הרב דניאל גוטנמכר שואף שהציבור שלו הדתי לאומי יעסוק יותר בסוגיות עירוניות. הוא מאמין בעירוניות, הילכתיות, ערים מעורבות שימושים ואנשים. לטענתו הספרות הדתית צריכה להתעדכן נוכח השינויים בערים המודרניות ולתת את הדעת בנוגע לסוגיות שעולות מהחיים בעיר, ובאופן רחב יותר לגלות משמעות בחיים האורבניים

הרב דני גוטנמכר נולד בניו יורק ומתלהב מערים גדולות עד היום. משנת 1985 הוא חי בישראל, מתגורר בירושלים, ומלמד בישיבה תיכונית בכפר עציון מזה 30 שנה. האהבה שלו לעיר החלה בעיר ניו יורק והוא שואב אנרגיה מעצם החיים בעיר,  אבל מה שהביא אותו לכתוב בנושא, “זו המחשבה שהציבור שלי לא מספיק לוקחים אחריות על נושאים אורבניים. אנו חיים טוב בתוך העיר, אבל אני חושב שכולנו היינו מרוויחים אם היינו לוקחים אחריות על סוגיות מקצועיות של תכנון עירוני ולהיות חלק מהשיח על הערכים שנכנסים לדיונים העכשוויים.” לאחרונה הוא סיים את כתיבת ספרו החדש, אדם, עיר ובורא: לגילוי משמעות בחיים אורבניים (טרם יצא לאור) 1.

הציבור של הרב גוטנמכר הוא החברה הדתית לאומית, עבורו הוא כותב. אמנם הוא התחנך גם במוסדות חרדיים אבל הוא איננו חלק  מהמגזר. אנחנו מסכימים שדווקא הציבור החרדי הוא עירוני ברובו (בני ברק, ירושלים, צפת, בית שמש, אלעד) ואילו הציבור הדתי לאומי מזוהה בתפיסה הפופולרית עם ההתנחלויות ויישוב הארץ באזורי ספר. אך לדבריו רבים מציבור זה חיים בערים: “אני רואה מסביבי ציבור גדול גר בערים, אבל בשונה מהמגזר החרדי קיים פה מתח. האם האידאל הוא לעסוק בחקלאות למען האומה, להתיישב בפינות נידחות ברחבי הארץ ולייסד יישובים, או להתיישב בערים – המתח הזה מאוד נוכח בציבור שלי. ולכן יש חלק ניכר שגדלו בפתח תקווה, לדוגמה, ועברו ליישובים. חלק מהיישובים הם יישובים עצמאיים – ובכל זאת פרבריים, כמו למשל אפרת שהיא מועצה בפני עצמה ודי קשורה לירושלים.”

הדס: אם כך, עצם העיסוק שלך בנושא הוא די פוליטי לא?

ד.ג.: “אני רוצה לעורר את השאלה האם אנחנו מזדהים עם חיים עירוניים מבחינה ערכית וחינוכית, האם אנחנו לוקחים אחריות על הערים, מעוניינים ליטול חלק בעיצוב התרבות בעיר ואיכות החיים בעיר. אני לא נכנס לשאלה הפוליטית, האם יש שליחות לגור ביישוב או לא.”

הדס: מה ראית שהוביל אותך לעסוק בזה?

ד.ג.:  “יש כל מיני דיונים בחדשות למשל האם צריך להיות קו רכבת קלה בעמק רפאים בירושלים או לא, ועוד. אולם זה לא משהו שאני והחברים שלי נדבר עליו. יעלו נושאים יותר לאומיים, נושאים יותר דתיים, אבל נושאים שקשורים בעיר לא יעלו. כמו שכתבתי בהקדמה לספר: כאשר התקיימו הבחירות לראשות העיר בירושלים רוב האנשים שדברתי איתם ושאלתי איך אתם מצביעים, איך אתם קובעים למי להצביע, יצא שהבחירה שלהם התבססה יותר על נושאים דתיים יחסית צרים (נגיד אם שירות מסוימת תהיה פתוחה או סגורה בשבת) ולא על נושאים עירוניים רחבים. לא עלו שאלות של בניה, של תחבורה, של אסתטיקה, קביעת תרבות בעיר, תכנון – כל הנושאים האלו לא עלו. אז זה נושא שבוער בי מהצד של קידומם וטובתם של המקומות עצמם, אך גם מהצד התורני.”

