ספורט והמקרה של הספורטק ברעננה

הרשימה הקודמת עסקה במחקר על הספורט ומרחב הציבורי. ברשימה זו אתמקד בספורטק בעיר רעננה ואבחן חלק מן הרעיונות שעלו בתיאוריה. אבחן מי הציבורים שמשתמשים בספורטק, אל מול הרשות המקומית שמפתחת ומתחזקת, ואיך הם תופסים את המרחב. אסיים עם מספר המלצות.

לאורך השנים יושמה ברעננה הקצאת שטחים נרחבת לספורט עממי, ומתחמי ספורט מהווים כיום חלק משמעותי מהמרחב הציבורי. הספורטק נחלק לשני חלקים, ספורטק שלונסקי בו התמקדתי וספורט נווה זמר החדש יותר שמצפון לו. הספורטק נמצא בצפון מערב רעננה, בצד המערבי של צומת הרחובות הנשיאים וויצמן. בתפר שבין האזורים הוותיקים של העיר שהתפתחו משני צידי רחוב אחוזה, לבין שכונות חדשות יותר, שהתפתחו מצפון מערב. כלומר הוא עטוף בשכונות מגורים אך מרוחק ממרכז העיר.

לספורטק שלונסקי מראה פשוט, לרוב ירוק, מטופח ומתוחזק אך גם מיושן ולא מאוד אסתטי. מגרשי הספורט המגודרים מסודרים זה לצד זה בפינה הצפון מזרחית של המתחם, ועטופים בגינון עם דשא, עצים, שיחים ושבילים. המתחם מכיל גם שולחנות פינג פונג, מתקני משחקים לילדים ואזור מתקני כושר עגול ורחב. ברעננה רשת שבילי האופניים חלקית ומקוטעת, והיא אינה מאפשרת קישוריות טובה מרחבי העיר אל הספורטק ובין מוקדי הספורט העירוניים השונים. בנוסף, התנועה הערה ברחוב ויצמן קוטעת את הרצף הפיזי בין שני חלקי הספורטק והם לא נתפסים כשלם.

הציבורים בספורטק רעננה

רוב רובו של ספורטק שלונסקי הוא שטח ציבורי, הפתוח לכולם. מגרשי הכדורגל הם סמי ציבוריים שכן השימוש בהם כרוך בהזמנה מראש ותשלום לעיריית רעננה. המרחב פעיל מאוד ומשתמשים בו תושבי רעננה והסביבה, ממגוון קבוצות אוכלוסייה: מבוגרים/צעירים, חילוניים/דתיים, תושבים מקומיים/מהגרי עבודה. מרביתם גברים, ואילו הנשים משתמשות יותר בספורטק נווה זמר שמצפון. כסוג של ‘ציבוריים נגד’ ניתן להחשיב את אלו שעושים שימוש שונה מהשימוש המתוכנן, למשל ילדים ובני נוער שמסתננים בחינם למגרשים שבתשלום. משתמשים שאולי ניתן להחשיב כ’שקופים’ הם חברי קהילת מהגרי עבודה צפון אפריקאים (בעיקר אריתראים וסודנים), המתגוררים ברעננה, ומשתמשים במגרשי הכדורגל באופן קבוע, וכן תאילנדים והודים שמרבים להשתמש במתקני הכושר שבמערב המתחם.

הקונפליקטים הבולטים במתחם הם בעיקר סביב נושא הרעש ודמי הכניסה.

רעש – הספורטק מוקם בכוונה לצד כביש סואן כדי לבודד את שכונות המגורים מהרעש, אולם הוא בעצמו מהווה מקור רעש. כך נוצר מצב שמשתמשי הספורטק נמצאים בקונפליקט מול תושבי השכונה בסוגית הרעש. בעקבות תלונות שכנים, העירייה החליטה לצמצם את שעות הפעילות במגרשים, והיא פותחת אותם מאוחר יותר בבוקר, ומכבה אורות ונועלת מוקדם יותר בלילה. מנקודת המבט של המשתמשים הקונפליקט נראה מעט אחרת. הם מלינים על צמצום שעות הפעילות דווקא בשעות הפנאי הנעימות, וסבורים שהעירייה נוטה מידי לצד השכנים: “הייתי משנה את השכנים, פעם היה פתוח עד 23:00 בלילה. לא היו מכבים אורות ונועלים. עכשיו ישר מביאים אחראי ומעיפים אותנו.” יגאל, מנהל קבוצת הכדורגל הבוגרת, מודע למורכבות ולפוליטיקה המעורבת: “היחסים עם העירייה זה בעייתי. כי הם נותנים הכל – מגרש, תאורה, צוות תחזוקה קואופרטיבי. … מצד שני העירייה רוצה לרצות את כולם. הפשרה זה פתיחה ב-09:00, זו בעיה של ראש העיר מול הבוחרים. פנינו לעירייה במכתב מסודר (מעו”ד שחבר בקבוצה) אם יקרה נזק גופני זה על העירייה”.

