם אנשים מן השורה, כי המרחב הציבורי בימי שקט ובימי מלחמה הם הזירה המשמעותית ביותר שלנו כחברה.

המרחב הציבורי היומיומי אינו מתיימר, הוא לעיתים מוזנח בקצוות ודהוי אבל הוא חלק מהחיים של כולנו. לכל אחד מאיתנו יש רחוב, מרכז, סביבה כזו. אנו לוקחים אותה כמובן מאליו. אבל היא אינה כזו, היא מיידית וחומרית ומשפיעה יותר מכל על ההרגלים שלנו. לכתיבה על מרחבי היום יום תרם לא מעט מישל דה סרטו, שראה במרחבים הללו הזדמנות של היחיד לפעול ולאתגר את הסדר הקיים. לכן במובנים רבים אלו מרחבים של תקווה המציבים את היחיד במרכז.

אלונה קאופמן/ מרחב דרכטן קריית אונו

אני יושבת על הספסל ליד מתקני המשחקים. חם. מאוד חם. הורים מותשים נודדים בין המתקנים לספסלים, בין הטלפון לילדים. הקטנטנים מתרוצצים יחפים בשולי רחבת המתקנים, על הריצוף הקשיח עשוי האבן, ומלחיצים את הוריהם פן ימעדו ויפצעו ממנו. אני מסתכלת מסביב, אמא ובת, יושבות בצל על ספסל הפסנתר הציבורי ומתרעננות מטעמו של ארטיק לימון. משוחחות וצוחקות, ואני מחייכת מרגע קסום זה.

ארטיקים וגלידות בכל מקום. נערים שכובים על נדנדות ערסל מצחקקים ומלקקים גלידות, אבא עייף צועד ברחבה המרוצפת עם שקית ארטיקים מרשרשת ואחריו שובל של ילדים רצים ונרגשים, הנה עוד רגע יקבלו טעם טעים. אני הולכת לכיוון שורת החנויות. שלט ורוד גדול תופס את העין וכנראה גם עין כל ילד ובו כתוב “סוכריות קופצות- ארטיקים וגלידות במחיר סיטונאי”. נדמה שחנות זו היא זו שמכתיבה את כיוון התנועה במקום. אליה קודם מגיעים וממנה הלאה ממשיכים.

יחד איתה ניצבות בשורה כ-10 חנויות, זו לצד זו ושאינן קשורות זו לזו; חנות חיות, ממתקיה, מאפיה, מרפאה, פיצרייה, מספרה, חנות דגים, מכבסה. המכנה המשותף היחידי ביניהן הוא השורה. ממול השורה מקלט ורוד, מתוכו בוקעים קולות באסים עמומים המכתיבים איזשהו קצב לאווירה. בפתחו אנדרטה ופינת ישיבה לזכרו של חייל בן העיר. אני שואלת את עצמי למה דוקא כאן והאם באמת יושבים כאן? אני צועדת לרוחבה של הרחבה המרוצפת, שורה של צאלונים ותיקים ירוקים ופרחים אדומים בצמרותיהם, מסתירים את החנויות, וכאילו יוצרים בכוח הפרדה בינן לבין הרחבה. אימהות וילדים מתקבצים בשולחנות העץ, ממתינים לפיצה בקרטון עם המיץ.

אני רוצה להגיע לגן הזיכרון הסמוך, עוברת דרך החצר האחורית של המרכז, חצר מלוכלכת וישנה, וממולה פתאום מבנה אסתטי למדי ובו מספרה ומכון יופי. אסתטיקה מול זוהמה. צועדת לאורך המדרכה הצרה, משמאלי חומה ירוקה מקושטת של בית מגורים, מימיני כביש פעיל למדי. הגעתי לגן הזיכרון, משטחי דשא גדולים ובודדים. ריק, אין אף אחד. גם צל אין. ברושים בודדים מפוזרים עומדים גבוהים וזקופים והשמש קופחת ביניהם. האנדרטה רחוקה אך גדולה עשויה מעמודי פלדה העומדים איתן ומסבירים על מה ולמה יש כאן גן. בקצה הגן עוד מקלט. אליו הגיעה הצוללת האדומה. מרכז מוסיקה ליוצרים צעירים בעיר. אולי הפעילות בפנים מביאה איתה חיים. ממול הגן מבני עירייה ישנים, בין עצים וצמחיה עבותה, עדות נוספת לוותק של המרחב.