כמי שלמד ומלמד בישיבות הוא מסביר כי יש צורך שעולם התלמוד, המקרא, והספרות הדתית יתעדכנו נוכח השינויים בערים המודרניות. הנושאים הללו לא מתעדכנים ומעטים עוסקים בהם, רק בעלי תפקידים או ראשי ערים. “גם מצד התורה, התורה שלי צריכה להתייחס לסוגיות שהיו בספרות הקלאסית התורנית אבל כיום לא עושים את החיבור בינן לקביעת מדיניות לעתידה של העיר המודרנית. השאלה אם אני בונה מגדלים לגובה, או גר בעיר שהיא ברת הליכה, אם אני שומר על הזכויות לפרטיות (שעל כך הגמרא דנה בפירוש), אם אני מוכן להשקיע מחשבה לקדם את האסתטיקה של עירי, אלו נושאים שלא התעדכנו מספיק בספרות. אין בכוונתי לקרוא לשינויים בדרכי פסיקה הלכתית; קריאתי היא להגברת ההתייחסות של רבנים ושל כלל העוסקים בתורה.”

הדס: תוכל לתת לנו דוגמה לסוגיה שעולה בגמרא וקשורה בתכנון ערים?

ד.ג.:  “נגיד שיש מקור בתלמוד שעל פיה יש השלכות רציניות בנושא של שכונות סגורות (Gated Communities). בגמרא מסופר שבעיר אחת לפני קצת פחות מאלפיים שנה בבבל, בנה יהודי “חסיד” חצר עם “בית שער”, מעין בודקה לשומר, שבפועל מנע מעניים לגשת לבקש נדבות מתושבי החצר. בעקבות כך, אליהו הנביא – שעד אז היה מתגלה לאותו היהודי – הפסיק להיראות לו. בלי להיכנס לפרטי הדיון שם, חכמי התלמוד מגיעים למסקנה שאין לבנות שכונה בצורה כזאת שהנצרכים ייפגעו (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, ז עמוד ב). לא ראיתי שכותבים על היישום של הגמרא הזאת, ואני כתבתי על כך רק באופן תיאורטי אבל אני לא פוסק הלכות…יש דוגמאות ספציפיות שהבאתי בספר משכונות כאלה בתל אביב שכדאי להתייחס אליהן, הלא השאלה לגבי האופן שבו מסתכלים על שכונה סגורה, כצורת בניה חיובית או לא, היא שאלה כללית שקשורה בצדק חברתי”.

לדבריו, סוגיה זו קיבלה הד אקטואלי, אבל מצומצם, בציבור החרדי. עלתה שאלה האם כאשר בונים בניין משותף והדיירים רוצים להגביל את הכניסה לבניין המשותף – האם זה בסדר או לא. הרב שדן בכך אמר שהתלמוד בעצמו מוכן לקחת  בחשבון שיקולים ביטחוניים ולכן אם יש שיקולי ביטחון לגבי רכושם של הדיירים אזי מותר לסגור את הבניין. “ובכל זאת, לא דנו בנושא הזה בקנה מידה השכונתי. לא ראיתי התייחסות לכך ברמה של שכונה. אבל הנושא הוא נושא קיים ואנחנו בתור ציבור שחי בעיר צריכים להתייחס לזה. בין אם אנחנו נעדיף את השיקול הביטחוני, או מסיבות חברתיות אנחנו רוצים לחיות כקהילה נפרדת, בין אם נקבל את הגורם המוסרי לטובת כלל תושבי העיר – כל זה צריך להיות חלק מדיון תורני וציבורי”.

