המעמד היצירתי בעיר של קונפליקט

רשימה זו עוסקת ביישום אסטרטגיית ‘העיר היצירתית’ בירושלים, עיר בעלת מאפיינים דמוגרפיים, פוליטיים ותרבותיים ייחודיים. אסטרטגיה זו, המבוססת על תיאוריית המעמד היצירתי של ריצ’רד פלורידה, שואפת למשוך אוכלוסיות יצירתיות ולבסס תנאים שיאפשרו להן להישאר בעיר. עם זאת, יישומה בירושלים מלווה באתגרים ייחודיים הנובעים מהרכב האוכלוסייה בעיר ומהקשרים הפוליטיים והחברתיים שבה.

מקרה הבוחן של ‘המפעל’ – מרחב יצירתי עצמאי שהפך למוקד קהילתי חיוני – משמש לבחינת האופן שבו יוזמות תרבותיות משפיעות על המעמד היצירתי בעיר. שתי הרשימות שופכות אור על האתגרים וההזדמנויות הכרוכים בשימור אוכלוסייה יצירתית בירושלים.

אטען כי שבעוד שיוזמות כמו ‘המפעל’ תורמות לחיוניות התרבותית של העיר, הן אינן מספיקות למנוע עזיבת צעירים בשל מחסור בתעסוקה ובתשתיות תומכות. מן הרשימות עולה הצורך בגישה עירונית הוליסטית הכוללת חיזוק התעסוקה בתחומי היצירה, שיתופי פעולה בין מגזרים שונים בעיר, והתאמה של מודל ‘המעמד היצירתי’ להקשר הירושלמי הייחודי.

העיר היצירתית, מפלורידה לירושלים

העיר היצירתית היא כלי כלכלי אשר בבסיסו המעמד היצירתי- מונח שטבע ריצ’ארד פלורידה בספרו The Rise of the Creative Class בשנת 2002. מעמד חברתי זה מניע את ההתפתחות הכלכלית של ערים פוסט-תעשייתיות ומשמש ככלי לפיתוח עירוני וכלכלי באמצעות משיכת אוכלוסייה בעלת מאפיינים יצירתיים. במהלך שני העשורים האחרונים, גישת העיר היצירתית הפכה לאחד הדגמים הפופולריים ביותר לניהול ופיתוח עירוני¹.

נקודת המוצא של העיר היצירתית היא שבעידן הפוסט-תעשייתי מנוף הצמיחה העירוני מושתת על תעשיות יצירתיות. לשם כך ערים צריכות למשוך את המעמד היצירתי- אנשים צעירים, משכילים שעובדים באותן תעשיות. פלורידה טוען שהדרך למשוך ולהחזיק את אנשי המעמד היצירתי הוא על ידי מה שהוא מכנה שלושת ה- T’s  Technology, Talent, and Tolerance- חדשנות וטכנולוגיה, כשרון ואווירה של סובלנות ופתיחות. המעמד היצירתי נמשך לשכונות “מגניבות” ומתחדשות, סצנות אמנות ואווירה ידידותית לקהילה הגאה.

כחלק מהתפשטותה של גישה זו, גם עיריית ירושלים החליטה לשכור את שירותיו של פלורידה ואת עמיתיו בשנת 2014. גישתו של פלורידה נועדה להנחות את ניסיונותיהם של מקבלי ההחלטות העירוניים לחזק ולהרחיב את “המעמד היצירתי” של ירושלים, והיא שולבה חלקית בתוכנית הפיתוח העירונית “ירושלים 2020”. עם זאת, הפרספקטיבה הפוליטית-כלכלית בלבד אינה הסיבה היחידה לאימוץ המדיניות. הגישה של פלורידה מנסה להתמודד עם השלכות העיור והפוסט-תיעוש בערים בצפון אמריקה. גישה זו טוענת כי ערים יצליחו כלכלית אם יצליחו למשוך את “המעמד היצירתי” – אוכלוסייה הכוללת אמנים, מהנדסים, מדענים ויזמים.