הילה ברגר און/ ספורטק רעננה

שבת בערב, והמקום שוקק חיים. האווירה ספורטיבית ומהנה. הרוב כאן גברים, מאורגנים בקבוצות. המתקנים, השבילים והמדשאות פחות הומים, אך גם הם לא לגמרי ריקים. אני הולכת ממזרח למערב, מתחילה במגרש הכדורגל/סל המקורה. על כל אחד מהסלים והשערים יש קבוצה שמתאמנת: קבוצת נערות, שני ילדים בני 10~, אבא ובן, בן 5~ באימון בעיטות לשער. משפחות דתיות פוסעות על השביל, גבר בטיול עם הכלב, משפחה צעירה עוזבת את אזור המתקנים. שני שולחנות הפינג פונג פעילים, באחד אבא משחק עם שני בניו, הצעיר כועס כי ‘לא מביאים לי’. במגרש הכדורגל/סל השני המצב די דומה למגרש הראשון. בשלב מסוים מגיעים אם דתייה וחמשת ילדיה וקולעים לסל. במגרשי הכדורעף האווירה כיפית ומשוחררת, אולי בגלל חול הים. באחד משחקים חמישה נערים ‘טופ לס’, בליווי מוזיקה קצבית, הם נראים מקצועיים וסימנו את גבולות המגרש עם רצועות. במגרש השני משחקת משפחה ואני שמחה לראות ייצוג נשי של אם ובת.

בהמשך מגרשי הדשא הסינטטי הגדולים. באחד משחקת קבוצת מבוגרים סמי מקצועית. ילד שכנראה התלווה לאביו, יושב עם הנייד בשולי המגרש. כאן האווירה קצת עצבנית, נשמעות קריאות כמו ‘צא קדימה, למה אתה עומד?!!’. גבר דתי מבוגר צופה במשחק מהספסל שבחוץ, ומספר לי שזה עוזר לו להעביר את הזמן עד צאת השבת. מסתבר שהוא בן 79, נולד וגדל ברעננה, שיחק בהפועל פרץ רעננה שהיו הקבוצה ‘השכונה’ לדבריו, יחסית ל’הפועל רעננה האשכנזים’. במגרש המערבי שלושה נערים בני 13, מדווחים לחברים שהמגרש פנוי ושיביאו כדור.

הולכי רגל בודדים פוסעים בשבילים, סב עם נכדו, קבוצת דתיים צעירים. בהמשך גינה עם ספסלים ושולחנות קק”ל. אני מופתעת לראות שני עובדים זרים פיליפינים. הם נראים לי בודדים, ואולי קצת עצובים, כל אחד שקוע בנייד שלו. במתקני הכושר שני צעירים באימון אישי של קרב מגע, ומבוגר באימון עצמי. בקצה, במתחם ישן עם מתקני ברזל מוזנחים יושב אדם לבד עם הנייד.

רוני בירו/ שדרות בת גלים חיפה

יום שישי 9:00. אני יושבת בבית קפה בתחילת השדרה. הגעתי בפתיחה אבל מהר מאוד מתמלא, מצד שמאל בית קפה נוסף מלא עד אפס מקום, תור ארוך של אנשים יוצא החוצה. הזמנתי כריך טבעוני במחיר מופקע. השולחן פונה לכיוון הים, כל הרחוב מלפני, אני מסתכלת לכיוון הים ונתקלת ברצועת דקלים, עמודי חשמל ביניהם, חוטי חשמל רבים מתנדנדים, ולבסוף קיר בטון גדול הכולל ציורי גרפיטי, שלט להחזרת החטופים על מבנה הקזינו הנטוש. לא ניתן לראות את הים, אבל בהחלט אפשר להרגיש את קרבתו. רוח נעימה, ריח, גולשים חוזרים מחזיקים גלשנים גדולים, גברים בבגד ים, נשים בבגדים קצרים. תנועה ערה של אנשים, תיירים לבושים בז’, אמא ובת שחזרה מהצבא שותות קפה, אנשים מטיילים עם כלבים, עסקים סגורים לצד עסקים פתוחים, או בעבודות. לידי נשים מזהות את השולחן ליד ומרכלות. תחושה נעימה, בטוח, מוכר, חי.

יום שישי 21:00. אני עומדת באותו מקום, שקט, אדם הולך עם הכלב, הכל סגור, אני לא נשארת הרבה זמן.