דני מקווה לפתח בקרב הציבור שלו אוריינות אורבנית, “בשנים הקרובות יהיו הרבה הכרעות שישפיעו על העשורים הקרובים – איך נבנה, איפה נבנה – סוגיות בעלות השפעה על איך נקדם את החיים האורבניים, וכדאי שכל הציבור הישראלי יהיה חלק מהדיון. הגברת המודעות לנושאים הללו תאפשר לנו לדון בזה באופן יותר רציני ועמוק וגם יותר ערכי.”

החיים בעיר כתפיסה ערכית?!

רב דני מנסה להסביר את חוסר המאמץ של המגזר לגלות משמעות ערכית בחיים אורבניים. הציבור הדתי לאומי, כאמור, עסוק יותר בנושאים הלאומיים שהם מרכזיים ופוליטיים. בנוסף: במקרא בא לידי ביטוי אידאל או חזון אוטופי יהודי של חיים במרחב הכפרי, החקלאי, המדגיש את הקשר לאדמה. אך לדבריו גם גורם זה איננו הסיבה המרכזית לחוסר העיסוק בנושא העירוני. הוא תולה זאת בסדרי העדיפויות בחינוך, ובגילה הצעיר של המדינה, שטרם גרם לגיבוש התייחסות רבנית לנושאים הללו. השאלה על החיים האורבניים בספרות התורנית צריכה להיות מנוסחת כשאלה ערכית –  האם החיים בעיר נתפסים כבעלי ערך עבור האדם הדתי?

“הייתי רוצה שלפחות הציבור הדתי יגלה עניין בנושא, לא רק שיגורו ויהיו אזרחים טובים בעיר, אלא שיחפשו משמעות בתרבות העירונית. נציע שאלה לדוגמה: איך מעצבים את המרחב הציבורי? בין השאר, ניתן להכניס לדיון דין אחד מהקודקס ההלכתי שולחן ערוך, שבית הכנסת צריך להיות הבניין הכי גבוה בעיר. אבל מה עושים עם דבר כזה היום? אני לא חושב שמישהו יציע שבית כנסת צריך להיות בנוי דווקא בקומה ה-34 בגלל ששם יש מגדל רב קומות! יש אכפתיות היום לגבי השאלה איך בית הכנסת יראה בסביבה שלו, איזה תפקיד יהיה לו. בפעילותן של ברית יעקובי ולבי כהן – שאינן נמנות על הציבור הדתי – נוצר בתל אביב דיון על פתיחה מחדש של בתי כנסת ורצון להשתמש בהם לאירועים חברתיים. ההתארגנות שלהן – “חלל פנוי” – מאוד חיובית בעיני, למרות שכאדם דתי אני רוצה שישתמשו בבית הכנסת לתפילה, אבל לא רק לכך.”

חלק מהחיים בעיר והחוויה העירונית, כמו גם הדרך להחיות מרחבים ציבוריים בעיר ובעיקר בעידן הניאו-ליברלי כרוך בצריכה: בתי קפה, קניונים, חנויות, מסחר. גוטנמכר מתייחס לסוגית תרבות הצריכה בספרו ומעלה זאת כשאלה, האם אנחנו רוצים שיהיו יותר בתי קפה וקניונים? על הפריחה בענף בתי הקפה הוא מסתכל דווקא באופן חיובי, ומדגיש את התפקיד החברתי שלהם ברחובות עירוניים ושכונות. “עד כמה בן אדם מחפש להיות בחוץ או בפנים בביתו, לעבוד בחוץ, מהם ה”מקומות השלישים”2 של השכונה שבהם בא לידי ביטוי החיפוש לקהילה? אני רוצה, שנחפש את המשמעות בטיפוח התרבות בעיר.”  

