ספורט והמרחב הציבורי

בעשורים האחרונים, בניגוד לתהליכי הפרטת העיר, שהביאו לפיחות במעמדו של המרחב הציבורי, מתרחשים תהליכים חברתיים לתביעה מחודשת של המרחב. הטמעה של תרבות הפנאי ופעילות פיזית במרחב הציבורי מוכרת כאמצעי להשגת רווחה – Well Being, שנובעת מהשילוב בין פעילות פיזית ליחסים חברתיים. בהקשרים אלו פרקטיקה של ספורט עשויה לשמש כלי להתחדשות בעלת ערך חברתי אינטגרטיבי¹.

ברשימה הראשונה אתייחס ליחסים המורכבים בין פרקטיקות של ספורט והמרחב הציבורי כפי שבאים לידי ביטוי בספרות. ברשימה השנייה, אדון במקרה של ספורטק רעננה. באמצעות מחקר איכותני, המבוסס על תצפיות שטח וראיונות עומק עם שחקני מפתח שמנהלים או משתמשים בספורטק, אבחן את יחסי הגומלין בין פרקטיקת ספורט, הרשות המקומית והציבור.

פרקטיקת ספורט והמרחב הציבורי

מחקר היחסים בין ספורט לעירוניות בוחן את ההתפתחות, היצירה והשימוש במרחבי ספורט ונופש לאורך ההיסטוריה: האופן שבו הם מעצבים ומעוצבים על-ידי יחסי מגדר ומעמדות, כיצד הם משקפים או מחזקים מגמות ושינויים בפעילויות הספורט והפנאי ואיזה תפקיד ממלאים השחקנים המעורבים – השלטון המרכזי, השלטון המקומי ועמותות בתכנון וניהול מרחבי ספורט. המחקר עוסק בשאלות: מה ההשפעה של ספורט על היצור והשימוש בשטחים פתוחים – האם הוא מקדם סגרגציה חברתית במרחב, ומדיר את מי שלא עוסק בספורט, נשים ומיעוטים אתניים? או שיש לו תפקיד אינטגרטיבי? וכן מהם היחסים בין ספורט למרחב הציבורי – האם הוא נוטה לעודד הפרטה של המרחב?².

למעשה, היסטוריונים של ספורט היו הראשונים לתעד, באמצעות מקרי בוחן של ערים ספציפיות, שהתפתחות של ספורט והתפתחות אורבנית שלובים זה בזה. וכן שספורט קודם הן כאמצעי למפלט מבעיות עירוניות והן כמתודה לבניה קהילות עירוניות. מדעי החברה זיהו למעלה ממאה ענפי ספורט, אותם ניתן לסווג לארבע קטגוריות: ספורט עממי מאורגן, שעיקרו ספורט קבוצתי; ספורט תחרותי בינלאומי; ספורט מסחרי; ספורט אינדיבידואלי בלתי פורמלי. בהתאם לקטגוריות אלו ניתן לחלק את הצמיחה של מרחבי ספורט בערים אירופאיות לשלושה שלבים, בווריאציות לאומיות שונות:

השלב הראשון, מהמאה התשעה-עשרה המאוחרת ועד שנות ה-20 של המאה ה-20, היה תקופה שבה הוקמו והתפשטו ענפי ספורט עממי מאורגן רבים. ברחבי אירופה, עלית הספורט העממי שיקפה את הביקוש שנוצר עקב תהליכי עיור, עליה ברמת ההכנסה, ריבוי בשעות הפנאי ומודעות לספורט כחיוני לבריאות. בתקופה זו החלה צמיחה איטית של אתרי חוץ לספורט ופנאי, עם מגרשי משחק שמוקמו לרוב בפארקים ציבוריים.

השלב השני, מ-1920 עד 1960, כלל ריבוי מאסיבי של אתרי ספורט עממי, לרבות מגרשים בפארקים עירוניים ישנים וחדשים, מגרשי ספורט מיוחדים, מגרשי ספורט בבתי ספר ומפעלים, הקמת בריכות שחייה ומתקני פנים. הביקוש הגבוה נבע מהפופולריות של הספורט לאחר מלה”ע ה-1 עם העלייה באיכות החיים, צמצום שעות העבודה, גישה חדשה לטבע ושיפור התחבורה הציבורית, ובהמשך הפרטית. לאחר מלה”ע ה-2 הביקוש למתקני ספורט גדל, וחלה עליה מסוימת בהשתתפות נשים אך עדיין בפיגור.