גביית תשלום עבור השימוש במגרשי הכדורגל – הביקוש הגבוה למגרשי הדשא של הכדורגל מנוהל על-ידי העירייה באמצעות הזמנת מגרש מראש בתשלום. גביית התשלום מדירה קבוצות פחות מאורגנות או ממעמד נמוך, כמו ילדים ונוער ומיעוטי יכולת. וכן נוהל זה מנוגד להמלצה בנושא שבדוח “הקמת מתקני ספורט, תחזוקתם והפעלתם, משרד התרבות והספורט” של מבקר המדינה מ-2023, שממליץ לאפשר את זמינותם של מתקני הספורט לציבור ללא עלות כדי לשפר את השירות.

קברניטי העיר סבורים שמנגנון ניהול זה הוא היעיל והרע במיעוטו לעומת החלופות. לטענתם התעריף שהעירייה גובה נמוך בכ-40% בהשוואה לערים סמוכות. מניסיונם, כאשר אין בכלל ניהול, חוקי ה”ג’ונגל” משתלטים והחזקים דוחקים מהמגרשים את החלשים, ובחלופה של ניהול הזמנות ללא גביית תשלום, קבוצות אינן מחויבות להזמנתן, ולא מגיעות בפועל. המשתמשים חלוקים לגבי גביית התשלום, יש המסכימים עם עמדת העירייה ויש שלא מוכנים לשלם מתוך עקרון, כפי שאומרים חברי קבוצת כדורעף ברזילאי שאינו כרוך בתשלום כיום: “אם יהיה פה תשלום לא נבוא, נחפש מגרש בחינם”.

נקודת המבט העירונית מול זה של התושב

תפקידה של העירייה, כפי שהיא תופסת אותו, הוא להקצות משאבי כוח אדם ומשאבים כלכליים בניהול והתחזוקה השוטפת של הספורטק. מנהל הספורטק, אלה טרופ, דואג לתחזוקה, טיפול במפגעים, פתיחת/סגירת המגרשים, כיבוי אורות בזמנים קבועים ומענה לפניות ציבור. לאורך השנים נוצר קשר בין אלה וצוותו למתאמנים בספורטק שמעריכים מאוד את עבודתם¹. העירייה מנגישה לציבור מידע על הספורטק באתר העירייה, כמו שעות פעילות ופרטי התקשרות.

האתר מנוהל ומנוטר על-ידי העירייה במגוון אמצעים. כדי לשמור על הסדר והניקיון היא הציבה שילוט עם כללי התנהגות ומידע שימושי. בנוסף, בספורטק שבנווה זמר הוצבו מצלמות שעוזרות לטפל במקרים של ונדליזם. המתאמנים לרוב לא מוטרדים מנוכחות המצלמות ומרגישים יותר בטוחים.

עם הזמן העירייה, בלחץ המשתמשים, משדרגת את המתקנים כמו תוספת הצללות על המגרשים והחלפת דשא סינטטי. בין שני חלקי הספורטק מתוכנן גשר להולכי רגל, שבמסגרת הקמתו מתוכנן לשפץ את ספורטק שלונסקי, אך כרגע אין תקציב לפרויקט.

המתאמנים מאתגרים את המגבלות שמטילה העיריה ולא תמיד נשמעים להנחיותיה. למשל, ילדים ונוער משתמשים בחינם במגרשי הכדורגל שבתשלום, אך לרוב זה יהיה בשעות חמות ופחות מבוקשות. מתאמנים משמיעים מוסיקה וחלקם אינם בביגוד מלא. הם מעניקים פרשנות אישית לשימוש במתקנים כמו מתקן ישן ממתכת שמשמש למתח ושכיבות שמיכה, בני נוער משתמשים במתקני השעשועים לשהייה וילדים שהפכו את מגרש הכדורעף לארגז חול. ניכוס המרחב מתבטא גם בסטיקרים מהמלחמה להנצחה ספונטנית של החללים ולמען החטופים. העיריה מצידה לרוב מאפשרת גמישות זו, ואינה מפעילה פיקוח ואכיפה נוקשים.