הכתיבה של שרון זוקין, סוציולוגית עירונית ניו יורקית שכתבה על ערים, צריכה ותרבות (The Cultures of Cities, 1995), עוררה אותו לחשוב על היחס שלו לתרבות השפע וצרכנות. עד כמה יש להתייחס לנושא של צרכנות בהקשר של תרבות אורבנית, איך נכון ולא נכון לעשות זאת. “הושפעתי מהתרבות המודרנית ואני רואה ערך בחברה שיש בה שפע, שיש בה צרכנות, שיש בה דברים יפים. לי אישית קשה התופעה של ריבוי הקניונים; אני חושב שזו תופעה עירונית שלילית וגישתי זאת מקבלת הד נוסף מהצד הדתי. אבל אני יכול גם לראות מעבר להסתכלות שהיא רק ביקורתית על צרכנות. אני כן חושב שזה משהו שמוסיף לאיכות החיים, לאיכותה של העיר ולהצלחתה. עיר שיש בה איכות חיים מקרינה יופי על תושביה. אני רוצה שבציבור שלי יסתכלו על זה גם בתור ברכה מלמעלה – אחד מהדברים שאני מנסה לדחוף בספר זה הוא שנכון לראות את העיר בתור חלק מהבריאה, בריאה השופעת טוב.”

“כאדם דתי, אני מחפש קדושה בעיר. יש בספר תהילים מזמור המשולב בתפילה של יום שני בשבוע. במזמור פסוקים שמדברים על עיר אוטופית, “יפה נוף משוש כל הארץ… קרית מלך רב”. הייתי רוצה שהדתיים יזמינו את אלוהים להיות נוכח בעיר. מה זה אומר? אני עוד לא יודע. בשנתיים האחרונות [בעקבות הקורונה] הרבה מאתנו מתפללים ברחובות, זה משפיע על הרחוב? לא משפיע על הרחוב? אני חושב שיש לזה משמעות. ודאי שבמסורת שלנו יש מתח בין הטבע לבין המרחב העירוני שהאדם בונה; היתרון במדבר או ביער מנקודת ראות רוחנית הוא שאתה קרוב לבריאה, ובעקבות כך קרוב יותר לבורא. היתרון בעיר הוא שיש ארגון חברתי, מקימים מפעלים חברתיים הרבה יותר גדולים; יש חשיבות להתארגנות חברתית ברמה הארצית והעירונית. קיים מתח במסורת בין שני הקטבים האלה וזהו מתח בריא.”

הדס: אני חושבת שהתפיסה החברתית והעירונית, או החיים בקהילה היא גם מתאימה לדת היהודית שהיא מטבעה דת קהילתית נכון? בניגוד לדתות אחרות שהתפילה יכולה להיעשות לבד, בדת היהודית הצורך במניין כבר מייצר חיים קהילתיים, זו לא דת מתבודדת.

ד.ג.:  “אני מסכים איתך ואני חושב שהדת יכולה גם לתרום לדיון על קהילה וקהילתנות היום. האמונה בקהילה אורגנית איננה חייבת לסתור את העיקרון שכל אדם יקבע את החיים שלו בתור אינדיבידואל. מקורות תלמודיים והלכתיים דורשים שהיחיד ישתתף בקהילה בנושאים שקשורים בחינוך, ברווחה. גישה זאת מחייבת טיפול בנושאי רווחה גם ברמה המקומית. ברור שבחיפוש אחר קהילה בעיר המודרנית יש משהו למקורות היהודיים לתרום.”

השתלבות או בדלנות? העיר ועיקרון המגוון

ביקשתי להבין מגוטנמכר כיצד הוא רואה את עיקרון המגוון בעיר, המפגש עם האחר והחיים לצד ציבורים שונים. האם הרצון לחיות בסביבה עירונית מגוונת חותר להשתלבות או לבדלנות?

לדבריו כל הציבורים יכולים להרוויח אחד מהשני והוא רואה בחיים המשותפים כר פורה. הוא מזהה שתי תנועות בקרב הציבור הדתי לאומי: “אנחנו פחות בתהליך שדתיים מחפשים שכונות לעצמם, עברנו את השיא של החיפוש אחר שכונות לעצמנו. התחילה תנועה הפוכה של לחזור לערים. לעיתים זה מסבך את הגרעינים עם הנושא של ג’נטרפיקציה, אבל יש משהו מאד חיובי ברצון לגור ביחד בעיר אחת עם קהילות שונות ולהיות חלק מהחברה.”

