יואל גאפטברשימה הקודמת דנו ביוזמות ובכוונות של מקבלי ההחלטות לקדם את העיר היצירתית בירושלים. הצגתי את המורכבות של העיר והניסיונות לקדם את המשנה של ריצ’רד פלורידה. ברשימה זו, נעסוק ב”מפעל” בירושלים כשיקוף של המאמצים לקידום העיר היצירתית בירושלים. המפעל הוא מיזם ומרחב יצירה ייחודי בו הולכים יד ביד אמנות, קהילה מקומית מגוונת תרבותית, ויוזמות פרטיות שהתמסדו. ברשימה זו אדון כיצד מרחב זה מטפח את המעמד היצירתי בעיר בניסיון למנוע הגירה שלילית, וכן כיצד הוא מתמסד ומקבל מימון מהרשות המקומית (או מהחברה הכלכלית שכפופה לה) ועדיין נותר עצמאי ויכול לחולל שינוי “מלמטה”.
“המפעל”: מקום
בלב העיר בסמטה סמויה, בניגוד מוחלט על רקע מבנה מלון וולדורף אסטוריה היוקרתי, שוכן לו מפעל אחד. את כניסתו מעטרים פסלי אריות מחייכים המחזיקים בשלט שם שמו של המקום בעברית, בערבית ובאנגלית. מיד לאחר הכניסה, משני צידי שביל הגישה מעטרים פסלים ומיצגי אומנות שונים. השעה היא שעת בוקר ומזג האוויר סגרירי, לכן חצר המפעל ריקה מאנשים. כשנכנסים בדלת, רעש תקתוקי העכברים והקשות המקלדת ממלא את החלל, ותקרת קמרונות צולבים מושכת את המבט מיד. עשרות צעירות וצעירים יושבים בחלל יפהפה שאת קירותיו ממלאות יצירות אמנות וגרפיטי עד אפס מקום. בקיר הכניסה מופיעה הכתובת “המקום פתוח לכל אישה ולכל איש” בשלוש השפות. למבנה שתי קומות: בקרקע חללי עבודה שיתופיים, בית קפה תוסס, חנות בהקמה וסדנה יצרנית. בקומה העליונה חללי תערוכות מתחלפות ומשרדי הנהלת המפעל.
מי שאחראי למרחב ייחודי זה היא קבוצת “בית ריק” הפועלת בירושלים מאז שנת 2011. הפעילות נולדה על רקע תקופת המחאה, כשבעיר נשבו רוחות של זכות חדשה לעיר ולמרחב הציבורי שלה. מייזלס, מייסד הקבוצה, מספר כי הקבוצה התוודעה אז לתופעת המבנים הנטושים והרגישה שיש בה פוטנציאל והזדמנות ליצירת פלטפורמה ממשית לפעולה. כאשר פלשו למבנה הנטוש הראשון והזמינו את כל המעוניין להצטרף, לא דמיינו עד כמה רחב ומשותף החיפוש אחר בית חדש שבו ניתן לפעול וליצור יחד מציאות שונה.
בתחילת פעילותה התמקדה הקבוצה בפלישה למבנים נטושים. הפרויקטים נעשו ללא תמיכה או אישור ונוצרו מתוך קפיצה “מעבר לגדר” ופעולה במרחב אמביוולנטי, על התפר שבין המותר והאסור. כל פרויקט נפתח בפרסום של קול קורא פתוח. לפעולות לא היה אוצֵר או מנהל מוגדר. המצטרפים לא שובצו בתפקידים ובמשימות שהוגדרו מראש אלא ניצבו בפני האתגר להמציא את חלקם בבנייה של מקום חדש. מהלכים אלו התבטאו בפיסול, בבישול, בבינוי, בגריפת לכלוך, במחקר היסטורי ובדרכים רבות אחרות. המשתתפים עשו זאת בהתנדבות מלאה. הפרויקטים כללו תקופת בנייה ארוכה ואינטנסיבית שלאחריה נפתח אירוע פתוח לקהל, אשר הציג את התוצרים של תהליך העבודה. בסיום האירוע עזבה הקבוצה את האתר, בהשאירה מאחוריה תשתית עירונית חדשה שקיוותה שתנוצל.
