מיכאל יעקובסוןאדר’ הנוף גדעון שריג מספר על הניסיון “לייבא” את הנוף התל אביבי לשאר ערי ישראל, מתעקש שהמרחב הציבורי נועד לחבר בין אוכלוסיות שונות ומסביר מדוע הוא “אנטי שיחים”. ראיון.
כאשר נפגשים ומראיינים בפרק זמן קצר קבוצה גדולה של אדריכלי נוף, מהבכירים בתחום בארץ, מתגבשת לה תמונה מקיפה של אדריכלות הנוף הישראלית לדורותיה. אחד מהאדריכלים עמם נפגשנו במסגרת מחקר של המעבדה על עיצוב השטחים בפתוחים בערי ישראל, הוא גדעון שריג. שריג, החתום על פרויקטים רבים בעשרות שנים של עבודה, הפתיע אותנו בתשובותיו ובכנות שלו. דשא, מתקנים ומרחב נופי “מיובא” הוא אינו סדר יום שיש להתבייש בו אלא לעבוד עמו. ואולי אין חדש תחת השמש, האם זה לא היה סדר היום של אדריכלות הנוף מאז קום המדינה?
ישבנו לשוחח עם שריג (ושותפו אדריכל הנוף לב וקסמן) ודנו בדינמיקה שליוותה את תהליך תכנון וביצוע פארק רובע יזרעאל בעפולה ובאדריכלות הנוף כזירה המבקשת לספק מרחב של פנאי ושהות לתושבי הערים בישראל.
“הם לא יגידו לנו שרוצים את ירושלים. ‘רוצים את תל אביב!'”. גדעון שריג במשרדו (צילום: מיכאל יעקובסון)
“הם מחפשים סימבולים, הם רוצים להיות עשירים ויפים וישראלים. הם רוצים להיות תל אביב” – סיכם שריג את אחת המגמות הבולטות בעיצוב הנוף בישראל בעשורים האחרונים. לאורך שנות עבודתו התוודע שריג לרצון של קובעי מדיניות בערים שונות ברחבי הארץ “לייבא” אליהן את ההצלחה התל אביבית – אם לא במסחר, בתרבות ובמגורים, אז לפחות במרחב הציבורי. שריג תכנן בין השאר את פארק הירקון והיה אחראי על חידוש שדרות רוטשילד בתל אביב, כך שהקריאה לא נפלה על אוזניים ערלות. “אני אומר בצורה הכי גסה- הם (ראשי ערים, מ”י) רוצים את ‘תל אביב’. את גוש דן. את האוניברסיטה, את העושר, את המסחר, את המרכז הרפואי. הם לא יגידו לנו שרוצים את ירושלים. ‘רוצים את תל אביב!'”. לדבריו, “בכל מקום שעבדנו עליו היתה דרישה וחשיבה ל’תל אביב’, אני לא סוציולוג ואני לא חקרתי את זה, אבל אני לפעמים מכוון את זה”. אחת הדרכים “לכוון” זאת היא שימוש בשפה עיצובית דומה וייבוא מוטיבים שקיימים במרחבים הציבוריים בתל אביב למקומות שונים ברחבי הארץ. דוגמה לכך ניתן למצוא בדבריו של שריג על פארק ברובע יזרעאל בעפולה. “אני מביא את תל אביב היהודית לעפולה”, הוא אומר, “אנחנו רוצים להעתיק את פארק הירקון”.
“אנחנו רוצים להעתיק את פארק הירקון”. פארק יזרעאל בעפולה (צילום: Almog, wikimedia)
שריג, למד בבית הספר לתכנון סביבתי באוניברסיטת קליפורניה בברקלי (“אני מחבר תרבויות בעובדה שלמדתי בארצות הברית, שם הייתי עשר שנים, וחזרתי עם כל המטען וחיברתי אותו לכאן”), הוא זוכה פרס רוקח ופרס קרוון לאדריכלות גנים ונוף על תרומתו המקצועית הייחודית לאדריכלות הנוף בארץ. גם בגיל 81 הוא לא מפספס אירועים מקצועיים ובאירועי הכנס השנתי של אדריכלי הנוף שהתקיים לאחרונה בתל אביב הגיב בכל הזדמנות ושיתף מניסיונו. בשנים האחרונות הוא פועל עם שותפו, אדריכל הנוף לב וקסמן, ולאחרונה תכנן את פארק נחל באר שבע, פארק שלולית החורף בנתניה ופארק אשדוד.