ירושלים, שמאז סוף שנות ה-80 סובלת מהגירה שלילית של צעירים משכילים, ראתה בגישה זו כלי אסטרטגי למשיכת אוכלוסייה צעירה ואיכותית. עם זאת, עבור מקבלי ההחלטות הציוניים בעיר, בריחת הצעירים לא נתפסה רק כבעיה כלכלית, אלא גם כאתגר פוליטי: חשש מפני אובדן הדומיננטיות הציונית. על פי ראש מחלקת המדיניות והתכנון האסטרטגי “המדיניות העירונית היא לא רק עניין של מספר חברות הסטארט-אפ, אלא שהמדיניות של העיר היא לאפשר לכולם לחיות בירושלים, כך שכל המגזרים ירגישו בנוח, והיא תשמור על אופייה הציוני.”

חוקרי מדיניות עירונית טוענים כי רעיונות עירוניים נעים בין ערים דרך רשתות של קובעי מדיניות, מומחים ויועצים בינלאומיים. עם זאת, כאשר רעיונות אלה מגיעים לערים שונות, הם אינם מאומצים כפי שהם, אלא עוברים תרגום והתאמה להקשרים המקומיים. במקרה של ירושלים, אומצה גישת העיר היצירתית באופן סלקטיבי, תוך אימוץ חלקים מסוימים ודחיית חלקים אחרים שהתנגשו עם מטרות פוליטיות מקומיות.

לדוגמה, אחד העקרונות המרכזיים בגישת פלורידה הוא גיוון (diversity) – פתיחות לאוכלוסיות מגוונות ולסגנונות חיים שונים. אך בירושלים, עיקרון זה נתקל בקשיים בשל המבנה הדמוגרפי של העיר, שבו אוכלוסיות ציוניות, חרדיות ופלסטיניות חיות זו לצד זו במתח תמידי. ירושלים היא עיר מורכבת. היא מאוכלסת כיום ביהודים חילונים, ערבים-פלסטינים ויהודים חרדים. קבוצות אלו, המחולקות גם לתת-קבוצות, מתנהלות במאבק תרבותי על השליטה בנוף העירוני. מלבד היותה מחולקת למזרח ולמערב ביניהם שורר מתח רב, גם בחלקה המערבי קיימים קונפליקטים תרבותיים בין האוכלוסייה היהודית החילונית לזו החרדית.

הכוונות של מקבלי ההחלטות בירושלים

נחישות העירייה לשקם את מרכז העיר, לצמצם את ההגירה של מעמד הביניים החילוני ולעודד פעילות כלכלית הובילה לייזום פרויקטים רבים לפיתוח תשתיות בתמיכת הממשלה, ובראשם פיתוח הרכבת הקלה המסיבית, שהושלמה בשנת 2011. המבנים ההיסטוריים הפזורים ברחבי מרכז ירושלים מושכים תוכניות בנייה איכותיות. מאז תחילת שנות ה-2000, מחלקת התכנון מכוונת השקעות אל תוך העיר, תוך ניצול הפיתוחים לחידוש ולשימור המבנים ההיסטוריים. מכשול מרכזי ביישום תוכניות אלו הוא שהקרקעות אינן תמיד בשליטת העירייה: רובן נמצאות בבעלות פרטית, בעיקר של כנסיות ומנזרים מקומיים ובינלאומיים, שרכשו את הקרקע במאה ה-19².

תפקידה של מדיניות עירונית בערים בעלות קיטוב אתני הוא מורכב, משום שעל גורמי העיר להתמודד הן עם הכוחות האידיאולוגיים הרחבים יותר והן עם דרישות החיים העירוניים היומיומיים. כוחות מאקרו-פוליטיים מעצבים את מטרותיה ותכניה של בניית העיר, שכן קובעי המדיניות העירונית מבקשים להעניק משמעות ממשית ליעדים אידיאולוגיים הקשורים לשליטה פוליטית, הפרדה אתנית, ביטחון או צדק.

בנוסף, תקנות התכנון הישראלי לאחר 1967 הגבילו את צמיחתן של קהילות פלסטיניות בתוך ירושלים בשל שיעור הגידול הטבעי באוכלוסייה הפלסטינית המהווה איום על כוונתה של ישראל לשמור על עליונותה הדמוגרפית³.