תהליך התפתחות העשייה של הקבוצה התמקד בדיאלוג פנימי בין הפרויקטים והתעצמות הרעיון שכל פרויקט בונה דבר בעולם. לאחר מספר פרויקטים והפסקה של שנתיים, קם “המפעל”. על פי מייזלס, הפרויקטים של בית ריק אינם ייצגו תמות אוצרותיות אלא היוו ניסיון אמיתי לבנות משהו ולחיות אותו. הוא העלה את השאלה: האם אפשר לשתף פעולה עם הממסד מבלי להתמסד?
בשונה מפרויקטים קודמים, “המפעל” הוא תוצר של שיתוף פעולה עם הרשויות המוניציפליות. חברת עדן, חברה עירונית האחראית לפיתוח מרכז העיר, הציעה לקבוצה את המפתח לבניין ישן שעמד ריק בשכונת מחנה ישראל, תקציב משמעותי, וכן את המנדט להוביל בו פעילות במשך מספר חודשים. מייזלס מספר כי ההצעה העלתה בהם שאלות וחששות מידיים: האם התמסדנו? האם קונים אותנו? האם התהליך הזה יהרוס את “בית ריק”? האם נצליח לשמר את האוטונומיה של הקבוצה? ומצד שני, כיצד הממסד יתמודד עם גוף שבמובנים רבים הוא אנרכיסטי? יותר מכול, החשש היה לפגיעה באחד המרכיבים המשמעותיים ביותר בפרויקטים – הקהילה הארעית שמתאספת ועובדת יחד. כיצד נשמר את כוח ההזמנה? כיצד החירות וחוסר ההגדרה יתממשו במסגרת תנאים המאלצת אותנו לנהל תקציב ולתת דין וחשבון לגוף מממן?
לאחר כמה שנים קבוצת בית ריק נפרמה לאחר שקיבלה חיבוק מהעירייה ומרחב פעולה מאפשר. כיום המפעל כבר הפך להיות אחד ממוקדי התרבות הכי משמעותיים בעיר. עם תמיכה עירונית, התרחבה פעילותו והוא כאן כדי להישאר. מחד, ההתמסדות יצרה שבר בקבוצה המקורית, שהייתה כולה מוקדשת לפעילות ארעית וכאמור בהרבה מובנים אנרכיסטית, אך מאידך יצרה הזדמנות לחולל שינוי משמעותי בעיר.
האתגרים העכשוויים עמם מתמודד המיזם
לצד הצלחת הפרויקט, מתעוררות שאלות ובעיות שממשיכות לאתגר את הפעילות: כיצד מצליחים צעירים בירושלים — עיר שמתמודדת עם תהליכי התחרדות מואצים, כוחות שוק, ודפוסים של עזיבה — לייצר לעצמם מרחב יצירתי יציב, חופשי ופתוח? כיצד מרחב בעיר הופך לבית קהילתי ליוצרים? בשונה מפרויקטים קודמים, קיום המפעל לאורך תקופה מציע מקום עירוני, פונקציה עירונית חדשה, ובכך הוא מציב אתגר למוסדות התכנון העירוני ולמדיניות התרבות המקומית. האם עיריית ירושלים מסוגלת לאמץ ולתמוך במודלים כאלה, או שמדובר בהתארגנויות זמניות שמתאפשרות “למרות” ולא “בזכות”? שאלות אלו אינן נוגעות רק לעתידו של המפעל, אלא משקפות את הסיפור הרחב יותר של עיר שמנסה – בדרכה המורכבת – לאפשר חיים משותפים של ליברליות, מסורת, חדשנות, ואקטיביזם יצירתי.