שניים מהמרכיבים שמחברים בין עיצוב הנוף בתל אביב למקומות אחרים בארץ, לתפיסתו של שריג, הם השימוש במים ליצירת אגמים מלאכותיים והקמת אמפי תיאטרון פתוח לצרכי התכנסות במרחב הציבורי, כמו אלה שתכנן ובנה בעפולה, רעננה, באר שבע, אשדוד, נתניה, וראשון לציון. “בקיץ האמפי פועל, הוא לוקח את כל התרבות גם של התיאטראות וגם של הפילהרמונית, מוזיקה, קונצרטים, אופרה, כולם מגיעים לפארקים האלה. […] זה חשוב לי מאוד בבניה ובטיפוח של פארק עירוני גדול. החינוך התרבותי שלי היה של אמנויות, ‘הבימה’, ‘האוהל’, הפילהרמונית. הייתי מתפלח ל’אוהל’ לשמוע קונצרטים”.
“המקום הכי טוב לאנשים בפארק הוא תמיד המרחב הפתוח שלא דורש מהם כסף”. מתקני משחק מעץ בעיצוב שריג, פארק ענבה במודיעין. (צילום: מיכאל יעקובסון)
התאטרון הפתוח, לפי שריג, מאפשר לקדם את אחד ההיבטים החשובים בעיצוב המרחב הציבורי – היות הפארק העירוני מרחב שוויוני הפתוח לכולם באופן חופשי. “גם באשדוד וגם בבאר שבע הגעתי לשמוע קונצרט ולא שילמתי כלום”, הוא מספר, “המקום הכי טוב לאנשים בפארק הוא תמיד המרחב הפתוח שלא דורש מהם כסף! מביאים את כל המשפחה בפיקניק. זה המקום הכי זול”.
נוכח הרצון של רשויות מסוימות לגבות כספים בכניסה לפארקים העירוניים, שריג מדגיש כי זה קריטי להשאיר את המרחב הציבורי חינמי כדי שיצליח לפנות לאוכלוסיות שונות. “מה שקורה עכשיו הוא שהאוכלוסיה החרדית גילתה את השטחים הפתוחים. תיכנס לפארק באשדוד, מה קרה שם? עשינו דבר סופר אסתטי – מזרקה לילית מוארת ומוסיקלית באמצע האגם של אשדוד, ליד הגשר. מול היכל התרבות והמבנים הכי יוקרתיים שיורדים לנמל. החרדים הגיעו בלילות… פגשתי שם אוכלוסיות שבאו בקיץ מירושלים, מכל עיירות הפיתוח וגם מראשון לציון וגם מקריית גת. הם באים לראות את המזרקה”. לדבריו, הוא אף שאל אנשים שפגש בפארק באשדוד “זה שהמופע לא עולה כסף – זה חשוב לכם?” ובאופן לא מפתיע קיבל תשובות חיוביות.
“פגשתי שם אוכלוסיות שבאו בקיץ מירושלים, מכל עיירות הפיתוח וגם מראשון לציון וגם מקריית גת”. המזרקה בפארק אשדוד ים (צילום: FireSky, wikimedia)
“שיחים הם אנטי אנושיים”. שדרות רוטשילד, תל אביב (צילום: Izemah, wikimedia)
המשתמשים צריכים להיות בראש סדרי העדיפויות, לתפיסתו, ועיקרון זה הוא שמכתיב בתהליך התכנון את בחירת הצמחייה והחומרים בגנים. כך לדוגמה הוא מכריז “אני אנטי שיחים! בזבוז זמן מקום ומים. זה טוב בשביל פריחה, או גדר חיה, או נגד סחיפת קרקע. […] שיחים הם אנטי אנושיים. התכנון הוא בשביל הצרכן. שיחים? אין בהם שימוש! שם משתינים ומחרבנים כי השירותים רחוקים. אני מעדיף חורש פתוח בלי שיחים מאשר עם שיחים”. הוא מודה עוד, “אני אוהב דשא, קצת מצחיק בארץ חרבה”, אבל מבקש להדגיש באופן תמוה כי “אין יותר משבר מים בישראל, נגמר! כל העסק הזה נגמר”.
מהצד השני הוא מודע לכך שלצמחיה יש גם השפעה סמלית, לדבריו, “המושג של ‘חורשה’ הוא קלאסי, מקום של ניתוק מהעיר, פיקניק, מקום עם צל. […] החורשה נותנת מרחב של פנאי, זה רוח של קק”ל, חלוציות וציונות, כיבוש השממה וכיבוש הארץ. זה גם מקום שהוא הכי פשוט”.
בין האתוס הציוני לרוח התל אביבית שריג מבקש להמשיך ולפעול מבלי להתחייב לצביון אחד ספציפי למעט האופי שלו עצמו. “אני אקלקטי, מביא את אמריקה. אין לי בעיה עם זה. אני לא מרגיש לא נוח”, ומוסיף לסיום בנימה אישית, “בבית שלי אני חי פשוט – מגדל כמה עצי פרי, כמה ורדים”.
לקריאה נוספת:
- אדריכל הנוף צבי דקל: “הקניונים משפיעים על תפיסת הנוף שלנו”
- אדריכל הנוף חיים כהנוביץ: “נוף זה הדבר הכי חשוב. נוף זה הסביבה שלך”