מקבלי ההחלטות בירושלים סבורים כי עומס הקונפליקטים הלאומיים המרוכזים בעיר מהווה גורם משמעותי לבריחת מוחות צעירים ויצירתיים. מסיבות אלה, על פי קידר (2018) המקרה של ירושלים מדגיש שכאשר אנו מפרשים מדוע מקבלי ההחלטות בוחרים לאמץ את המודל היצירתי, עלינו לבחון גם את הכוחות התרבותיים-פוליטיים המקומיים ואת המטרות שהשחקנים הפוליטיים שואפים להשיג באמצעותו. לכן, גם אם נניח שהמודל היצירתי מאומץ בהרחבה בגלל שהוא תואם את האינטרסים הכלכליים-פוליטיים של קואליציות הצמיחה המקומיות שמקדמות אותו, עדיין עלינו לשאול האם וכיצד הוא משתלב עם מטרות אחרות, במיוחד מטרות פוליטיות-תרבותיות מקומיות. במקרה של ירושלים, השחקנים הפוליטיים שולטים בתכנון ובמדיניות העירונית מתוך מטרה לשמור על רוב ציוני. קידר משערת שכאשר שחקנים פוליטיים מקומיים בוחרים לאמץ את המודל היצירתי, עליו לתמוך או לפחות לא לסתור את המטרות הפוליטיות-תרבותיות המקומיות. לכן  מקבלי ההחלטות בירושלים בחרו להשתמש רק בחלקים מסוימים מהמודל היצירתי שהתאימו למטרותיהם הכלכליות-פוליטיות והפוליטיות-תרבותיות, והתעלמו ממה שנחשב בעיניהם כ”לא רלוונטי”. כאשר חלק מסוים מהמודל תאם הן מטרות כלכליות-פוליטיות והן מטרות פוליטיות-תרבותיות, כמו הצגת המעמד היצירתי כאוכלוסייה ניידת, השחקנים הפוליטיים אימצו את המודל באופן רחב יותר. עם זאת, כאשר חלק אחר של המודל, כמו עקרון קידום הגיוון, סתר חלק מהמטרות של השחקנים הפוליטיים, הסתירות נדרשו לעיבוד מחדש והסבירות לאימוץ הייתה נמוכה יותר.

עד שנת 2014, מאמצי העירייה לעצור את עזיבת הצעירים כללו תוכניות לעידוד התיישבות קבע, כמו פרויקטים של קהילות סטודנטים בשכונות מוחלשות. מדיניות זו לא השיגה את יעדיה, לכן גישת העיר היצירתית שימשה לשינוי הפרדיגמה: במקום לנסות לשכנע צעירים להישאר בעיר לטווח ארוך, החלו לקדם את ירושלים כמרחב זמני ותוסס שבו ניתן ליהנות, להשתלב בקהילה יצירתית ולהשאיר חותם, גם אם מדובר בשהות קצרת טווח.

הפעולות בקידום העיר היצירתית  

אחת הדרכים לכך הייתה יצירת “רשתות מקצועיות” עבור קהילות יצירתיות, כמו מעצבים, קולנוענים ואמנים, תוך מתן תמריצים כלכליים ותרבותיים לקידום יוזמות מקומיות. במקום להתמקד רק ביצירת מקומות עבודה, הושם דגש על יצירת מרחבים קהילתיים ותמיכה בסצנה היצירתית המקומית.