במהלך ביקורי במפעל, פגשתי את דורון גליה-קינד, מנהל-שותף במפעל, ואת עלמה קיני, אחראית אירוח ורווח במפעל, לראיון. לאורך כל השיחה, שררה אווירה הרמונית, נעימה, דורון ועלמה השלימו משפטים אחד של השנייה, ונראה היה שהם חיים את רוח המקום.
לאחר הצגתי והסבר קצת אודות עבודתי שמתמקדת במעמד היצירתי בירושלים דורון החל וסיפר:
“בירושלים לומדים מעל 50 אחוז מתלמידי האמנות בארץ. זה נתון די מטורף. יש פה את בצלאל, בית הספר לתיאטרון חזותי, סם שפיגל, המחלקות למוסיקה ותיאטרון באוניברסיטה העברית, מעלה, אמונה ועוד. מתוכם נשארים רק כשני אחוזים בירושלים.”
למה?
עלמה: “אני סיימתי את לימודיי בבצלאל לפני שנתיים. חברים שלי עזבו בגלל אפשרויות התעסוקה בתחום. למדתי אנימציה, ואין לנו משרות פנויות בתחום. יש המון דברים במרכז, ולכן הם עוזבים לשם.”
ספרו לי על המפעל.
דורון: “המפעל הוקם לפני 8 שנים על ידי קבוצת ‘בית ריק’ שהיא קבוצה של חבר’ה מעט אנרכיסטים שהשתלטו על מקומות נטושים לאחר המחאה ב2011. הרוחות החלו לנשוב בעיר והקבוצה הפכה מבנים נטושים לשמישים ועשתה בהם פסטיבלי אמנות. העירייה ראתה כי טוב והציעה לקבוצה את המבנה הנוכחי למספר חודשים במימונה החלקי.”
אז בעצם זו הייתה יוזמה של העירייה?
עלמה: “זו הייתה מעין פעולה מחתרתית שהחליטו למסד. החברה הכלכלית של העירייה (עדן) ועיריית ירושלים החליטו לתת את המבנה הזה לשימור שעמד ריק המון שנים לקבוצת אמנים כאשר התנאים היחידים היו שהמבנה יהיה לשימוש ציבורי ושזה יעמוד בתנאים של מבנה לשימור. הם לא הכתיבו את הפרוגרמה ועד היום הם לא מתערבים במה שקורה פה.”
מה קורה במפעל?
עלמה: “קודם כל המבנה עצמו הוא מונומנט, ומה שהוא הפך להיות הוא עדות לקיום החברה החילונית הליברלית בירושלים. עצם איך שהוא נראה ומה שהוא מכיל. קורים פה אירועי אמנות, תערוכות, סדנא שיתופית, מרחב עבודה שיתופי. זה מבנה שהוא מאוד בשביל הקהילה ומתקיים בזכות הקהילה.”
איזו אוכלוסייה מגיעה למרחבי העבודה?
עלמה: “אנחנו לא שואלים אותם, כל מי שרוצה מגיע. הרבה סטודנטים מתחומים שונים, וגם כאלו עם קריצה לאמנות ולתרבות. לשבת ולעבוד עם הלפטופ אתה יכול בכל מקום. הבחירה לבוא לכאן נובעת מהרצון להיות במקום יפה עם אווירה טובה ותחושה של הפרייה. יש פה הייטקיסט שעובד פה כבר שנתיים ויש לו פה ספוט קבוע. יש פה אפילו חרדים וערבים כיוון שאנחנו נמצאים בתפר בין שתי שכונות. מולנו בונים את בית המדרש לבית המקדש השלישי.”
אז אתם אנרכיסטים או ממוסדים?
עלמה: “אנחנו אנרכיסטים שהתמסדו. בסופו של דבר זה בניין של העירייה. המיסוד הוא חלק מהDNA של המקום. אבל גם בDNA של המקום זו אנרכיה בטוב טעם. אנשים שבאו לעשות טוב מהכאוס של ירושלים החילונית.”