השלב השלישי, בשנות ה-70 וה-80, עם ההתפשטות המהירה של ספורט בלתי פורמלי ואינדיבידואלי וספורט מסחרי לצד ירידה בספורט העממי, הצע המתקנים לספורט בלתי פורמלי (כמו קיר טיפוס, משטחים להחלקת גלגליות ומסלולי ריצה) הוגדל, לצד הרחבת אתרי ספורט מסחרי כמו אצטדיוני כדורגל³.

מרחבי ספורט ומדיניות עירונית

במדינות רבות באירופה, השלטון המקומי היה הספק המרכזי של מרחבי ספורט ופנאי מסוף המאה ה-19. בראשית המאה ה-20 רשויות מוניציפליות ברוב מדינות אירופה עברו מטיפול בבעיות תברואתיות להתמקדות באנשים ובהרגלים שלהם. המטרה הייתה שמירה על בריאות האוכלוסייה העירונית, במיוחד של בני הנוער, וחיזוק עמידותה בפני מחלות על-ידי עידוד אימוץ הרגלים היגייניים ואורח חיים בריא ופעיל. כדי לאפשר שינוי רצוי זה, הרשויות העירוניות ביקשו לספק חינוך לבריאות תוך שיפור הגישה לשטחים פתוחים ואספקת מגרשי ספורט ציבוריים בהם ילדים ונוער יוכלו לשחק ולהתאמן. מגמה זו המשיכה בתקופה שבין מלחמות העולם, וביתר שאת לאחר מלה”ע ה-2, כשמדינות וערים ראו במרחבי ספורט ופנאי מרכיב חיוני בחברת רווחה חדשה, תוך הכרה בהשפעתם המיטיבה של ספורט וטבע.

בנוסף, התמיכה הממוסדת בפעילויות ספורט ומתקנים ביקשה לקדם את הלכידות החברתית ולהכיל קונפליקטים בחברה העירונית. פעילויות ספורט נתפסו כדרך יעילה למשמוע ותיעול התוקפנות לאפיקים מקובלים חברתית. בערים שלפני המלחמה ואחריה, בהן קבוצות חברתיות ופוליטיות שונות התמודדו על כוח והשפעה, פעילויות ספורט סיפקו מוצא בטוח למתחים. אולם בעוד מדיניות ספורט עממי נתפסה כאמצעי לריסון סכסוכים עירוניים היא הנציחה אי שוויון מגדרי. שכן לרוב גברים צעירים נתפסו כאיום על הסדר הציבורי, שיש למנוע מהם “להסתובב ברחובות”, ומגרשי הספורט במימון ציבורי תוכננו בעיקר עבורם.

העידן הנוכחי – ספורט זה העיר

באקלים הסוציו-תרבותי הנוכחי, הפרקטיקה של ספורט מייצגת את אחד ממנועי הפיתוח, בשל האיכויות המכלילות, הפונקציונליות והמרחביות שהיא מבטאת. קוגניצ’ני ווטורי (2020) טוענות שבעשורים האחרונים, בניגוד לתהליכי הפרטת העיר, שהפכו את המרחב הציבורי ל”אביזר” שתומך בפעילות מסחרית, התרחשו תהליכים לתביעה מחודשת של המרחב לצרכים חברתיים-קולקטיביים. בדינמיקה זו של דמוקרטיזצית המרחב הציבורי, פרקטיקת ספורט מהווה כלי חשוב בהתחדשות, בעלת ערך חברתי אינטגרטיבי, ועשויה לצקת שימושים ומשמעויות חדשות למרחב⁴.

שילוב של תרבות הפנאי במרחב הציבורי מקדם את “העיר הבריאה”: עיר שמאפשרת רווחה (Well Being), באמצעות אינטגרציה בין פעילות פיזית ליחסים חברתיים. פעילות ספורט נתפסת כיום כאמצעי להשגת רווחה פסיכו-פיזית וחברתית, על ידי קבוצות נרחבות יותר ויותר, שאינן בהכרח מקצועיות. שינוי זה בא לידי ביטוי מרחבי בצורת וסוג מגרשי הספורט, מאפיינים וציוד. צורות חדשות מפרשות ספורט באופן פחות רשמי ותחרותי. מגמות אלו מובילות ליצירת מרחבי ספורט שמשתלבים בקונטקסט העירוני ובפיתוח מחודש של אזורים מוזנחים קיימים⁵. המשחקים האולימפיים בפריז 2024 המחישו מגמה זו, כאשר תחרויות הספורט השתלבו במרחבים ציבוריים מרהיבים של העיר. העיר עשתה שימוש ייחודי באייקוניים של המרחב הציבורי כדי לתמוך במשחקים. בגישה בת קיימא, מכלילה ואף מהפכנית זו, פריז ניצלה את מלא הפוטנציאל של המרחב הציבורי הקיים, והנגישה באמצעותו את הספורט לציבור⁶. קמפיינים רבים, שהושקו בשנים האחרונות, מבקשים להרחיב את ההשתתפות בספורט, כדי להתמודד עם השמנת יתר, שהיא בעיה מרכזית בבריאות הציבור במערב, או כדי לשפר את איכות החיים של האוכלוסייה המערבית המזדקנת. אתגרים חדשים אלו מניעים את השילטון המקומי, במדינות רבות באירופה, לעשות מאמץ לתת מענה למגוון רחב יותר של תושבי ערים, לרבות נשים, קשישים ומיעוטים אתניים, בתחומי ספורט ופנאי שונים⁷.