במאמרו נוישטיין (2018) מגדיר את המרחב הציבורי כמורכב מאוסף של אינדיבידואליים בחברה האזרחית. לצורך מחקרו, הוא בוחן את אותם חברי החברה האזרחית העוסקים בביטוי אמנותי בתוך גבולות המרחב הציבורי כפרשנים חברתיים אמנותיים (הקשורים באופן עקיף למעמד היצירתי). כאמור על פי פלורידה המעמד היצירתי נחשב כקבוצות של יחידים התורמים לחדשנות, יצירתיות והתקדמות טכנולוגית, תוך התכתבות עם צמיחה כלכלית מהירה, אשר בתורה מוסיפה תנופה לפיתוח התרבותי. לכן מושג זה אינו חל באופן ישיר על מחקרו של נוישטיין, שכן לא כל חברי המעמד היצירתי הם אמנים, ולא כל האמנים שייכים למעמד היצירתי. עם זאת, טענתו של פלורידה שימושית בהדגשת כמה מהמאפיינים של האמנים העירוניים המודרניים: מניעיהם, סביבתם ודפוסי ההתנהגות שלהם. בפרט רלוונטית גישתו של פלורידה בניסיון לבחון ולהגדיר את אותם חברי החברה אשר מטפחים ותורמים לתרבות באמצעות חדשנות ויצירה אמנותית.

מחקר זה הנערך בירושלים בין השנים 2014-2016 יישם את מושג המעמד היצירתי כדי להגדיר את אותם פרשנים חברתיים אמנותיים המטפחים תרבות באמצעות ביטוי אמנותי ציבורי בירושלים. המרחב הציבורי הוא מרחב החורג מגבולות פוליטיים, כלכליים ואינטרסים פרטיים. לכן, חשוב לדון במשמעות של ביטוי אמנותי ציבורי כאשר הוא מתקיים בשיתוף פעולה עם מוסדות פוליטיים, דתיים או מסחריים.

מחקרו של נוישטיין מתמקד במעמד היצירתי היהודי החילוני ולא כולל את המעמד היצירתי הפלסטיני בשל ההפרדה בין מזרח ומערב ירושלים. לטענתו האוכלוסיות הפלסטינית והיהודית-ישראלית בירושלים פועלות במישורים כלכליים, מסחריים ותרבותיים נפרדים. האוכלוסייה היהודית, בישראל בכלל, ובמיוחד בירושלים, מורכבת מקבוצות המבוססות על רמות שונות של השתייכות דתית. ניתן לחלק את האוכלוסייה היהודית-ישראלית לחמש תת-קבוצות (בהתאם להשתייכות דתית): חרדים, דתיים-לאומיים, דתיים-מסורתיים, מסורתיים, וחילונים. על פי נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה האוכלוסייה החרדית והדתית-לאומית גדלה משמעותית בשני העשורים האחרונים.

התרבות היצירתית הישראלית, הן הדתית והן החילונית, פרחה מהתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים ועד לתחילת המאה ה-21. הניצחון הצבאי של ישראל ב-1967 היווה את תחילתה של תקופה חדשה של שליטה ישראלית בירושלים המערבית. למעשה, במחצית השנייה של המאה ה-20, הפכה ירושלים המערבית לביתם הדתי, הפוליטי והתרבותי של היהודים הישראלים. במהלך תקופה זו, השכונה הידועה בשם לב העיר התפתחה למרכז מסחרי ותרבותי של ירושלים המערבית. בניגוד לערים רבות אחרות, המרכז המטרופוליני של ירושלים והשכונות הסובבות אותו הם ביתם של רוב תושבי העיר. למעשה, 71% מתושבי ירושלים מתגוררים במרכז המטרופוליני. ניתן להבין את חשיבות הנתון הזה בהשוואה לערים גדולות אחרות בישראל, כגון חיפה (שבה 55% מתושבי העיר גרים בקרבת המרכז) או תל אביב (שבה רק 11% מהתושבים מתגוררים קרוב למרכז העיר).

העלייה באלימות והנוכחות הצבאית והביטחונית הישראלית בירושלים במהלך מבצע “צוק איתן” ואינתיפאדת הסכינים, גרמה לפגיעה באוכלוסייה הירושלמית ביניהם המעמד היצירתי החילוני, אשר איבד את התנופה היצירתית שלו בתקופה זו של קיפאון תרבותי במעמד היצירתי החילוני של ירושלים. במהלך תקופה זו, רבים מהמעמד היצירתי החילוני נטשו את העיר בחיפוש אחר אופק פוליטי רגוע יותר. בפרט, האלימות של האינתיפאדות הניעה רבים מהתושבים היהודים הישראלים החילונים והמסורתיים של ירושלים לעזוב את העיר ולעבור לתל אביב. הדבר הותיר את הרחובות ריקים מחיוניות ועיכב את ההתפתחות היצירתית בעיר⁴.