דורון: “אנחנו עם דלת פתוחה. אנחנו אומרים כן להרבה דברים, כמו שזה שאתה הגעת לפה ואנחנו מקדישים לזה זמן. אנחנו גם מונעים מתוך יוזמות שקמות כל הזמן, אנשים שפונים אלינו ורוצים לייצר תוכן במקום. זה מגיע מהמקום”.
האם היה המשך לשיתוף הפעולה בין קבוצת ‘בית ריק’ לעירייה?
דורון: “הקבוצה היו קבוצת אמנים המורכבת כמה חברה בני 20 בשנת 2011. הם כולם מבוגרים היום והם לא קולקטיב פעיל. גדלנו למוסד שמכיל הרבה מאוד דברים, ולכן יש צורך בעובדים, שיתופי פעולה ודברים שקבוצה קטנה לא הייתה יכולה להחזיק היום.”
כיצד העירייה מרוויחה מהמקום הזה?
עלמה: “הרווח הוא תרבותי בלבד. אנחנו לא משלמים ארנונה וחשבונות מים, חשמל וכו’. מהבחינה הזו זו התרומה של העירייה.”
אז בעצם, העירייה מטפחת את הקהילה ואת המקום מתוך הרצון שהמעמד היצירתי יישאר לפעול בעיר ויניע את הכלכלה המקומית. אבל לדבריכם, הרבה צעירים עוזבים את העיר.
עלמה: “העזיבה של ירושלים היא דבר שהוא גדול מכולנו. אמנם אנחנו אלו שנשארנו, אבל זה מה שקורה.”
דורון: “אם אני חושב על ירושלים ועל המעמד היצירתי, אם אתה רוצה לחיות בירושלים, אתה בהכרח בוחר לחיות לצד איזה כאב יומיומי של לראות את האוכלוסייה.”
אתם מרגישים שאתם מצליחים בתפקידכם להשאיר צעירים בעיר?
עלמה: “אתה חי בירושלים מתוך המורכבות והבחירה בה. אנשים שגרים בירושלים בוחרים אקטיבית לחיות פה. מקומות כמו המפעל זה לא מה שישאיר אותם פה, אבל זה יעשה את החיים מאוד טובים למי שרוצה להישאר.”
דורון: “אנחנו כן מאוד רוצים לייצר עבודה לירושלמים. אנחנו פותחים חנות למטה. המטרה שלה, וכך גם התרומה שקיבלנו כדי לפתוח אותה, היא כדי להשאיר צעירים בעיר ולייצר להם תעסוקה. הקמנו חממה עם בצלאל שנועדה לבוגרי בצלאל, בה יוכלו להיפגש וללמוד על שיווק המוצרים שלהם על מנת שיוכלו למכור אותם בחנות.”
הריאיון עם עובדי המקום אפשר לי לקבל תמונה ברורה אודות התהליכים שהובילו להקמתו ורוח המקום, אך עדיין נותרתי עם שאלות פתוחות. על מנת להבין את התהליכים שקרו בעיר יצרתי קשר עם ד”ר נגה קידר, דוקטור לסוציולוגיה ומתמחה בסוציולוגיה עירונית שכתבה על אסטרטגיית העיר היצירתית בירושלים.
איך הגעת לחקור את תהליכי העיר היצירתית בירושלים?