המתאמנים יודעים להעריך היטב את האיכות המרחבית והטכנית של המתקנים השונים, ולארגן ציוד משלים. בני נוער במגרש הכדורסל בספורטק החדש: “הסלים כאן גבוהים וטובים יותר”; שחקני כדורעף בספורטק שלונסקי: “למגרש יש מצע מבטון ושכבת חול דקה מידי. בצהרים אין צל וכל הקיץ אין כאן אף אחד בשעות האלו”. לחומריות ולוויזואליות יש השפעה על האינטראקציה האנושית. למרות שספורטק שלונסקי ישן ופחות מעוצב, יש שמכירים באיכויותיו המרחביות, כפי שמעידים שלושה חברים בני 28 שמתאמנים במתקני הכושר: “למרות שהמתקנים ישנים ואין הצללה, יותר נעים כאן, תחושה יותר פתוחה… קל להיות כאן באינטראקציה דווקא כי אין הרבה אנשים, יש אוירה שמאפשרת. האנשים שמגיעים לפה מחפשים את השקט. הוויב כאן טוב יותר”.

הקבוצות שמתאמנות בספורטק מלוכדות ומאורגנות ומנגד נרקמים יחסים חברתיים בין זרים מקבוצות זהות שונות. המתאמנים מגלים התחשבות הדדית ושומרים על כללי התנהגות, כפי שמעיד שחקן כדורסל בן 18: “אני תמיד מתאמן עם מוסיקה, אם זה חזק, אלו מהצד השני שבמתקן המתח מבקשים שאנמיך.” לקבוצות הכדורגל יש מנהל קבוצה שדואג לגביית תשלום, כתיבת התקנון ועדכונו, קשר ומו”מ מול העיריה וארגון המפגשים והציוד. יגאל, בן 66, מנהל ותיק של קבוצת כדורגל: “יש לנו תקנון, חוקי השהייה, הכל כתוב כדי למנוע ויכוחים. גור (שחקן בקבוצה ועו”ד) ואני כתבנו את התקנון ומעדכנים אותו. מה שקורה במגרש יופיע בתקנון שבוע אח”כ.” מנהלי הקבוצות מאוגדים בקבוצת ווצאפ ומפעילים לחץ על העיריה לטיפול תחזוקתי שוטף כמו החלפת גדר, רשת, דשא וכיוב’. כמו כן, הם מנהלים מאבק משותף מול הרשות להרחבת שעות הפתיחה².

בין מדיניות, חברה ותיאוריות בתכנון

מרחבי ספורט ברעננה כיום הם תולדה של מימוש “עקרונות לפיתוח רעננה”, שגיבשו ראש העיר זאב ביאלסקי וצוותו, ב-1989 ³. החזון “רעננה עיר של ספורט”, אינו מנוסח במסמך פורמלי אך עולה מהראיונות עם ביאלסקי ראש העיר לשעבר, וטרופ, מנהל הספורטק בהווה, וכן ממצאי “מיפוי מרחבי הספורט שבעיר” שמורים על הקצאת קרקע משמעותית. ב-2006 נערכו ועדות היגוי לגיבוש חזון עירוני, בסיכום ‘היגדים מרכזיים בתחומי חינוך, תרבות, ספורט ופנאי’, השניים האחרונים מקבלים התייחסות בסעיף אחד בלבד מבין סה”כ 11 סעיפים. ובו נאמר: “רעננה תפתח את נושא הספורט והפנאי בגישה הוליסטית הרואה בצרכי האדם את העיקר ומספקת לו סביבה עשירה, מעודדת ומוגנת”. היגד זה, שמתמקד בפרט, חסר את ההכרה בהשפעה המטיבה של ספורט וטבע, ובערכים החברתיים-קולקטיביים שמגולמים בפרקטיקת ספורט, כמו לכידות, הכללה וחיי קהילה.

עם זאת, בעשורים האחרונים ישנה ברעננה הקצאת משאבים כספיים ואדמיניסטרטיביים לטיפוח ספורט מקצועי, עממי ופנאי, שאפשרה התפתחות ספורט במגוון רחב של ענפים, לקהלים מגוונים ולקידום אורח חיים בריא. הקצאת הקרקע התאפשרה בזכות כך שבשנות ה-90′ וראשית ה-2000 העיריה היא זו שערכה את התכנון של השכונות החדשות, והצליחה לבצע הפקעות נרחבות לצרכי ציבור – כ-70% לעומת 40% כמקובל. הרציונל הכלכלי שבבסיס גישה זו היה שפיתוח פארק עירוני ומתחמי ספורט יעלה את ערך נכסי המגורים עבור בעלי הקרקע, ואכן הם נרתמו ותמכו בתכנון.