בתגובה למצבה הירוד של הכלכלה והתרבות בירושלים, עיריית ירושלים, יחד עם הרשות לפיתוח ירושלים, הקימו יוזמה לשיקום החיים האורבניים בעיר. תוכנית חידוש מרכז העיר – חסרת תקדים בישראל – קיבלה מימון משמעותי מהממשלה הישראלית. למרות התחושה הרווחת שירושלים היא “מקרה אבוד”, כל הצדדים המעורבים האמינו שהעיר תוכל לחזור למצב אורבני בריא. יוזמה זו התבססה על מחקרים אירופיים ושיקפה את האמונה כי תרבות בריאה מובילה להתקדמות כלכלית.

מרכיב מרכזי בתוכנית ההתחדשות היה שיפוץ ותכנון מחדש של המרחב הפיזי במרכז העיר, באופן שימשוך יוצרים חילוניים למקום. בשנת 2011 פרסם המרכז הירושלמי ללימודי ישראל דו”ח שבחן את המאמצים הללו להחיות את מרכז העיר של ירושלים.

בפועל, סדרה של ארגונים רשמיים יזמו (וממשיכים למלא תפקיד אינטגרלי בקיום) את המעמד היצירתי החילוני בירושלים מאז הקיפאון התרבותי בתקופת האינתיפאדה השנייה. בשנת 2001, כחלק ממאמצי ההתחדשות העירונית, ייסדה עיריית ירושלים את חברת ‘עדן’ כשלוחה של הרשות לפיתוח ירושלים. עדן נוסדה כדי להבטיח שקיים גוף מיוחד של העירייה המוקדש לפיתוח מסחרי.

עדן עוסקת במספר סוגי פרויקטים. ראשית, הארגון מופקד על שימור המראה הפיזי של המרחב במרכז העיר. מטרתו היא למנוע הידרדרות של המרחב למצבן של תחילת המאה ה-21. סוג נוסף של פרויקטים בהם עדן עוסקת הוא טיפוח חיוניות תרבותית בקרב המעמד היצירתי החילוני. הסיבה לכך היא שחיוניות תרבותית היא אחד הגורמים המניעים פעילות מסחרית וכלכלית.

עדן נוסדה כשלוחה של הרשות לפיתוח ירושלים. משמעות הדבר היא שלעירייה ולממשלה יש שליטה מלאה על הפעילויות והמאמצים המתבצעים תחת סמכותה של עדן. אמנם מטרתה של עדן היא לפתח חיוניות כלכלית ומסחרית באמצעות טיפוח מעמד יצירתי בריא ולא להפיץ דעות פוליטיות, אך פעולותיה חייבות לעמוד במדיניות הממשלה, גם אם במחיר של חיוניות מסחרית ותרבותית.

מלבד חברת עדן, מאז תחילת שנות ה-2000, קמו ארגוני חברה אזרחית שונים במטרה לעצור הגירה ציונית שלילית ולחזק את מעמדה של החברה הציונית בעיר. בין הארגונים הללו, ורלוונטי במיוחד לאימוץ גישתו של פלורידה, הוא ארגון הרוח החדשה: ארגון ללא מטרות רווח המזוהה כיום כהמשך למדיניות העירונית. הארגון הוקם בשנת 2003 לאחר האינתיפאדה השנייה ובתקופת כהונתו של ראש העיר החרדי הראשון של ירושלים. מטרתו הייתה לשמר אוכלוסייה צעירה חילונית בעיר לאחר סיום לימודיהם באוניברסיטה. הקמת הארגון נעשתה על ידי קבוצת סטודנטים בתמיכת אנשי עסקים מקומיים, בהם ניר ברקת, יזם הייטק מקומי דאז, אשר נבחר לראשות העיר ב-2008 ונבחר לכהונה שנייה בשנת 2013.