נגה: “ב-2014, אחרי מבצע צוק איתן, הרחובות והמרחב הציבורי הירושלמי ספגו באופן עמוק את המתח הלאומי. אינתיפאדת היחידים, מצד אחד, וההפגנות של להב”ה, מצד שני, הפילו לייאוש את כל מי שעסק.ה בלהפוך את ירושלים למקום אטרקטיבי עבור צעירים. בתקופה הזו בדיוק עזבתי בעצמי את ירושלים ללימודי דוקטורט באוניברסיטת טורונטו, אבל כשחזרתי לביקור כמה חודשים לאחר מכן הייתה אווירה אחרת ותיאוריית שינוי חדשה – תיאוריית המעמד היצירתי. אימוץ התיאוריה לווה בתהליך ארוך של חשיבה ותרגום של הנחות המוצא הצפון אמריקאיות לירושלמית, כתבתי על זה כאן לאורבנולוגיה. מצאתי גם שהרעיונות האלו העניקו אנרגיה של עשייה ואמונה בשינוי אחרי תקופה בה היה נדמה שהעיר בקרשים. זה היה רגע מאוד מעניין מבחינתי ושם התחלתי לעקוב אחרי התהליך, עוד לפני ש’המפעל’ ומרחבים יצירתיים נוספים קמו. למעשה, יוצרים שמאוחר יותר הקימו את המפעל חיפשו באותה תקופה מקום מסביב לשולחן מקבלי ההחלטות, הם מצאו לעצמם מקום בפרויקטים יותר צדדיים, אך מעניין לראות איך עם השנים, גם יוצרים וקולקטיבים יותר ‘פרינג’יים’ דווקא מצאו את המקום שלהם בתוך ‘המכונה העירונית’, בלב העיר היצירתית. למשל הגג של “מוסללה” הוא מרחב עם סיפור מעט דומה. הוא הוקם על ידי קולקטיב אמנות שפעל במשך שנים בשכונת מוסררה, עסק באומנות ציבורית ובפרוייקטים קהילתיים-תרבותיים, והיה לו הרבה חיכוכים עם תושבי השכונה החרדים והמזרחים הוותיקים. באותה תקופה הקולקטיב עשה טרנספורמציה והפך לארגון שעוסק בקיימות ובאורבניזם. הם עברו למרחב העצום של הגג של בניין כלל, בניין שנחשב במשך שנים ‘פיל לבן’. בעקבות הרבה עבודה, הגג הפך למרחב פיזי מדהים ומקום קהילתי משמעותי בעיר. מוסללה התפתחה ל”ארגון גג” שמכשיר אנשים לבנות גגות ירוקים ותומך במרחבים יצירתיים אחרים כמו ‘מצילות המזון’ בשוק הסיטונאי ו’סינסילה’ בואדי ג’וז.”
תיארת במאמרך את המקומות שבהם התיאוריה מתנגשת עם צביון העיר ומטרותיה הפוליטיות. כיצד זה בא לידי ביטוי?
נגה: “אימוץ תיאוריית המעמד היצירתי היה ניסיון לחשוב מחדש על חילונים בירושלים ולהרחיב את הקטגוריה הזו לעוד קבוצות, מתוך ההבנה באותה נקודת זמן (2014), שירושלים כבר לא תהיה עיר של רוב חילוני. ההנחה הייתה שאם חושבים על ‘יצירתיות’ כקטגוריה מארגנת ולא על המגזרים הדמוגרפיים, ‘חילוניים’ או ‘ציוניים’ כקבוצות ההתייחסות, אפשר יהיה למצוא מכנה משותף רחב יותר. וגם שותפים חדשים, דתיים, חרדים ופלסטינים ‘יצירתיים’. אבל הקטגוריה החדשה הזו לחשיבה הביאה לדבר והיפוכו. מצד אחד, הייתה התרחבות וניסיון לצאת מהקטגוריות של ‘הציבור החילוני’. מצד שני, האסטרטגיה והמרחבים שקמו בעקבותיה בעיקר פונים לא.נשים צעירים, משכילים וליברליים שרוצים לחיות בעיר. לכן המתח הזה קיים. הייתה כאן תנועה ממלחמה בהתחרדות אל עבר קבלה, ובמקביל, ניסיון לשמור על מרחבי מחיה לציבור ליברלי.”