הדס: האם הכניסה לערים היא ממוטיבציה ‘מיסיונרית’ כמו שאנחנו מכירים וקראנו במחקרים שונים על גרעיני ההתיישבות, למשל בלוד ומקומות נוספים שנכנסו לשכונות מוחלשות או לערים פריפריאליות במטרה של ‘קירוב לבבות’?

ד.ג.:  “זה משתנה, מהשיח שאני שומע יש כאלו שעדיין מגיעים עם שפה של שליחות – שאולי מישהו שגר בשכונה יכול לחוש  שזו התנשאות. אבל אני שומע יותר ויותר שמטרתם של אנשים שעוברים לגור במעורב עם אוכלוסיה מקומית היא שבאים רק לגור ולהיות חלק.  אני לא מכיר סטטיסטיקה בנושא ולא מכיר מחקרים על זה אבל אני שומע הרבה יותר על אנשים שבאים לגור ולהיות חלק מהשכונה שגרים בה כמות שהיא. המודעות למורכבות של התופעה גוברת – לאחרונה, כתב העת דעות  הקדישו גיליון שלם לנושא של הגרעינים התורניים 3 ולשאלה עד כמה ההצלחה גורמת לבעיות בהמשך הדרך.”

דני מזהה בעיקר בקרב הציבור הדתי לאומי ה”פתוח” – אבל גם בציבור ה”חרדי לאומי” – רצון לחיות לא רק עם דתיים אלא עם ציבור ישראלי כללי; הוא רואה זאת גם אצל ילדיו שמחפשים לגור במקומות שיש ציבור מגוון. גם הוא וקהילתו המתגוררים בשכונת קטמון בירושלים מעולם לא חיפשו שכונות נפרדות; וכך במקביל בתקוע, יישוב מעורב בו גרים רבים מתלמידיו.

הרחבת החזון הדתי: עיר טבע וסביבה

גוטנמכר תומך בעקרונות של הליכתיות, עירוב שימושי מסחר ומגורים, והכנסת הטבע לעיר; בכך נדמה שהוא מתחבר לפרדיגמה העירונית העכשווית. אנחנו מסיימים את השיחה בהתייחסות לטבע ולהפרדה בין טבע לעיר. הסתכלות על החיים בעיר בתור מקום שאינו נפרד מהטבע והבריאה, יכולה להוביל גם לחשיבה סביבתית ואקולוגית, ולקדם שיח על קיימות, נושאים שרק עתה מתחילים לקנות את מקומם בשיח הדתי. “יש מקום להכניס הרבה יותר מרכיבים מגוונים לתוך החזון הדתי, לתוך החלומות של הציבור הדתי שלא מספיק קיימים שם – והדברים כבר משתנים”.

  1. לקריאת פרק ההקדמה לספר
  2. הסטר (Hester) הגדיר “מקומות שלישיים ” כמקומות בשכונה שהם לרוב מקומות ציבוריים או בבעלות פרטית עמומה, ונוטים להיות מקומות אהובים ומועדפים. אלה יכולים להיות רחובות, מדרכות, חזיתות של חנויות, סמטאות, כיכרות, פארקים וכן הלאה.Hester, Planning Neighborhood Space with People; Randolph T. Hester, “The Sacred Structure in Small Towns: A Return to Manteo, North Carolina,” Small Town 20 (January 1, 1990); לעבודת יסוד בהגדרת “המקום השלישי”: Ray Oldenburg, The Great Good Place, New York: Marlowe and Company, 1999. אולדנברג מתייחס למגוון מקומות כאלה, כולל בית הקפה.
  3. דעות, דצמבר 2021, הוצאת נאמני תורה ועבודה