בסתיו 2014, יוזמה להעמקת מוסדיותה של גישת העיר היצירתית קיבלה מימון מעיריית ירושלים, מהרשות לפיתוח ירושלים ומהרוח החדשה. פלורידה ועמיתיו היו מעורבים במתן ייעוץ כיצד לטפח את קהילת המעמד היצרתי של ירושלים, במקביל להכנת תוכנית אסטרטגית בת חמש שנים שכותרתה “ירושלים 2020: עיר שמעוררת אנשים ועסקים”.

מלבדה, ‘תוכנית היובל לפיתוחה הכלכלי של ירושלים, (2016-2021) פועלת מכוח החלטה 1483 של הממשלה. זוהי תוכנית החומש השלישית לפיתוחה הכלכלי של העיר, והיא ממשיכה את התוכניות הקודמות: ‘התוכנית לעידוד צמיחה כלכלית בירושלים (2005-2010) ו’תוכנית מרום’ (2011-2016). התוכנית שמה לה למטרה לפתח את ירושלים בתחומים שבהם יש לה יתרון יחסי, וכך לייצר תנופה כלכלית וחוסן כלכלי לעיר. התחומים לפיתוח שהוגדו בתוכנית הם: תיירות, תעשייה מתקדמת, אקדמיה והשכלה, איכות חיים.

בתחום התעסוקה האיכותית, התוכנית שמה לה לחזון לחזק ולבסס את מעמדה של ירושלים בתחומי התעשייה המתקדמת: יזמויות טכנולוגיות, חברות עתירות ידע, קולנוע, טלוויזיה, ואנימציה. דרך תמיכה בחברות באמצעות מענקים, תמיכה בהקמה ופעילות של אקסלרטורים ומרכזי יזמות העיר, תמיכה באירועים ופעילויות תוכן, ותמיכה בפעילויות המקדמות את הקשר בין האקדמיה לתעשייה⁵.

תוכנית היובל שמה לה למטרה את חיזוקה הכלכלי של ירושלים, מתוך ההבנה בדבר חשיבותה ההיסטורית הלאומית והחברתית של העיר ירושלים. חוכמה של התוכנית היא ביצירת מנועי צמיחה אשר ישפיעו על רווחתה של העיר גם בעוד עשרות שנים. “בירושלים לומדים כ-40 אלף סטודנטים, ומדי שנה מצטרפים עוד אלפי סטודנטים מתוך העיר ומחוצה לה. לסטודנטים יש חלק משמעותי במרקם העירוני, הם מהווים כוח עבודה איכותי ומשפיעים על תדמית העיר ועל יכולתה למשוך אוכלוסיות נוספות לעבור לירושלים ולהשתקע בה.” (מתוך דבר מנכ”ל הרשות לפיתוח ירושלים אייל חיימובסקי 2022).

רשויות עירוניות הכירו ביכולתה של אמנות רחוב ואמנות שוליים למשוך תיירים, להעיר שכונות ולעודד צמיחה כלכלית, לכן הן תומכות ומשתמשות בה. פלורידה מדגיש כי אחד המרכיבים ההכרחיים למשיכת הון אנושי יצירתי הוא אווירה של פתיחות וסובלנות. הדגש שהוא מניח על מגוון אתני ועל חשיבות נוכחותה של הקהילה הלהטב”קית לעידוד יצירתיות וצמיחה כלכלית,  היה יותר מורכב לעיכול בירושלים. הGay Index- שהפך למעין אייקון שמזוהה עם התיאוריה ומדרג ערים כ’סובלניות’ לפי גודלה של הקהילה הלהטב”קית בעיר, תואר בראיונות כ”לא רלוונטי” והושלך הצידה. ובכל זאת, התיאוריה איתגרה את מעצבי המדיניות לבחון כיצד ניתן לעבוד עם המגוון הלאומי, הדתי והאתני של העיר, ולשווק אותו לא רק כקונפליקט אלא כהזדמנות. המהלך לווה בניסיון לשכתב את הסיפור על “העיר הציונית” שצריכה להלחם על עתידה, לסיפור על ה”עיר של ארבעת השבטים”, בה חרדים, פלסטינים, יהודים חילוניים ודתיים-לאומים דרים יחדיו. כפועל יוצא, ארגונים כמו רוח חדשה, שהובילו את המהלך, הפיקו הזדמנויות מקצועיות “בין שבטיות” שכללו ריטריטים ויצירת ‘מרחבים בטוחים’ למפגש, וגם אירועי תרבות שחשפו את המגזר הציוני לתרבות חרדית. כפי שהגדירו זאת מעצבי המדיניות בזמן אמת, “המטרה היא לא לעשות שלום, אלא להפוך את החיים בעיר לאטרקטיבים עבור ‘המעמד היצירתי'”. עם זאת, אל מול הפרדיגמה השלטת לניהול העיר, המניחה כי להפרדה בין המגזרים יש יתרון כלכלי ופוליטי, האסטרטגיה נותרה בשוליים כנחלה של ארגוני חברה אזרחית, אומנות ותרבות. בניגוד לאידיאל הליברלי האמריקאי של סולידאריות המבוססת על מגוון, מקבלי ההחלטות האמונים על פיתוח כלכלי בעיר התייחסו אל ההגיון של הפרדה בין הקבוצות בעיר כמתכון בטוח יותר לצמיחה⁶.