בביקורי במפעל נדהמתי לגלות מרחב כל כך יפה ופעיל, ששוכן בסמטה מאוד סמויה מאחורי מלון וולדורף אסטוריה היוקרתי. מרגיש מאוד מחתרתי, ותואם את אופן הפעולה של קבוצת ‘בית ריק’. למרות זאת, משיחה עם מנהל המקום, עברו הרבה שנים מהקמתו, והפעילות בו מאוד התמסדה. העירייה לא מתערבת בפרוגרמה, אך היא מממנת אותו בשאיפה שיהיה פעיל וימשוך אוכלוסייה צעירה. נוצר הרושם שהעירייה אכן רוצה שיפעל, אך לא מעוניינת לשים אותו בפרונט. או שמא, האם זה חלק מהקסם של המקום שהעירייה זיהתה וזהו מהלך מודע? האם המפעל הוא מקרה ייחודי מבחינה זו?
נגה: “ההיגיון שהנחה את אופי הפעולה העירונית מול הקולקטיב שעמד מאחורי המפעל הוא של ארעיות: ‘ניתן לכם את המרחב הזה לשלושה חודשים, ועד שהמוזיאון יקום אתם תעשו את הדבר שלכם שם.’ בתום שלושת החודשים, הסידור התארך בעוד שלושה חודשים, ולאחר מכן בחצי שנה, שנה, עד שכבר התקבלה החלטה שהמוזיאון לא יוקם וייעודו ישתנה. זו לא תמיד התוצאה. למשל, בבית אליאנס, מרחב יצירתי שהופעל על ידי עמותת “רוח חדשה” ושימש כHub יצירתי מאוד משמעותי במרכז ירושלים, עם גלריות שהושכרו בזול לקולקטיבים יוצרים ומרחבים לאירועים תרבותיים. בית ספר אליאנס, עמד במשך שנים נטוש, ועמיר בירם, מנכ”ל חברת הנדל”ן JTLV שרכש אותו במטרה לבנות במקומו מלון, איפשר ל”רוח חדשה” להפעיל אותו, באופן שיעלה את הערך העתידי של הנכס וייצר סביבו באזז. בסופו של דבר, המלון נבנה והמרחב היצירתי הזה חדל מלהתקיים. מה שהמשיך להתקיים זו השיטה. התהליך שהתרחש בבית אליאנס הפך למתודת עבודה עבור ארגונים כמו “המרחב החברתי”, שמפעילים מקומות זמניים כאלו, כמו מלון הנשיא. המניפסט האקספרמינטלי אודות ארעיות ש’בית ריק’ פיתחו, בעצם מנוצל לטובת גריפת ערך נדל”ני. ה’מפעל’ עצמו הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל -מקום שמצליח לבסס שורשים בעיר ולהפוך לקבוע.
שורש הבעיה אינו בחוסר מודעות עירונית לחשיבות המרחבים היצירתיים. אנשי הרשות משוויצים במקומות כמו המפעל, ולוקחים לשם אורחים כדי להראות ולתת תחושה לגבי הקסם הירושלמי. הם מכירים בכך שמדובר בנכס עירוני. אבל אסטרטגיית הפעולה אינה זו של עיריית תל אביב שהחליטה לרכוש את בית רומנו ולפצות את הבעלים כדי לשמור על מרחב תרבותי משמעותי. יש דינמיקה אחרת של הגנה על תרבות ועבודה מול יזמים בירושלים.
בשיחתי עם מנהלי ה’מפעל’ הם ציינו את עזיבת הצעירים את העיר. עלמה, איתה שוחחתי, למדה אנימציה בבצלאל ומרבית חבריה עזבו את העיר בשל חוסר משרות בתחום. עלמה נשארה לעבוד במפעל.
מקריאה במסמך תוכנית היובל לפיתוחה הכלכלי של ירושלים (2016-2021) אחת ממטרות התוכנית בתחום התעסוקה היא לבסס את מעמדה של העיר בתחומי הקולנוע הטלוויזיה והאנימציה דרך תמיכה בהקמה ופעילויות של אקסלרטורים ומרכזי יזמות והגדלת היצע המשרות בתחומים אלו. אם כך, מדוע צעירים רבים בתחום עדיין עוזבים את העיר בטענה של חוסר היצע תעסוקתי?