מגמות עכשוויות בפיתוח מרחבי ספורט אמנם אינן באות לידי ביטוי מובהק בספורטק שלונסקי, שרוב המשתמשים בו הם גברים, ואין בו דגש מיוחד על ספורט אינדיבידואלי. אך הן מקבלות ביטוי בספורטק נווה זמר בעיצוב אסתטי ומרחבי ספורט אינדיבידואלי, פחות מקצועי ורשמי כמו סקייטפארק, מזרקות לפעוטות, מסלול ריצה שמעודדים ספורט נשי וחצאי מגרש כדורסל למשחק הורה וילד. הספורטק, כמו מתחמי ספורט נוספים, מרוחק מהמרכז העירוני ואינו משתלב בקונטקסט הבנוי בדומה לפרויקטים עכשוויים באירופה.

בהקשר החברתי, התצפיות והראיונות מאששים תפיסות עכשוויות לגבי שילוב של ספורט ופנאי במרחב הציבורי. המשתמשים מעידים על הנאה וגיבוש זהות אישית לצד תחושת שייכות קהילתית, שמירה על כושר, שיקום מפציעות, טיפול בבעיות בריאותיות, רוגע, הפחתת סטרס וחיבור לטבע. כלומר, הפעילות בספורטק תורמת ל-Well Being  , ומאפשרת רווחה פסיכו-פיזית.

ולרי, בן 56 מרעננה מספר: “אני מגיע לכאן כל שבת, נושם אויר, אוהב את המקום – העצים, האוירה … ספורט זה בריאות, הרגשה טובה. כשאני מתאמן אני אוכל, חושב ורואה יותר טוב”. העיסוק בספורט במרחב הציבורי הוא מרכיב משמעותי הן בגיבוש הזהות האישית של המתאמן והן בתחושת השייכות הקהילתית שלו. מבחינה אישית: “ספורט זה כל החיים, לא יכול בלי זה” ; “ספורט זה שגרת חיים, חלק מהחיים עצמם, זה הטבע שלנו”.מבחינה קהילתיתחברי הקבוצה מרגישים שהם חלק ממשהו גדול יותר, בעל מסורת ועבר שאפשר להתגאות בהם. “כדורגל זה קודם כל חברתי” ; “אני בקבוצה 30 שנה, הקבוצה הוקמה עוד לפני. בספורטק אנחנו משחקים מהיום שהוקם ב-2013” ; “יש פה חברים מהבית, מפעם, יש משחק כל שבת”. המשתמשים מעידים שפעילות ספורט במרחב הפתוח עוזרת להם להתחבר לזמן החולף ולטבע העירוני: “להתאמן בסביבה כזו זה כמו לצאת לטיול, בשביל הנפש. חדר כושר זה כמו עוד עבודה” ; “החוויה משתנה: שעת השקיעה, פריחת הפרחים הצהובים והאדומים, הנה שוב השלכת … זה עוזר להתחבר לזרימה של הטבע למרות שאת בתוך העיר”.

חברתית הספורט מהווה “גשר” ו-“הטרוטופיה” בו זמנית – מחד ניכרת נפרדות קבוצתית שמבטאת בלכידות, ערבות הדדית וקשרי חברות חזקים בין חברי הקבוצה, ומנגד הספורט מסייע לגשר בין קבוצות זהות חברתיות: דתיים / חילוניים, צעירים / מבוגרים ומקומיים / מהגרי עבודה:  “אנחנו מטפחים את האריתראים, מוסרים להם ביגוד וכדורים ישנים. גם בקבוצה שלנו יש כאלו שידם אינה משגת, אני וגור משלמים את ההפרש”; “אותו (שחקן כדורסל מצפון אפריקה) הכרתי כאן והיום אני קובע איתו לחדר כושר, יצא לי גם להכיר חברים דתיים” ; “יצא לי לדבר עם אנשים יותר מבוגרים ממני… זה יכול להתחיל מעזרה בהדרכה על המתקנים או סביב התפעול השוטף”.