רוחות של שינוי בירושלים?

הדגש הרב-תרבותי הוא עדות מסויימת לשינוי אופי היחסים בין חילונים לדתיים בעיר. היא מבטאת ניסיון של ארגונים ציוניים ליצור תשתית  לשיתופי פעולה שיאפשרו לשמר חיים תוססים עתידיים בעיר, גם תחת ראש עיר חרדי.  בנוסף, הקריאה ליצירת נקודות מפגש “בין קבוצתיות”, נתפסה על ידי מעצבי המדיניות כהצהרה פוליטית בעיתות של פוליטיקה לאומית ובין-קבוצתית רעילה. מבחינת “רוח חדשה”, זו הייתה תשובה מול הניסיון של ארגון להב”ה לשמירה על טוהר המרחב היהודי, או אל מול הניסיון של פוליטיקאים חרדים למנוע אירועי תרבות משותפים שאינם מחללים שבת.

פלורידה רואה בגיוון אחד מערכי היסוד של המעמד היצירתי. אנשי מעמד זה מחפשים סביבה פתוחה להבדלים – מגדריים, נטייה מינית, גזעיים או אפילו מוזרויות אישיות. אנשים יצירתיים במיוחד, ללא קשר לרקע האתני או הנטייה המינית שלהם, גדלו לעיתים קרובות עם תחושה של זרות או שונות בשל הרגלים אישיים מוזרים או סגנון לבוש ייחודי⁷. במחקרו (2003) מתאר פלורידה דפוסים גיאוגרפיים של המעמד היצירתי לפיהם אנשי המעמד נוטים להתרחק מקהילות תאגיד מסורתיות ומרכזי מעמד הפועלים אל עבר מה שהוא מכנה “מרכזים יצירתיים”.

ברשימה הבאה אתרכז ב“המפעל” השוכן בשכונת מחנה ישראל בירושלים. “המפעל” היא קהילת אמנות שהפכה בניין נטוש מהמאה ה־19 בלב ירושלים לפלטפורמה משותפת לאמנות ותרבות.

במפעל השוכן בבית משפחת לורנצו – סראפין לשעבר, פועלים אמנים ויוצרים ההופכים את המקום ליצירת אמנות חיה ורב־ שכבתית, המוסיפה להשתנות ולהתפתח. הוא נפתח בשנת 2016 ומאז הפך בית ומרחב יצירה עבור הקהילות היוצרות בירושלים ומחוצה לה, ומשמש כנקודת מפגש עבור הציבור בעיר. המקום כולו, שהוא כאמור יצירת אמנות ענקית, פתוח למבקרים והוא מציע גם בית קפה וחללי עבודה משותפים. המפעל מאפשר לבוגרי בתי הספר הגבוהים לאמנויות בירושלים להישאר בעיר ולתרום לסצנת האמנות המגוונת והתוססת המתקיימת בה. זאת בנוסף לאמנים מחו”ל המגיעים לעבוד במקום ומפרים את השיח האמנותי בעיר⁸.