נגה: “זו אחת מהבעיות הכבדות של העיר, וגם של ערים נוספות. מצד אחד, הרצון להשקיע בתעשיות יצירתיות ולייצר משרות; מצד שני, היכולת המוגבלת להתחרות בכוחות השוק ובמוקד כמו תל-אביב. חלק ממה שאסטרטגיית המעמד היצירתי ניסתה לעשות הוא להגדיר מחדש את הבעיה: צעירים עוזבים את העיר לא בהכרח בגלל בעיות עירוניות, אלא כי זה האופי של המעמד היצירתי, שתמיד נע אחר ההזדמנות המלהיבה הבאה. התפיסה באותה נקודת זמן הייתה שבעיות הדיור, יוקר המחייה, שוק התעסוקה והמאזן הדמוגרפי הן בעיות מדיניות עמוקות שלא בהכרח ניתן לפתור בפעולה עירונית. אסטרטגיית הפעולה הייתה שגם אם לא ניתן לעצור את בריחת הצעירים, ניתן ליצור מרחבים יצירתיים זמניים וסצינות תרבותיות שימשיכו לחיות בעקבות תחלופה של א.נשים. גם אם הסטודנטים של בצלאל יעזבו את העיר בסוף הלימודים, מה שהם יצרו בזמן שהם חיים בה, יביא את הסטודנטים הבאים. במילים אחרות, לפי ההגיון הזה, שהוא ניו-ליברלי במהותו, הסצנה התרבותית, גם אם היא מתחלפת, יכולה להתקיים לאורך זמן. אחד ההסברים שאסטרטגיית המעמד היצירתי אפשרה הוא שזה בדיוק טבעם אנשים צעירים, ושל ערים. אתה לא מתחתן איתן. אין מחויבות ארוכת טווח, אלא פרק זמן שבו הם יוצרים, מתפתחים וממשיכים הלאה.”
איפה את רואה את ירושלים בעוד עשור?
נגה: “זו שאלה גדולה שקשה לי לענות עליה. קורים בירושלים תהליכים מרתקים ולא בהכרח צפויים. אני כן יכולה להגיד בביטחון שיוזמות מקומיות ויצירתיות לא ימותו, אלא יתאימו את עצמן למציאות משתנה ויתרחבו לעוד קהלים. בשנים האחרונות, שינויים רבים נוספים קרו בירושלים, כמו המעבר של בצלאל למרכז העיר והקמת קמפוס ירושלים לאומנויות. יהיה מאוד מעניין לעקוב אחרי התהליכים האלו.”
המעמד היצירתי בירושלים לאן? מחשבות סיכום
בשתי רשימות אלו עסקתי באסטרטגיית ‘המעמד היצירתי’ בירושלים, תוך בחינת השפעותיה ואתגרים העומדים בפניה בעיר המאופיינת בקונפליקטים פוליטיים, דתיים וחברתיים. דרך מקרה הבוחן של ‘המפעל’, התאפשר להציג את הדינמיקה שבין יוזמות יצירתיות מקומיות לבין הממסד העירוני, ולבחון האם ומה ניתן לעשות על מנת לשמר ולקדם את המעמד היצירתי בעיר.
המפעל מייצג דוגמה נדירה של יוזמה יצירתית שהחלה מתוך פעילות עצמאית, אך הצליחה להתמסד ולזכות בתמיכה עירונית, תוך שמירה על אופייה החופשי והקהילתי. אחד המאפיינים המרכזיים של המקום הוא השילוב בין גישה מעין אנרכיסטית ואינטואיטיבית לבין עבודה במסגרת עירונית, המאפשרת לו לפעול ולהתקיים לאורך זמן. המקרה של המפעל מלמד על היכולת של יוזמות יצירתיות למצוא את מקומן בתוך המרחב העירוני, כל עוד הן מסוגלות לשמור על איזון עדין בין אוטונומיה לבין תמיכה מוסדית.