ספורטק שלונסקי רעננה, נרטיב מסכם והמלצות

מנקודת מבטי ספורטק שלונסקי הוא מרחב ציבורי מקומי, יומיומי, בנאלי ופונקציונלי, במובן הטוב והחיוני. למעט מגרשי הכדורגל, הוא פתוח ושוויוני לכולם. בשעות הנעימות שבסופי השבוע הוא פעיל מאוד והאוירה בו טובה. בחלק דרומי זה של הספורטק יש משהו נוגע ללב בשל מראהו המעט בלוי ומוזנח יחסית לאחיו הצעיר, הטרנדי והמעודכן שמצפון לו. יתכן שדווקא הפשטות הלא מתיימרת שלו מייצרת אוירה משוחררת ורגועה, ונראה שמי שמגיע אליו נהנה מפעילות ספורט במרחב ירוק ופתוח, לבד או בחברה.

מהלכי השלטון המקומי שהביאו להקמתו, כמו גם חוויות המשתמשים שעלו מהתצפיות והראיונות, תואמים את המחקר התיאורטי לגבי ההשפעה של פרקטיקת הספורט על המרחב הציבורי: הספורטק מעודד אורח חיים בריא ופעיל, והרשות המקומית מספקת באמצעותו מרחב בו הציבור יכול לשחק ולהתאמן, כפי שהיה מקובל במדיניות הרווחה במערב החל משנות ה-50′. במחקר הביקורתי נטען שספורט הוא מרכיב משמעותי בחיי העיר הן עבור האליטה השלטת והן בחיי היומיום של התושבים המתאמנים שעבורם הוא חלק משגרה פסיכו-פיזית בריאה. דואליות זו מתבטאת ברעננה בכך שמחד השלטון המקומי השכיל להשתמש בספורטק ובפארק כמנועים לפיתוח השכונות החדשות בצפון מערב העיר, ולחזק באמצעותם את תדמיתה האיכותית בתחרות מול ערים סמוכות בשרון. ומנגד, עבור המתאמנים הוא מייצג אורח חיים, מסורת וזהות⁴

עם התקדמות המחקר והעמקת ההיכרות עם השחקנים המעורבים – עיריית רעננה וציבור המתאמנים – הבנתי את משמעות רשת הזיקות המסועפת שבין המרחב הציבורי לספירה הציבורית. למעשה, מה שנראה במרחב הממשי – בספורטק, הינו רק חלק ממערך נרחב ופחות מוחשי – הספירה הציבורית – שמעורבים בה נבחרי ציבור – מקבלי ההחלטות ברשות המקומית, מנהל הספורטק וציוותו בשטח, והמתאמנים עצמם. המפגשים הקבוצתיים במרחב הממשי מתארגנים ומועצמים בקבוצות הווצאפ שבמדיה החברתית, שמשמשת גם כזירת התארגנות למאבק הציבורי ברשות המקומית.

לגבי התמודדות עם קונפליקטים בספורטק יש מקום לשיפור. בהקשר של הרעש, מבחינת העירייה צמצום שעות הפעילות בספורטק הוא פשרה, בעוד שהמתאמנים רואים עצמם נפגעים. למעשה הספורטק נפגע בסוגית הרעש פעמיים, ראשית הוא נועד לספוג את הרעש מהכביש ושנית ‘אסור’ שירעיש מידי לשכנים. סוגיה זו קשה להכרעה כי יש צדק עם שני הצדדים, אך כדאי שהעירייה תיתן עדיפות לאינטרס הציבורי הרחב, לא תערב שיקולים פוליטיים צרים, ותאפשר פעילות כפי שהיה לפנים. בהקשר של גביית תשלום עבור השימוש במגרשי הכדורגל, טענת העירייה שמנגנון זה הוא הרע במיעוטו בהשוואה לחלופות, ראויה להערכה אך אינה מספקת. לדעתי כדאי לעשות מאמץ למציאת המנגנון, טכנולוגי או אחר, שיאפשר לקבוצות המודרות לשחק בחינם ולו בחלק מהזמן, ולא רק על בסיס מקום פנוי בשעות החום.

ככלל, ראוי לתת התייחסות משמעותית יותר לספורט ופנאי בחזון העירוני, מתוך הכרה באיכויות המכלילות, הפונקציונליות והמרחביות שפרקטיקת ספורט מבטאת, וכבר כיום באות לידי ביטוי בספורטק, ובמרחבי ספורט ציבוריים נוספים בעיר. ניתן לאמץ את חזון “העיר הבריאה”: עיר שמאפשרת רווחה (Well Being), באמצעות אינטגרציה בין פעילות פיזית ליחסים חברתיים⁵. ולבסוף, יהיה מעניין לראות בשנים הבאות אם רעננה מאמצת את המגמה העכשווית לשילוב ספורט במרחב הציבורי במרכז העיר, שמיושמת כיום באירופה וקיבלה ביטוי מרשים ועוצמתי באולימפיאדת פריז, 2024.