בעשורים האחרונים, אספקת מרחבי ספורט ופנאי תפסה מקום בולט בשיווק של ערים. בשל התחרות הבין-עירונית המתעצמת בעידן הגלובליזציה, ערים רבות מבקשות למשוך תושבים על-ידי הצגתן לא רק כמקומות טובים לעסקים אלא גם כמקומות שטוב לגור בהם, עם סביבות מגורים אטרקטיבית שכוללת מגוון רחב של הזדמנויות ספורט ופנאי.

היבטים חברתיים בראייה ביקורתית

מרחבי ספורט עשויים להיות שנויים במחלוקת. המחקר הסוציולוגי על ספורט חושף כיצד פרקטיקות ספורט מערבות הכללה חברתית והדרה בו זמנית, וכיצד קהילות מנהלות משא ומתן על המתחים הללו מלמטה למעלה. מנגד, אליטות שלטוניות עושות שימוש מגויס בספורט לבניית האומה, שמתעלה על פערים חברתיים-תרבותיים. אליטות פוליטיות ברחבי העולם תמכו במאמצים עממיים ליצירת תחושת אחדות לאומית וקידום בריאות ופטריוטיות, כחלק מהנדסת חברה אידיאלית בתכנון העיר המודרנית. השאלה את מי משרת עיצוב הנוף העירוני סביב ספורט היא לכן שאלת מפתח במחקר הביקורתי. התובנות שעולות מבהירות שספורט הוא מרכיב משמעותי שמשתלב בחיי העיר הן עבור אליטות ששולטות ומשפיעות עליו והן עבור האנשים שעבורם הוא מייצג אורח חיים, מסורת, ייעוד וזהות⁸. 

סוציולוגים של הספורט ברחבי העולם ספקנים לגבי הרעיון שספורט יכול לפעול כפתרון לבעיות עירוניות כלליות. למרות שספורט עשוי לצור תחושת תקשורת בין אישית חשובה, הוא אינו משפר משמעותית את המציאות הכלכלית, החברתית והפוליטית של חיי היומיום העירוניים. ספורט הוא בעל משמעות ברמה האישית, ויכול לתרום ליוזמות אזרחיות, אך חשוב לזכור שהעיר אינה ישות אחידה המרוויחה באופן שוויוני ממדיניות הקשורה לספורט⁹.

במסמכי מדיניות נעשה שימוש נרחב במטאפורה של ‘גשר’ בהערכת ערכו החברתי של ספורט. מטאפורה זו מייצגת אידאלים של חיבור והכלה חברתית, לעומת תהליכים של הפרדה והדרה. ב-2001 לונג וסנדרסון סקרו את היתרונות החברתיים של ספורט במדיניות ציבורית: הגברת לכידות חברתית, זהות קולקטיבית ותרומה לרווחה וליכולות הקהילתיות. ספורט נחשב לא רק כגשר לחיים בריאים ומספקים יותר ברמה האישית, אלא גם כבעל יכולת גישור משוערת לחבר בין אנשים וקבוצות מרקעים שונים.

ורמולן מערער על תפיסה אוטופית זו וטוען שספורט עממי אינו מתפקד כגשר אלא כהטרוטופיה. הוא סבור שאתרי ספורט הם מקומות של ניגוד וסדרים חלופיים ושספורט מיצר חיבור והפרדה בו זמנית. מכיוון שספורט מטבעו נשלט על ידי כללים, הוא אמצעי נפלא לביטוי יצירתיות, מיומנות וכיף. פעילות במרחבי ספורט עשויה לסייע להתגבר על הבדלי גיל, מין ומוצא אתני. אולם היא לעולם אינה עוסקת בהכללה וחיבור בלבד, אלא בהדרה והכללה לסירוגין, לרבות קונפליקטים פוטנציאליים וממשיים הנלווים לתהליכים אלו¹⁰.

ברשימה הבאה נבחן כיצד התיאוריה באה לידי ביטוי במרחב הממשי, ובמקרה הגנרי של ספורטק שלונסקי ברעננה.