בזמן שרוב המיזמים היצירתיים בירושלים מתקיימים באופן זמני, המפעל הצליח להפוך למוקד קבוע בעיר. תהליך זה מדגים את האפשרות למינוף תמיכה מוסדית כדי להבטיח את המשכיותן של יוזמות תרבותיות, אך גם מעלה שאלות לגבי מידת העצמאות שניתן לשמר כאשר יוזמה יצירתית מתמסדת.
אסטרטגיית ‘המעמד היצירתי’ פעלה בירושלים מתוך הבנה שעל מנת לשמר אוכלוסייה צעירה ומשכילה יש ליצור מרחבים תרבותיים וחברתיים שיגרמו לה להישאר. עם זאת, כפי שעולה מהראיונות, הצלחתה של האסטרטגיה הייתה חלקית בלבד.
אחת התובנות המרכזיות שעלתה היא שההשקעה בפיתוח קהילות יצירתיות ובתשתיות תרבותיות אינה מספיקה כדי למנוע את עזיבתם של צעירים. כפי שעלמה קיני ציינה בראיון: “העזיבה של ירושלים היא דבר שהוא גדול מכולנו.” כלומר, גם אם ישנם מרחבים יצירתיים כמו המפעל, הם אינם יכולים לבדם לשנות מגמות רחבות של הגירה שלילית.
אחת הבעיות המרכזיות שעלו היא מחסור במקומות עבודה בתחומים יצירתיים בירושלים. למרות התוכניות העירוניות שנועדו לקדם תעשיות יצירתיות, בפועל צעירים רבים מתקשים למצוא תעסוקה מתאימה ונאלצים לעזוב. מצב זה מעמיד בסימן שאלה את האפקטיביות של המדיניות העירונית בתחום זה.
כאמור סוגיות כמו דיור והיצע תעסוקתי הם אתגרים רחבי היקף שלא נוכל לפתור לחלוטין. עם זאת, ניתן ליישם גישה שתתמקד ביצירת מרחבים זמניים שיעודדו יצירתיות, פיתוח ותרומה לעיר, גם לטווח קצר.
בירושלים, שלא כמו בערים אחרות שאימצו את אסטרטגיית ‘המעמד היצירתי’, קיים אתגר נוסף והוא השילוב של קהילות יצירתיות במרקם הדמוגרפי המורכב של העיר. העירייה, כפי שמציינת ד”ר נגה קידר, מנסה לשמר את אופייה הציוני תוך יצירת מרחבים מושכים לאוכלוסייה חילונית-ליברלית. עם זאת, ההתקרבות לקבוצות דתיות או פלסטיניות היא עדיין מהלך מוגבל יחסית.
ההנחה כי גיוון תרבותי וקהילתי יתרום למשיכת אוכלוסייה יצירתית נתקלת בירושלים בקשיים, שכן העיר עדיין מתנהלת תחת מתחים בין מגזריים משמעותיים. כך, בעוד שבערים כמו ברלין או לונדון הגיוון משמש ככוח משיכה למעמד היצירתי, בירושלים הוא ממשיך להוות מקור לקונפליקט.
אסטרטגיית ‘המעמד היצירתי’ בירושלים היא מהלך מורכב, אשר הצלחתו מותנית ביכולת להתאים את המדיניות לצרכים ולתנאים המקומיים. המפעל מוכיח כי ניתן ליצור מרחבים יצירתיים פורחים בעיר, אך לשימורם יש צורך במדיניות מקיפה יותר שתתמוך גם ביצירת מקומות עבודה ותאפשר שיתופי פעולה רחבים יותר בין המגזרים השונים בעיר. המעבר של קמפוסים אקדמיים למרכז העיר הוא סימן חיובי לשינוי ולחיזוק המעמד היצירתי בעיר, כך גם יוזמות מקומיות ממשיכות להתרחב ולשנות את המרחב התרבותי הירושלמי. אם מגמות אלו יימשכו, ירושלים עשויה להפוך בעתיד למרכז יצירתי משגשג.